צעיר מחמולת חילס סוקר את ביתו שנהרס על-ידי חמאס, אתמול בעזה (צילום: פלאש 90)

צעיר מחמולת חילס סוקר את ביתו שנהרס על-ידי חמאס, אתמול בעזה (צילום: פלאש 90)

ארבעה סיפורי טרור

היום הוא אחד מאותם ימים לא נפוצים, שבהם לכל עיתון יש סיפור אחר בכותרת הראשית. אמנם יש דבר אחד משותף לארבעת הסיפורים: טרור.

את הכותרת ב"הארץ" מספק משרד הביטחון: "חשש שחיזבאללה יבצע פיגועים בריכוזי ישראלים במערב אפריקה". מדובר בפיגוע שכבש כבר המוני שערים בעיתונות הישראלית, אף שטרם התרחש: פיגוע הנקמה על חיסולו של פעיל החיזבאללה עימאד מורנייה. לפי הדיווח, אנשי משרד הביטחון עוברים בריכוזי ישראלים במערב אפריקה כדי להזהיר מפני פיגוע אפשרי, אולם לא הוציאו "אזהרת מסע". עמוס הראל כותב כי ימים אלה מועדים לפיגוע "נקמה": החיזבאללה שוב אינו חושש מטרפוד עסקת השבויים, ומחפש "עילות" לשימור דימויו כמי שנאבק ב"תוקפנות" הישראלית.

מי שמכונה ב"הארץ" "מורנייה הסורי" הוא נושא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות": "חוסל האחראי על הגרעין הסורי". לפי אלכס פישמן, רונן ברגמן וסמדר פרי, המחוסל הוא מוחמד סולימאן, "איש המשימות המיוחדות של אסד", איש הקשר עם חיזבאללה והאחראי על תוכנית הגרעין הסורית. מי המחסל? פישמן, ברגמן ופרי לא יודעים ולא מנחשים. ב"ידיעות אחרונות" גאים בכך שעוד אתמול כתבו על ההתנקשות, אף שלא מדובר ב"פרסום ראשון", כפי שנכתב בעיתון. ידיעה בעניין הופיעה באתר וואלה עוד בשבת. גם התמונה "הנדירה" של סולימאן שהם מציעים לקוראים היא לא פחות ממגוחכת; אוסף נקודות אפרפר שיכול להיות דיוקנו של כל איש. כל העיתונים מסקרים את החיסול ומסכימים כי מדובר במכה כואבת לנשיא אסד, שחצי שנה לאחר חיסול מורנייה, שוב הוכח כי הוא אינו מסוגל להבטיח את שלום אנשי שלומו השוהים בתחום שליטתו. מצד שני, העיתונים מזכירים גם כי אסד הוא אחד החשודים בחיסול. מצד שלישי, העיתונים מזכירים גם כי אין להם באמת מושג מה היה שם, ואם בכלל היה חיסול, וכי הם נשענים בעצם על ציטוטים מתקשורת זרה.

איש חמאס ליד נשק שהוחרם מאנשי חמולת חילס, אתמול בעזה (צילום: ויסאם נסאר)

איש חמאס ליד נשק שהוחרם מאנשי חמולת חילס, אתמול בעזה (צילום: ויסאם נסאר)

הכותרת הראשית ב"מעריב" נוגעת לחמאס: "החוטפים ידרשו מישראל: 'ביטוח' נגד חיסולים". אבל בעצם הכותרת שייכת לבן כספית, או יותר נכון, לספוקלציות שהוא משתף אותנו בהן. שימו לב למשפט הפותח את הידיעה ולמספר ההסתייגויות הכלולות בו: "גורמים המעורבים במשא-ומתן בין ישראל לחמאס לשחרורו של גלעד שליט סבורים כי חוטפיו של שליט צפויים לדרוש מישראל 'תעודת ביטוח חיים'". לא ברור מדוע ידיעה כזו מגיעה לכותרת הראשית.

ב"ישראל היום" ממשיכים, ובצדק, לעסוק בסיפור מאתמול, על אנשי פתח מחמולת חילס שנמלטו מעזה. הכותרת הראשית של העיתון היא: "גורל אנשי הפתח מעזה – בידי בג"ץ". האגודה לזכויות האזרח היא שהגישה עתירה נגד החזרתם של האנשים לעזה, וראש החמולה אומר בראיונות לעיתונים כי חמאס מתכוון לחסל את אנשי החמולה כולה. "פרשת 'הנמלטים מרצועת עזה'", כותב יואב לימור, "הוכיחה שוב שבכל הקשור לרצועה, לישראל אין ממש מדיניות – וגם לא שליטה. העימות האלים בין כוחות חמאס לבני חמולת חילס הוא עניין פלסטיני פנימי, שישראל עורבבה בתוכו בעל-כורחה. אולם מהרגע הזה, כאשר כ-200 מאנשי הפתח נמלטו לכיוון הגדר, היה על ישראל לגלות קו אחיד, ברור, לא מזגזג".

לימור מתאר את הזגזוג: בשבת הוחלט לאפשר את כניסתם של הנמלטים, כדי שלא יירצחו כולם על-ידי חמאס בעזה; יממה אחר-כך הוחלט להחזיר אותם. מדוע ההפכפכות? "ישראל היום" ו"הארץ" מציעים הסבר זהה: לא ממשלת ישראל מושכת כאן בחוטים, היא רק קבלן משנה. מי שביקש כי יכניסו לישראל את הנמלטים מעזה היה אבו-מאזן, והוא מי ששינה את דעתו והחליט כי הוא אינו רוצה אותם בגדה המערבית. מדוע? ההסבר הרשמי הוא רצונו לשמור על מעוז של פתח בעזה. העיתונים מציעים גם הסבר אחר: בני חמולת חילס לא היו נאמנים לפתח בזמן ההפיכה העקובה מדם של חמאס, ואבו-מאזן מעוניין לנקום בהם כעת בכך שהוא מפקיר אותם בידי חמאס.

שכחו את הפרופורציה בנמל?

עכשיו עזבו אתכם מענייני טרור ומחבלים, ונעבור לדבר האמיתי. אתמול היתה זו נכדת פוליטיקאי בכיר שהתפלחה לספארי ונדרסה על-ידי פיל, היום הסיפור הפיקנטי שכובש את כותרות כל העיתונים הוא על הילדה שמשפחתה שכחה אותה בשדה התעופה. פרטי המקרה מועטים ואין בהם תעלומה: משפחה עם חמישה ילדים מתבלגנת בנתב"ג, עולה על מטוס סאן-דור לפריז, שוטרים מבחינים בילדה בת השלוש וחצי שנשארה מאחור, הילדה מוטסת לפריז בטיסה נפרדת. יש בסיפור היבטים הנוגעים לנוהלי ספירת הנוסעים על-ידי הדיילים, אולם הפרטים שהודגשו במהדורות החדשות אתמול בטלוויזיה הם אלו המוסרניים, והם מודגשים היום על שער "ישראל היום": "רק כשהקברניט הודיע להם, הבינו שהיא חסרה", "ההורים ייחקרו בשובם" ("ישראל היום", כותרת משנה).

אף שמדובר בסיפור ברור, שאפשר לסכמו בפסקה אחת, הרי שניתן להבחין בהבדלים בדרך שבה מדווחים עליו העיתונים: "ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"ישראל היום" אמנם מזכירים את הסיפור על השער, אולם דוחקים אותו לעמודים הפנימיים ומקדישים לו לא יותר מחצי עמוד. "מעריב", שכאמור ממסגר את הסיפור על השער כאילו מדובר בפרשת התעללות חדשה ("איך מסוגלים הורים לשכוח את בתם"), מקדיש לסיפור את כל הכפולה הפותחת שלו. שלושה כתבים חתומים על הידיעה הראשית, המפרטת (מ-פ-ר-ט-ת) את הסיפור, ואחד מהם, אבי אשכנזי, חתום על שני טורים נוספים. טור אחד מוקדש למקרה שהיה לפני כשבועיים עת ילד שטס לבדו הועלה על הטיסה הלא נכונה, והטור השני מוקדש למקרה שהיה לפני כשבועיים, עת ילד שטס לבדו הועלה על הטיסה הלא נכונה. השורה התחתונה: מדובר במחדל חמור של אל-על (חברת-האם של סאן-דור).

למעשה העבודה העיתונאית האמיתית שיש לעשות בסיפור מעין זה היא קביעת הכותרת. ואלה ההישגים של עורכי העמודים הראשיים של ארבעת היומונים הישראליים: "המריאו לפאריס ושכחו את הילדה בנתב"ג" ("הארץ"); "שכחו אותה בטרמינל", "שכחו אותי בדיוטי", "שכחו אותה בדרך למטוס" (שאר העיתונים).

אבל רגע, יש דבר נוסף. צריך הרי גם לרמוז איכשהו שמדובר במשפחה חרדית בלי להיחשד בגזענות (החרדים האלה, מולידים ילדים ולא דואגים להם!). ב"ידיעות אחרונות" הרמז דק מאוד: "האם עבדה כמורה בבית-ספר דתי"; ב"מעריב" ו"הארץ" זה מתחמם: "אבא אמר שנאכל רק בד"ץ", מצטט בהתרגשות את דברי הילדה האובדת השוטר שמצא אותה כאשר הציע לה ארטיק (ב"הארץ" זו שוטרת); וב"ישראל היום" לא סומכים על הקוראים שלהם שיבינו ניואנסים. שם גיבורי הסיפור הם "בני משפחה חרדית מאזור הצפון".

נמל התעופה בן-גוריון (צילום: פלאש 90)

נמל התעופה בן-גוריון (צילום: פלאש 90)

האח הגדול גדל עוד יותר

כותרת הידיעה של שחר אילן בעמ' 5 של "הארץ": "הממשלה אישרה: תעודת זהות עם תווי פנים וטביעות אצבע". בתוך הידיעה: "בדצמבר האחרון אישרה הכנסת את חוק נתוני תקשורת (המכונה 'חוק האח הגדול'), שאיפשר למשטרה להקים את מאגר המידע המקיף מסוגו במערב של נתוני טלפוניה"; "מאגרים כאלה [של טביעות אצבע] קיימים בכוויית, תימן ופקיסטן. אם תאשר הכנסת את חוק המידע הביומטרי, שמסתמן כ'חוק האח הגדול 2', תהפוך ישראל למדינה המובילה במערב בתחום אגירת המידע על תושביה".

ויש גם פוליטיקה

לא רק טרור וילדות אבודות; יש גם קצת פוליטיקה בעיתונים היום. אחת מכותרות השער של "הארץ" היא "בכירים בקדימה דורשים מלבני להתחייב להישאר במפלגה גם אם תפסיד". הבכירים הם, כפי שניתן להבין מהידיעה של מזל מועלם, דליה איציק וצחי הנגבי, המגבשים מסמך שעליו יידרשו לחתום המועמדים בפריימריז, שבו הם מתחייבים להישאר במפלגה ולמנות למקום השני בסיעה את המתמודד שיגיע במקום השני בפריימריז. בידיעה מופיע המשפט הפנטסטי הבא: "תומכים אחרים של השרה אמרו שהדרישה הכלולה בהצהרה מגוחכת, משום שקדימה הוקמה על-ידי אנשים שעזבו מפלגות אחרות". אכן, מגוחך לצפות לנאמנות אידיאולוגית מחבר אופורטוניסטים, ומביך לגלות שיש ביניהם המוכנים להודות בכך בפה מלא.

קרטל העיתונים

"ידיעות אחרונות" הצליח להפתיע את "מעריב": בעוד שהעיתון של המדינה העלה מחירים ביום שישי ("עקב עלייה בתשומות הייצור"), הרי שהעיתון של נמרודי העלה מחירים רק היום ("בשל הגידול בעלויות הייצור"). נראה שההפרש הזה מבטל סופית את הטענות כאילו מדובר בתיאום מחירים אסור. מה גם שהמחירים שנקבעו שונים לגמרי: בעוד שגליון "ידיעות אחרונות" יעלה 11 שקל בסופשבוע ו-4.80 בימי חול, הרי שגליון "מעריב" יעלה 11 שקל בסופשבוע, ורק 4.80 בחול.

ענייני תקשורת

עזיבתה של המגישה גאולה אבן את התוכנית "יומן" בערוץ הראשון מאוזכרת על שערי "הארץ" ו"מעריב". ב"מעריב" היא אפילו מקבלת את השער האחורי (האם מדובר בדבר טוב או רע?). ללי-אור אברבך ב"מעריב" אומרת אבן כי אחרי שש שנים של הגשת "יומן" "הגיעה למיצוי", וכי היא דנה עם מנכ"ל ויו"ר רשות השידור על העלאת תוכנית אקטואליה חדשה בהגשתה.

הדיווח ב"הארץ" לקוני מאוד, וחתום עליו "כתב 'הארץ'". האם זה משום שבשבוע שעבר, כפי שנכתב בוואלה, עזב את תפקידו כתב התקשורת של "הארץ" אסף כרמל? נראה שלא, משום שכרמל עדיין כותב בעיתון. היום הוא מביא ב"גלריה" את סיפור השער: ראיון עם השדרנית מקבולה נאסר מרדיו אל-שמס.