ראש הממשלה בנימין נתניהו מרצה בכנס קיסריה, אתמול באילת (צילום: יוסי זמיר)
מספיק בקושי הוא הטוב החדש?
הכותרת הראשית של "הארץ" היום חדה וחותכת: "סקר 'הארץ': ממשלת נתניהו מקבלת מספיק בקושי על תפקודה ב-100 הימים". על הידיעה חתום יוסי ורטר, הכתב הפוליטי האחראי על ניתוח הסקרים שמזמין העיתון. ורטר כותב על הסקר גם במוסף "השבוע" של "הארץ". ההפניה מהשער ברורה למדי. הכותרת היא "טוב, תודה", וכותרת המשנה היא "הציון של ראש הממשלה לאחר מאה ימי שלטון תואם את מצב רוחו – לא רע בכלל". ומה כותב ורטר עצמו? "נתניהו יכול להיות מרוצה מסקר 'הארץ'–דיאלוג". אז איזו כותרת נכונה? אולי כותרת המשנה לראשית: "בשבוע הבא תסתיים תקופת החסד של ממשלת נתניהו. בדיון היערכות הלשכה לציון מאה הימים אמר ראש הממשלה: עד נאום בר-אילן לא זכיתי לימי חסד, אלא לכתישה תקשורתית בלתי פוסקת".
הפוזיציה של האופוזיציה
המאבק הפרלמנטרי בין האופוזיציה לקואליציה נדחק מן הכותרות בגלל אירועים אחרים. האם השיקול העריכתי הזה היה מוצדק? אולי כן, אולי לא. נראה אתכם זוכרים שלושה עניינים שעלו לכותרות השבוע. בכל אופן, הריקושט הגדול ביותר היה הראיון של יו"ר הכנסת רובי ריבלין, שמתפרסם היום במוסף "סופשבוע" של "מעריב". המוסף חולק אתמול למנויים, עיקרי הראיון פורסמו כבר באמצע השבוע ב"מעריב", ריבלין כבר הספיק להתנצל בפני נתניהו, ובבית "מעריב" ששון ושמחה.
התייחסות אחרת למשבר הפרלמנטרי נמצאת היום במאמר של זהבה גלאון בעמודי הדעות של "הארץ": "אף שאני מזדהה עם המהלכים העקרוניים של יו"ר הכנסת נגד 'חוקי המשילות', אני סבורה שהצעד הלא שגרתי ואולי קיצוני שנקטה האופוזיציה, של החרמת דיוני התקציב, היה מוצדק. עם זאת, אין להתעלם מהצביעות של האופוזיציה, ובראשה של היו"ר שלה ח"כ ציפי לבני, שערב הבחירות הציעה את אותם חוקים עצמם ואף העלתה אותם כדרישה במשא ומתן הקואליציוני. נחשף כאן חולי בסיסי של הדמוקרטיה הישראלית: חברי-כנסת מגינים על זכויות האדם והדמוקרטיה רק כשזה תואם את מטרתם הפוליטית".
"הארץ" נגד הרב רונצקי
אתמול הקדיש "הארץ" את הכותרת הראשית לרב הצבאי הראשי, הרב אביחי רונצקי. העילה היתה התבטאות מוכחשת של רונצקי, שלפיה "בנות אינן צריכות לשרת בצה"ל".
"בשנים האחרונות נמתחה ביקורת קשה על רונצקי בשל מה שתואר כמגמה 'קיצונית' שהנהיג ברבנות הצבאית, הן מבחינת מעורבות הרבנים ביחידות והן בנוגע לקשר בין הרבנות לגופים ימניים קיצוניים", נכתב בידיעה על שער העיתון. בכתבה לא הובאו הפניות למקומות שבהם נמתחה הביקורת הקשה, אולי משום שמדובר בעיקר במקום אחד: עיתון "הארץ" עצמו, שמתנגד בעקביות לכהונתו של רונצקי (ואמנם הכותרת הזו הביאה כבר לדרישה של ח"כים להדיח את רונצקי, כפי שמדווח "מעריב").
המתקפה על רונצקי נמשכת גם היום. העיתוי אינו נראה מקרי: הרמטכ"ל החליט להאריך בשנה את כהונתו של הרב רונצקי, חוזר בתשובה וקצין בסיירת שקד. בידיעה על שער העיתון כותבים אנשיל פפר ויובל אזולאי כי הדברים של רונצקי עוררו סערה, וכי הוא "נאלץ להתקפל" ולהודיע שהוא "איננו מחזיק בעמדה לפיה אין מקום לשירות נשים בצה"ל". זו הערה תמוהה, משום שכבר אתמול הכחיש רונצקי את הפרסום ב"הארץ": לטענתו, הוא לא אמר כי בנות אינן צריכות לשרת בצה"ל, אלא התייחס לקשיי ההשתלבות של בנות דתיות בשירות הצבאי. כותרת הידיעה: "רבנים תומכים בדברי הרב הראשי נגד גיוס נשים: זו ההלכה ולא צריך להתנצל".
אביחי רונצקי (צילום: נתי שוחט)
מאמר המערכת של "הארץ" מוקדש גם הוא לעניין. כותרתו בוטה, וולגרית ממש במונחי "הארץ" (הישן...): "רונצקי הביתה". המאמר מתייחס להכחשה של רונצקי וקורא לה היתממות והתפלפלות הלכתית (כמדומני שאחד הכינויים האנטישמיים באירופה הישנה היה "תלמודי").
לפי המאמר, הציטוט של רונצקי היה "אני אישית חושב ששירות של בנות בצבא זה לא מלכתחילה". האם הוא שווה לציטוט "בנות אינן צריכות לשרת בצה"ל"? התשובה היא, לכתחילה לגמרי, "לא". המאמר ממשיך ברובו בפלפול ארכני באשר לציטוט המדובר, ותולה את ההתנגדות לרונצקי בכך ש"פעם אחר פעם הוא מפר את הכללים המחייבים אותו מתוקף תפקידו". אלא שהדוגמאות שהמאמר מביא אינן דווקא סותרות את הכללים, אלא, אם כבר, שייכות לתלונה האחרת של "הארץ" על רונצקי, שהופך את הרבנות הצבאית ל"ספינת הדגל של הקנאות החשוכה". כיצד יודעים מהי קנאות חשוכה? לפי המאמר, המבחן הוא כזה: אם היא "רומסת ברגל גסה את הממלכתיות ואת הקונסנסוס הלאומי". האם "הארץ" הוא ספינת הדגל של הממלכתיות והקונסנזוס הלאומי? נראה שכן, לפחות בממלכתיות כפי שהיא על-פי "הארץ".
גם במוסף "השבוע" של "הארץ" כותב עקיבא אלדר נגד הרב הראשי של צה"ל ומצדד בעמדתו של קצין חינוך ראשי, אלי שרמייסטר, ש"חרד גם ללגיטימיות של היהדות החילונית ומודאג מסכנת הניכור בין הזרמים השונים בחברה הישראלית". "שרמייסטר אינו מחפש עימות עם רונצקי", כותב אלדר. הכתבה של אלדר, הממוסגרת כהתקפה על הרב הראשי לצה"ל, היא ברובה שיר הלל לקרן פוזן – עמותה של מיסיונריות חילונית שהקים גביר בשם פליקס פוזן, ופועלת בבתי-ספר, באוניברסיטאות וגם בצה"ל. האם הערכים שמקדמת הקרן יכולים להיות ספינת דגל של ממלכתיות וקונסנזוס לאומי? נראה שכן.
פרס ספיר
השבוע הזה היה השבוע של "מעריב"; לא רק ראיון עם יו"ר הכנסת שעורר הדים (כך לפחות נכתב ב"מעריב"), אלא גם תחקיר של גלי גינת שהביא, לא פחות ולא יותר, לביטולו של פרס ספיר, הפרס הספרותי הנחשב במדינה. את ידיעת ההמשך על שער העיתון מעטרת היום החותמת "בעקבות חשיפת 'מעריב'" (מתחת לה מתייחס העיתון לשאלה מה תעשה ההוצאה עם אלפי העותקים של הספר הזוכה, "אחוזת דג'אני", שעליהם הוטבעה חותמת "זוכה פרס ספיר 2009").
האם "מעריב" היה יוצא בחשיפה כזו אם הספר הזוכה לא היה בהוצאת ידיעות-אחרונות? האם הארגון הימני שהגיש את העתירה נגד זכיית הספר למפעל הפיס היה עושה זאת גם אם לא היה מדובר בספר "שמאלני"? על השאלה הראשונה הייתי מעז לענות ב"כן", על השנייה ב"לא".
יוסי שריד, יו"ר ועדת השופטים, שבגלל קרבתו המשפחתית לעורכת הספר הזוכה (רנה ורבין, אחייניתו) בוטל הפרס ופוזרה הוועדה והוא עצמו הודח, אומר היום ל"מעריב" כי רודפים אותו, סוגרים איתו חשבונות ומקנאים בו. שריד מקבל פתחון פה גדול במיוחד ב"הארץ", שם הוא כותב באופן קבוע. היום טור שלו מודפס על השער, ליד הכותרת הראשית, ובו הוא מלין על כך שלא משתלם להתאמץ להיות אדם הגון, כי בסוף יפלילו אותך על לא עוול בכפך.
מזרח תיכון חדש
האם לפי כותרת המשנה לטורם של עמוס הראל ואבי יששכרוף במוסף "השבוע" של "הארץ" ניתן לנחש את עמדת הכותבים והמוסף ביחס לנסיון חילוצו של גלעד שליט? "גם אם יאותר גלעד שליט, אחרי שלוש שנים של כישלון מודיעיני מתמשך, וגם אם תוגש תוכנית מבצעית לשחרורו, וגם אם יימצא ראש הממשלה שיסכים לאשר תוכנית שכזאת אחרי טראומת נחשון וקסמן, סיכויי הצלחתו של מבצע כזה נמוכים מאוד".
שער "מעריב" מוקדש לידיעה של בן כספית, המפנה בתורה למוסף לשבת, ועוסקת בנעשה בגבול הצפון "3 שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה" (כמאמר הכותרת הראשית של העיתון). "השקט בגבול הצפון נשמר, ההרתעה שוקמה, חיזבאללה רחוק מהגדר. ומנגד: 8,000 לוחמים מאומנים, יכולת לשגר 500 טילים ביום, חוליות מתאבדים, מלאי רקטות מדויקות שיכולות להגיע למרכז הארץ ומתחמים מבוצרים בכפרים במקום 'שמורות טבע' שנזנחו".
הכותרת של "ידיעות אחרונות" ("הפיתוי: נוכל לטוס מעל ארצות ערב", "זה מה שמציעה ארה"ב תמורת הקפאת ההתנחלויות") מעוטרת בחותמת "פרסום ראשון". זה נושא לחקירה בלשנית: האם הכוונה ב"פרסום ראשון" היא שזהו הפרסום הראשון של המידע הזה לציבור? נראה שלא, משום שמדובר במידע שפורסם באופן גלוי בעיתונות הערבית, וגם בעיתון שדווקא נכתב עברית, "הארץ" שמו ("הליגה הערבית: נבצע מחוות תמורת הקפאת ההתנחלויות", 25.6.09). אם כך, מעתה אמור: משמעותו המילולית של "פרסום ראשון" היא "הפרסום הראשון של מידע כלשהו בעיתון 'ידיעות אחרונות'". נא לעדכן את המילונים.
שרי אריסון ב"דה-מרקר"
טור הפותח של המוסף "מרקר ויק" כותב גיא רולניק על ההיסטוריה של משברים כלכליים והתמודדות עימם, כדי להזהיר מפני קנייה בלתי מבוקרת של מניות בתקופה של ריבית נמוכה: "מי שחושב שריבית אפסית היא זאת שתייצר גאות מתמשכת בשוקי המניות – כנראה לא למד שום דבר מההיסטוריה. מי שקונה מניות רק בגלל הריבית הנמוכה צריך לקוות שגם הוא יקבל מסרים מישויות עליונות שיגידו לו מתי בדיוק לצאת, מתי תתחיל הריבית לעלות או מתי האינפלציה תתפרץ".
בעמ' 6 של המוסף כותבת אורה קורן תחת הכותרת "התקשור מצא את דרך המלך, זמנית":
"[אריסון] אולי אימצה מהר מדי את דבריו של רובין שארמה ('הנזיר שמכר את הפרארי שלו'), שמככב בדף הפותח של אתר 'מהות החיים' שלה. 'כל אחד יכול להיות מנהיג, לא משנה אם הוא מנקה רצפות או מנכ"ל. מנהיגות מתחילה מבפנים' [...] כנראה שאריסון לקחה את הדברים כפשוטם. אם כל אחד יכול, אז גם היא [...] ברגע שהפכה את הרוחניות למסע פרסום עצמי, היא הפכה אותה לרוחניות מפלסטיק. כזו שמקדמת מכירות, לא את עצם העניין.
"[...] אריסון לקחה את התקשור לצד הפופוליסטי, זה של כותבי רבי-המכר, ובכך עשתה לו ולעצמה שירות דוב, שפגע בחשיפה הרחבה שהעניקה לנושא. אלה שלא ידעו קודם מהו תקשור מודעים עכשיו לעניין, אולם חלקם רואים בו הזיה שעל סף טירוף. מי שסבור שתקשור הוא תהליך פנימי וחרישי, שמקשר בין אדם לנפשו, או בינו לתפיסתו את הבריאה – לא יכול להתייחס לאריסון ברצינות. עם זאת, עצם כתיבת שורות אלה מעידה כי אריסון הצליחה להעלות את התקשור על דרך המלך, לפחות לזמן מה".
בעמוד הסוגר של המוסף כותב שי גולדן: "מוזר שאריסון, אם היא אמנם מאמינה בדבקות גדולה כל-כך בשליחות שהוטלה עליה לפעול לטובת האנושות ולהנהיג אנשים, המתינה עד למועד יציאת הספר ולמסע יחסי-הציבור הנלווה לו כדי לחלוק עם ההמון את האור הגדול הזה שמקנן בתוכה".
הטור של אורן פרנק ("סיפורי מנהטן") מוקדש כולו להתמודדות עם הכנסתה של ספה אדומה גדולת ממדים לדירותיו בגורדי שחקים בניו-יורק, ולפתרון שנמצא בדמות חברה של "מנתחי ספות", שפירקו את הספה והרכיבו אותה מחדש בתוך הדירה.
ענייני תקשורת
במוסף "מרקר ויק" כותבת אשלי בייטס על העיכובים בשוק הסלולר ברשות הפלסטינית: "יותר מחודשיים חלפו מאז תאריך ההשקה המתוכנן של מפעילת הסלולר השנייה ברשות הפלסטינית, אבל התדרים לא הוקצו והציוד תקוע במכס. מי אשם? תלוי את מי שואלים".
באותו מוסף מדווח גיא גרימלנד על המיזם החדש של מיכאל וייס, מי שהקים את האתר "סקופ": אתר תחת הדומיין "jerusalem" – שעלה 750 אלף דולר, לטענתו – המספק "מידע ושירותים על העיר כיעד דתי ורוחני ופונה למאמינים משלוש הדתות".
תום שגב מבשר ב"הארץ" כי לאתר אוניברסיטת תל-אביב, "עיתונות יהודית היסטורית", המציע לקריאה שורה של עיתונים יהודיים, נוסף, לראשונה, עיתון "דבר".