אשה לבנה ילדה תינוק שחור. מתברר שבמסיבת הרווקות שלה הופיע חשפן כהה עור, שהיא היתה קצת שתויה, ודברים קרו. תושבת טבריה ראתה תנין מגיח מצינור הביוב, מה שמסביר לאן נעלם התנין שנמלט מחמת גדר, אם אכן נמלט. תייר שבילה במסיבה בדרום אמריקה התעורר למחרת בבית-חולים וגילה שחסרה לו כליה. אשה הטמינה מיליון דולר במזרון ישן ובתה הפתיעה אותה, קנתה לה מזרון חדש וזרקה את הישן לזבל.
מי יוצא הדופן? הסיפור האחרון כמובן. הראשונים הם אגדות אורבניות שקרו לחבר של חבר של חבר, ומעולם לא נמצא להן המקור שזה אכן קרה לו עצמו. כאן מדובר במיתוס אורבני שהפך לפרשייה עיתונאית ממשית: המונים נוברים באתרי הטמנת הזבל שבנגב, כי אשה אלמונית טוענת שבמזרון הישן שזרקה בטעות טמונים מיליון דולר במזומן.
ובכן, אשה, ענת שמה, בת 40, תושבת מרכז הארץ ("גלובס"), או א', תושבת רמת-גן בשנות הארבעים לחייה ("ידיעות אחרונות"), או תושבת תל-אביב ("מעריב"), פתחה שלשום בבוקר במרדף אחר המזרון של אמה. האשה ביקשה להפתיע את אמה במזרון חדש ופינתה את הישן לרחוב. "כשהאם גילתה את ההפתעה, היא כמעט התמוטטה לאור העובדה שכל חסכונותיה היו במזרון" ("גלובס"). מעניין, אגב, מה גרם ל"גלובס" להיכנס לעובי הקורה בסיפור הזה. האם בגלל יתרונו כעיתון ערב, או שמא זו תגובה רפלקסיבית של עיתון כלכלי האומר לעצמו, "כל מה שנוגע למיליון דולר הוא בשטח השיפוט שלנו"?
מכאן התגלגלו העניינים מאליהם. האשה החלה במרדף אחרי משאית פינוי הזבל, הגיעה לחירייה, שם כבר חיכתה העיתונות, ומשם הופנתה לאחד מאתרי הטמנת האשפה בנגב. השמועה עשתה לה כנפיים, והמונים הפכו לכורי זבל מתנדבים הנחלצים לסייע במציאת המטמון. המניעים להיחלצות לעזרה נפרשים על כל הטווח שבין צדיקות לנוכלות: לסייע לאשה במצוקה, לזכות בגמול יפה על מציאת האוצר, להסתלק עם כל הקופה. אני בוחר במניע פשוט יותר: השאיפה היוקדת להשתתף במשחק הטלוויזיה הגדול.
איך נראים "מיליון דולר במזומן"? מדובר כנראה בערימה גדולה וכבדה. גם אם כל הסכום נטמן בשטרות מגוהצים של 100 דולר, נדרשים לכך 10,000 שטרות. אבל אולי היו אלה מיליון שטרות מקומטים של דולר אחד שנאספו שטר לשטר? בכל מקרה, נראה שלענת ממרכז הארץ היה מזרון די כבד לשנע במורד המדרגות.
ואשר לאמה של ענת ממרכז הארץ. אשה שחסכה בוודאי כל ימיה. על-פי חשבוני, היא היתה צריכה לחסוך במשך 50 שנה שווה ערך ל-20,000 דולר בכל שנה, בממוצע. כ-6,666 שקל בממוצע מדי חודש בחודשו. ענת לא התרשלה רק בזריקת המזרון; כמבוגר קרוב ואחראי היא התרשלה בעיקר במעקב אחרי תנועת המזומנים הערה שבין אמה למזרון. הייתכן כי במערכת יחסים כה קרובה, שמאפשרת החלפת מזרון כמתנת הפתעה, לא נידונה שום תוכנית השקעה לסכומים הגדולים שנצברו? "היתה לי טראומה מאוד-מאוד קשה בעבר בנושא בנקים וכספים. מאוד קשה", כך אמרה אמש האשה בתוכניתו של עודד בן-עמי בערוץ 2.
ספקות ראשונים עלו כבר במהלך שידור הראיון עימה. לא מפני שאמרה, "אני בן-אדם אחראי, אני סמל האחריות, אני מסודרת, אני נורמטיבית, אני לא מעשנת, לא שותה. שום אינדקציה לאפשרות שיהיה לי קצר במוח ואעשה טעות אנוש כזאת" – אלא משום שהפחיתה מן המספר העגול והיפה של מיליון דולר והשאירה את הסכום פתוח: "לא מדובר במיליון דולר", תיקנה, "אבל מדובר בסכום מכובד מאוד". אולי אלף דולר? הרי גם אלף שקל יכולים להיות סיבה טובה לרוץ אחרי משאית הזבל.
זה לא הפריע ל"ידיעות אחרונות" ו"למעריב" למחזר הבוקר את גרסת מיליון הדולר. הסומק חזר ללחייו של "ידיעות", והוא חגג את הפרשה בכפולת אמצע מזהירה, הכוללת עבודה אינפו-גרפית מושקעת. עכשיו, כשאנו רואים את מפת הארץ בדמות מזרון שעליו חצים, שמות אתרי הטמנה וסימני שאלה, וכל זה על רקע ערימת הזבל הצבעונית הגדולה – הכל מתחיל להתבהר. "מעריב" מאופק בהשוואה, מאזכר את הסיפור ביבשושיות בעמודי החדשות ומַגלה את הראיון עם ענת (שם בדוי) לכפולת עמודים במוסף היומי.
"הארץ", אולי הרוס מעייפות אחרי מסיבת הסופרים הגדולה, התעלם מן הפרשה, במעשה או במחדל. חבל. אם החליט להתעלם מתוך כפירה בסיפור, היה יכול לתת לו פרופורציות, לנסות לקעקעו. אלפי אנשים עם כובע ברמודה על הראש ואֵת ביד הנוהרים אל הנגב הם תופעה הראויה לתשומת לב וגם סיפור משעשע.
אבל היפה בפרשה הוא היקלטותה המהירה בעיתונות העולמית. 444 ממצאים בסריקת גוגל-ניוז, נכון לרגע הכתיבה, ובהם עיתונים חשובים, מטובי בנינו. זה כמובן אומר משהו על הכמיהה של עיתונאי כל העולם לסיפור הפנטסטי, כמיהה שגוברת על הרצון להטיל בו ספק. כולם מביאים את הסיפור המתומצת כלשונו, ללא הסתייגות או אירוניה, היישר לקטיגוריית "מוזר ומעניין", כשמוטיב מיליון הדולר מככב בהם ללא עוררין ("שמעת, יקירתי", שואל איכר טסמני את אשתו, "מה קרה אתמול בתל-אביב, ישראל?"). הנה אפוא פריצה מרשימה של סיפור קטן ומנופח שזכה לתפוצה ויראלית בעולם האמיתי לא בגלל האמת שבו, אלא בגלל הפנטזיה. מי אמר שרק ברשת אפשר?
זקני העיתונות, היושבים כמוני על מרפסתם, שעונים על מקלם, משקשקים בשיניהם התותבות ומשקיפים על המתרחש, ייזכרו אולי בחייזר שנחת ברפת של מושב דלתון בערך בשנת 1985 לספירה והותיר אחריו חותם זרחני ירקרק על הקרקע. אולי הם עצמם היו חלק מגדודי הצלמים והעיתונאים שרדפו אחרי הסיפור ושיגרו מן השטח כתבות נרגשות. עד שבוקר אחד הגיעה תשובה מן המעבדה, שעל-פיה ג'לי תפוחי עץ שאולי טיפטף מצלחת הקינוח של פעוט שבמקרה נקלע לסביבה הוא תשובה סבירה יותר מאשר ריר חייזרי מיוחל.
* מערכת "העין השביעית" מודעת לשיבוש הדקדוקי "מזרון", ברם בחרה לעשות בו שימוש מקומי מטעמי חריזה, ובחסות העובדה המקילה שהשימוש "מזרון" רווח בדיבור מהביטוי התקני "מזרן".