את "'הארץ' של הסופרים, גיליון מזכרת, שבוע הספר תשס"ט" אכן אשמור למזכרת. אשמור בזיכרון, גם אם לא ממש בערימת הדברים שקשה לזורקם לאחר השימוש. שלא כפרויקטים השגורים בעיתונים – תלויי החגים בדרך כלל – שכבר בלידתם הם תשושי נפש, ניכר ב"הארץ של סופרים" שהוא נעשה בהתלהבות על-ידי עורכיו ונכתב בשמחה על-ידי המוזמנים להתארח בו. האחראים במערכות המתחרות מן הסתם מייסרים את עצמם הבוקר בתהייה "איך לא חשבנו על זה קודם ולמה לא עשו את זה אצלנו", לא לפני שהם פוסלים ברבים את הפרויקט מיסודו (רעיון נדוש, זה לא עיתון, זאת סתם ברברת משוררים).
נכון שמשחק חילופי התפקידים עתיק כימי בית-הספר, שבהם מועצת התלמידים משתלטת ליום אחד על חדר המורים (או על לשכת ראש העיר, או ספסלי הכנסת). אבל השימוש בו בהקשר של עיתונאים וסופרים הוא מיוחד בכך שהחילופים הם בין אנשים שעיסוקיהם כה קרובים לכאורה זה לזה, ולאו דווקא בין קטבים (ילד–מבוגר, עשיר–עני, גבר–אשה, מנהל–פועל, סופר–כדורגלן). בכך מובלט הדמיון הכללי הרב והניגוד הדק, הלא ניתן לגישור, בין שני סוגי אוּמני המקלדת הללו. האם סופר, אמן הסיפור, ההגות והשפה, יכול באמת להיות עיתונאי? ואם כך, האם עיתונאי יכול להחליפו, כלומר להיות סופר?
הקִרבה המשפחתית בין העיסוקים מובנת מאליה. רבים מן הסופרים החלו דרכם בעיתונות. רונית מטלון, רון לשם, אסף גברון, רם אורן ודויד גרוסמן הצעיר, לדוגמה. כמה מהם מנהלים חיים כפולים – אבירמה גולן, אמנון דנקנר, יאיר לפיד – וצריך להזכיר את אודי אשרי, עלי מוהר, אריה כספי ועמוס אילון, כותבים מחוננים שהעיתונות היתה ליצירותיהם לבית הוצאה לאור, והלכו לעולמם בזמן האחרון.
בעיני סופרים רבים שדות הפעולה של העיתונות הם ארץ זרה, אולי טריטוריה עוינת. אני שותה בצמא את התרשמויותיה של נורית גרץ מוועדת החוץ והביטחון, חווה עימה את החוויה הראשונית שבביקור בחדר המכונות הלוהט והמיוזע של היקום הממשלתי-פרלמנטרי. תענוג לקרוא את ההקבלה שעושה אתגר קרת בין המִתאר החוזר על עצמו של מבני אשכולות הפיס לתבנית החשיבה המדינית של שר הביטחון שנואם באחד המבנים הללו בפני "אושיות המערכת", או להתפעל מן התיאור החד של איריס לעאל את כיעורן של השכונות החרדיות החדשות שמצפון-מזרח למודיעין.
יתרונם של הסופרים טמון לא רק ביכולת הביטוי שלהם, אלא גם בסקרנותם ובתיאור חוויית המפגש, לרוב ראשוני, עם פיסת מציאות ידועה אך לא ממש מוכרת. מבחינה זו, גליון הסופרים מקיף מגוון תחומים רחב ונועז בהשוואה לעיתונות היומית, הנוטה לפעול בתבניות נוקשות. אפשר להניח שרשמי ביקור במרכז הגמילה לנוער מגל לא היו פורצים לעולם לעמודו הראשון של עיתון בנסיבות שאינן "פרויקט מיוחד" ובהנחה שכותב הידיעה איננו הסופר דויד גרוסמן.
בהרכב הכותבים ובלקט הנושאים ניכר המאמץ לגוון את הקונטרס בן 20 העמודים, כך שייראה דומה לעיתון ככל שניתן. אך למרות העיסוק בנושאים הנמוכים, בולטת קרבתו של הסופר לכתיבה הגבוהה, מה שבעיתונות קוראים כתיבה למתקדמים. למעשה כל הפרויקט עסוק בכתיבה גבוהה, שמאופיינת ברהיטות, בדעתנות, בידע כללי רחב ובעיקר – בחוסר מחויבות לסדר יום שיווקי, מן הסוג שמגדיר היום בעיתונות את זכות קיומו של סיפור עיתונאי, את תוחלת חייו ועוצמת הגשתו. צריך להודות כי נושאים שעיתונים מושכים ידיהם מהם נראים לא רע ולפעמים מצוין כשסופר הוא זה שמפשיל את שרווליו ומשקֵע עצמו בתוכם.
כך, כמובן, בכתיבה בנוסח טור אישי (יורם קניוק מן ההמטולוגית איכילוב), בכתיבה המגזינית המיידית (איריס לעאל, היתה שם, בבלעין), בכתיבה ההגותית (יוכי ברנדס על יבשושיות בחינת הבגרות בתנ"ך), הפובליציסטית (עלא חליחל על מצב הסופרים בעידן הרשתות), הפרשנית (אמנון ז'קונט על רפיסותה של מדיניות החוץ הגלובלית; ליעד שוהם על משפט קצב), הרפורטז'ית (יהודית קציר על דיון בערעור על גזר דינה של בדואית ששיספה את גרון בנה בן הארבע של צרתה; אדיבה גפן על טקסי יום השנה לפלישה לנורמנדי).
מעט סופרים בנויים מבחינה נפשית ומקצועית להעברת כרוניקה עיתונאית, כזאת שבאה מתוך חיים שלמים בתחום כיסוי ולא רק בגיחה חד-פעמית לתוכו. ויש הפתעות, כמו הסקופ של חיים באר, שלא רק סיפר על גורלם של פסיפסי נחום גוטמן שנעקרו מכיכר עיריית תל-אביב הישנה, אלא גם גילה את מקום הימצאם, במזבלה כמובן. באר כתב סיפור עירוני שצריך לקוראו ככתיבה אלטרנטיבית, אנטי-מקומונית, החלופה האמיתית לכרוניקה העירונית הרדודה. סיפור שנכתב מאהבה וכבוד לאמן וליצירתו ומתוך כאב ודאגה משכנעים באשר למקומה של ההיסטוריה בתרבות החוצות.
בסך-הכל זוהי פשטידת דובדבנים, כנס כותבים מיומנים, מבריקים, רעננים, הנדרשים לתוצרת חד-פעמית. הרי עיתונים, כמו דברי מאפה, רובם בצק, מיעוטם מילוי ובראשם דובדבן אחד, ולעתים גם הוא צמוק.
החן הרב שאופף את גליון הסופרים מלמד משהו על כל הדברים שאינם נעשים בשגרה. ועיתונות, יש לזכור, היא אֵם-אמהות השגרה. כמי שקיבל לעבודה עשרות עיתונאים, למדתי לא להסתנוור מן הברק שביצירה החד-פעמית, אלא לתת משקל מכריע גם לשאלה של יכולת ההתמדה. אותה יכולת שמאפשרת לעיתונאי לתת תוצרת איכותית, לא תנודתית, לא קפריזית, לאורך זמן. עיתונאי הוא לא אורח לרגע. עד לא מזמן זה היה מקצוע לתקופת חיים שלמה. כל ילד יכול לכתוב רפורטז'ה, אפילו נהדרת, אבל עיתונאי צריך לכתוב עשרת אלפים, וכולן צריכות להיראות רעננות כמו הראשונה.
גיליון הסופרים הוא גיליון געגועים. גיליון מחווה למה שהעיתונות אולי היתה ולמה שעיתונות יכולה להיות לו צמחה ושיגשגה. היום, כשלרגל חגיגות שבוע הספר עולה לדיון השאלה מדוע הסופר המחונן אינו יכול להתפרנס מכתיבת ספרים, אנחנו, בעיתונות, כבר מזמן שקועים בחיפוש תשובה לשאלה מדוע עיתונאים ותיקים אינם יכולים עוד להתפרנס מכשרונם ונסיונם בעבודה עיתונאית. בעיתונות אי-אפשר אפילו לחשוב על חקיקת חוק נגד מבצעים (עיתון חינם, הנחות מפליגות ומתנות, כפי שמרעיפות היום כל מחלקות המנויים בעיתונים על שוק הקוראים). אי-אפשר לעיתונאים אפילו להתייפייף בטענתם של קנאי הספר הטוב ושומרי כבודו שעיתון טוב צריך לשלם היטב ולהיות ראוי למחיר טוב.
אין לי מושג אם הסופרים האורחים קיבלו שכר סמלי עבור השתתפותם בגיליון המיוחד, אבל צריך לזכור דבר אחד: כמעט אף אחד מכל הכוכבים הללו לא היה זוכה לחוזה העסקה ב"הארץ". להפך, אני חושש שאילו היו מועסקים ב"הארץ", היו כמה מהם נקראים לחדרי ההנהלה לשיחה קצרה ועניינית מן הסוג של "נראה לנו שאנחנו צריכים להיפרד, או לפחות להוריד את שכרך לחצי".
ובכל זאת תודה כנה למערכת "הארץ" על שבירת השגרה, המרעננת כל-כך, וגם על החומר למחשבה. על האומץ לחרוג ולחגוג. על העיתוי, דווקא מחוץ להמולת החגים, על הברק והגימור. ניפגש מחר, אחרי שהאורחים יחזרו לפינת הכתיבה האינטימית שלהם והכתבים והעורכים ישובו לאפרוריות איסוף המידע העיתונאי ולעיבודו. נתראה בשגרה החבוטה, חסרת החן, המרירה של היומיום.
ותודה מיוחדת לעורך מהדורת עיתון הסופרים על הפנינה הקטנה, שנגבתה מאומברטו אקו, שכותרתה "נהג מונית, הוראות שימוש". כדאי לכל אחד מעושי העיתונים ומקוראיהם למסגר את הרשימה הנפלאה ולשננה, תוך השלכה מיחסי נהג מונית ונוסעו ליחסי עיתונאי וקוראו. הנה פסקה אחת:
"את נהגי המונית האיטלקים אפשר לחלק לשלוש קטיגוריות. אלה שמביעים את דעותיהם והגיגיהם לאורך הנסיעה, אלה ששותקים ומבטאים את שנאת האדם שבהם באופן נהיגתם, ואלה שפורקים מתחים בדיבור ומספרים מה קרה להם בנסיעה זאת או אחרת. ל'פלחי החיים' האלה אין כל משמעות אליגורית, ולו היו מושמעים בבר, הברמן היה חש חובה לשלוח את המספר לביתו, כי הגיע זמנו לישון. אולם בעבור נהגי המונית, סיפורים כאלה נשמעים מוזרים ומפתיעים".
בראאאוו!