איך אוכפים את כללי האתיקה של התקשורת ומבטיחים שמועצות עיתונות לא יהיו עוד בבחינת גופים נטולי סמכות, בלי לפגוע בערכים המקודשים של חירות הביטוי וחופש העיתונות? עיתונאים, מו"לים, חוקרי תקשורת וגם פוליטיקאים במדינות דמוקרטיות מתחבטים כבר עשרות שנים בסוגיה זו, ובהצלחה חלקית בלבד. באוסטרליה הוגשה בשבוע שעבר הצעה מפורטת למימוש עקרונות אלה, וכצפוי, היא כבר מעוררת מחלוקת עזה.
תומכיה טוענים כי עוצמתם של ארגוני התקשורת בחברה המודרנית מחייבת קיומו של מנגנון יעיל שיבטיח שאלה ישרתו את האינטרס הציבורי ולא יזיקו לו. אחרים משוכנעים שמדובר בצעד מסוכן של פוליטיקאים המבקשים לנגוס בערכיה של הדמוקרטיה כדי להציל את עצמם מביקורת תקשורתית וציבורית.
סטפן קונרוי, השר לענייני פס-רחב, תקשורת וכלכלה דיגיטלית בממשלת אוסטרליה (צילום: CeBIT, רשיון cc-by-nc-sa)
ההצעה השנויה במחלוקת נכללת בדו"ח בן כ-470 עמודים, שהגיש השופט בדימוס ריימונד פינקלשטיין. המשפטן הבכיר הכין את הדו"ח לבקשתו של סטפן קונרוי, "השר לענייני פס-רחב, תקשורת וכלכלה דיגיטלית" – יש תפקיד כזה באוסטרליה – בניסיון להתמודד עם טענות נמשכות על כשלים עיתונאיים, לצד סקרים המצביעים על ירידת אמון הציבור בתקשורת.
כמו בכל מדינה דמוקרטית, גם התקשורת באוסטרליה סופגת ביקורת כבר שנים רבות. שוב ושוב נשמעות טענות על פגיעות בשמם הטוב של מסוקרים ובפרטיותם, על השפעתה הגוברת של התקשורת על החיים הפוליטיים, על מסחור התקשורת, וגם על ריכוזיות יתר בענף. אבל ספק אם פינקלשטיין היה מתבקש להכין את הדו"ח אלמלא הגיעו גם לאוסטרליה אדי הצחנה המקצועית שעלו מהצהובונים "ניוז אף דה-וורלד" ו"הסאן" הבריטיים.
לאוסטרלים יש אף רגיש לכל הקשור לעיתונים אלה: בעליהם, איל העיתונות רופרט מרדוק, נולד באוסטרליה והחל את עסקיו העיתונאיים שם. השלוחה האוסטרלית של אימפריית התקשורת שלו, ניוז-לימיטד, היא הבעלים של היומונים "האוסטרליאן" ו"הדיילי טלגרף". וגם באוסטרליה, כמו בבריטניה, יש מי שחושד שידיו הארוכות של מרדוק בוחשות בפוליטיקה, בתמהיל המוכר והמסוכן של עיתון, הון ושלטון.
החשדנות כלפי מרדוק ואילי תקשורת אחרים הביאה את מנהיג מפלגת הירוקים, בוב בראון, לתבוע בשנה שעברה שינוי דרמטי בחוקי התקשורת באוסטרליה. בראון דרש לעגן בחוק הליך רישוי למו"לים, שיכלול גם מבחנים שיבטיחו כי רק "אדם מתאים והולם" יוכל לשלוט בארגון תקשורת. הוא גם תבע שיוגבל היקף ההשקעות הזרות בתקשורת, תצומצם הריכוזיות הרבה בתחום, ותופעל רגולציה יעילה.
פינקלשטיין, ועימו העיתונאי ואיש האקדמיה ד"ר מתיו ריקסטון, לא קיבלו את רוב הדרישות של הירוקים. הם ישבו כחצי שנה על מדוכת האתיקה, שמעו 41 עדים, ביקרו בארגוני תקשורת והפיקו ספר עב-כרס, המשלב סקירה היסטורית וניתוח אקדמי עם המלצות מעשיות. מבחינה ארגונית, צריך לומר לזכותו של פינקלשטיין שהוא מבקש להתמודד עם מציאות סבוכה בכל הקשור לאכיפת כללי האתיקה על התקשורת באוסטרליה כמו במדינות אחרות.
תכנים זהים מופצים במקרים רבים במקביל על-ידי "חברות תוכן" בערוצי טלוויזיה, רדיו, העיתונות המודפסת והאינטרנט, אך הכללים שונים בכל אחד מסוגי המדיה. העיתונים באוסטרליה נמצאים תחת פיקוח מועצת עיתונות חסרת שיניים, הרדיו והטלוויזיה נתונים תחת אחריות הרשות המפקחת על השידורים, ואילו כל מה שמועבר באינטרנט אינו נתון כלל תחת פיקוח ייעודי.
הפתרון המוצע בדו"ח הוא ביטולם של כל המנגנונים הללו והקמת גוף רגולטורי אחד שיטפל באתיקה המקצועית של העוסקים בסיקור חדשות וענייני היום. בעידן של התמזגות בתקשורת (convergence), הרגולציה צריכה להיות מופעלת על-פי תפקוד אמצעי התקשורת ולא בהתאם למדיום שבו מועבר המסר. "במקום שבו מו"לים מפיצים את המסרים שלהם באמצעות פלטפורמות שונות, הגיוני שמשטר הרגולציה יכסה את כל הערוצים הללו", נאמר בדו"ח.
במבוא לדו"ח נכללות קביעות היסוד המנחות את מחבריו: הסכמה על תפקידה החיוני של עיתונות חופשית בחברה דמוקרטית, שאסור ששום רגולציה תסכן; על עיתונות חופשית להיות הוגנת ומדויקת בדרך שבה היא מסקרת את החדשות; עיתונות חופשית היא מוסד רב-עוצמה המסוגל להשפיע על תהליכים פוליטיים, לעתים באופן דרמטי למדי, ואכן עושה זאת; עיתונות חופשית עלולה לגרום נזק, לעתים בשגגה, לאנשים ולארגונים; עיתונות חופשית חייבת לשאת באחריות ציבורית (accountability) לדרך שבה היא פועלת; כללי האתיקה, הנוגעים לדיוק, הגינות, העדר הטיה, יושרה ועצמאות, חייבים להנחות עיתונאים וארגוני תקשורת.
פינקלשטיין הגיע למסקנה שכדי לממש עקרונות אלה יש לא רק לכונן מועצת עיתונות חדשה, אלא לעגן לראשונה את מעמדה בחוק ולהעניק לה סמכויות שימנעו ממנה להיות "נמר חסר שיניים". בהקשר זה נכנס השופט בדימוס לשדה מוקשים: הסדרת מעורבותם של גורמים שלטוניים ופוליטיים בתחום זה על-ידי חקיקה היא עניין שנוי במחלוקת במדינות דמוקרטיות, ונתפסת כפגיעה בחופש העיתונות. הבעיה מחריפה כאשר הגוף הסטטוטורי שיוקם מכוח החוק גם יתוקצב בחלקו על-ידי הממשלה, שתעניק למועצה מדי שנה מימון בהיקף של שני מיליון דולר אוסטרליים (כשמונה מיליון שקל).
המועצה החדשה, מציע פינקלשטיין, תנסה לטפל תחילה בכל עניין שיובא בפניה בנוהל מזורז של הידברות לצורך גישור ופישור בין המתלונן לאמצעי התקשורת. אם הליך זה ייכשל, תידרש המועצה לקבל החלטה, שבמקרים מסוימים תחייב את ארגון התקשורת לפרסם תיקון, התנצלות או הודעה שהוא חוזר בו מן הידיעה. בניגוד למצב הנוכחי – ארגון התקשורת יהיה חייב על-פי החוק לנהוג על-פי פסיקת המועצה.
חובת פרסום התגובה היא אכן התערבות בחופש העריכה, הוא כותב, אך זו אינה צנזורה. היא מוצדקת רק לאחר שבירור במועצה יוכיח כי הפרסום המקורי היה לא מדויק ופגע באדם או בארגון באופן שגרם להם נזק. בכל מקרה, פינקלשטיין מזכיר עיקרון שנשכח לעתים בלהט המגננה על חופש הביטוי: חירות זו אינה זכות אבסולוטית. בנסיבות מסוימות היא חייבת לפנות את הדרך לחירויות אחרות, למשל זכותו של אדם להגן על שמו הטוב, וגם הצורך של הציבור לקבל מידע ורעיונות.
על-פי המרשם של פינקלשטיין להצלת השיח הציבורי, מי שימאן לממש החלטה של המועצה – ייתבע לדין. בית-המשפט יוכל לכפות על ארגון התקשורת לבצע את החלטת מועצת העיתונות. נגד מו"ל שיעמוד בסירובו ייפתחו הליכים על בזיון בית-המשפט, כמקובל בחוק הפלילי.
פינקלשטיין הסביר בדו"ח, באריכות, מדוע לא ניתן עוד להסתפק במנגנוני אכיפת האתיקה הקיימים. למועצת העיתונות הוולונטרית הקיימת עתה באוסטרליה אין סמכויות מספקות. מו"לים יכולים לפרוש ממנה, וגם להתעלם מפסיקותיה. גם מצוקה תקציבית מקשה על תפקודה, ובעלי עיתונים יכולים לצמצם באופן חד-צדדי את תרומותיהם לתפעולה. במקביל, ההליכים החוקיים נגד התקשורת הם מתמשכים, יקרים ובעלי אופי עימותי. בסופו של דבר הם מעניקים מענה בעיקר לחריגות מהחוק, אך לא לטענות הנפוצות יותר בדבר אי-דיוקים או חוסר הגינות בעבודת הכתבים והעורכים.
על-פי הדו"ח, הפרלמנט יחוקק את החוק, הממשלה רק תממן את המועצה, אך אלה לא יתערבו בפעילותה והיא תיהנה מעצמאות. בדומה למועצת העיתונות הקיימת עתה, חבריה יהיו אנשי תעשיית התקשורת, עיתונאים ואנשי ציבור מתחומים שונים. אבל מבקרי הדו"ח משוכנעים שגוף סטטוטורי כזה לא יוכל ליהנות מאוטונומיה של ממש. "רק אדם הלוקה בנאיביות כרונית יכול להאמין שהמועצה תוכל להיות עצמאית", הגיב על כך הפרופסור לתקשורת מארק פירסון, הפעיל גם בארגון עיתונאים ללא גבולות. הוא מזכיר כי פוליטיקאים באוסטרליה אינם מהססים להתערב אפילו בהליכי המינוי של שופטים לבית-המשפט העליון, גוף שחייב להיות בעל מעמד עצמאי ובלתי תלוי ברשות המחוקקת וברשות המבצעת.
נשמע מוכר? אפשר לחזק את טיעוני המבקרים בעוד לקח מהניסיון הישראלי: כשדנו על הקמת רשות השידור בראשית שנות ה-60, נאמר כי יהיה זה גוף ציבורי, לא ממשלתי. הרשות הוקמה אמנם כדי לשים קץ לשליטה הישירה של משרד ראש הממשלה על קול-ישראל, אך בפועל רק הומרה השליטה הישירה בניהול בשלט-רחוק: הממשלה ממנה את ממלאי התפקידים הבכירים ברשות וגם שולטת, דרך הכנסת, על גובה האגרה. כמעט חמישה עשורים אחרי הקמתה, עדיין בוחשות ידיהם של פוליטיקאים, מראש הממשלה ומטה, בנעשה ברדיו ובטלוויזיה. מזה בדיוק חוששים באוסטרליה.
פירסון הוא רק אחד מן המבקרים הרבים של הדו"ח, המשמיעים את קולם מעל כל במה אפשרית בתקשורת האוסטרלית. פוליטיקאים, עיתונאים ואנשי אקדמיה מצאו בהצעותיו של פינקלשטיין בעיקר מאמץ לפגוע בחופש הביטוי. המסקנות היו צפויות מראש, כתבה כריס ברג, חוקרת העוסקת בחופש הביטוי, ואין בהן יותר מאשר פעולת תגמול של פוליטיקאים נגד ביקורתה של התקשורת. את ההצעות הגדירה כ"התקפה שערורייתית על חירות הביטוי ועל חופש העיתונות".
לדעתה, יש סכנה חמורה בכך שהממשלה מבקשת באמצעות הדו"ח לחדור לאזור החורג לחלוטין מתחום סמכותה במדינות דמוקרטיות: פיקוח על אמצעי התקשורת. הממשלה אינה אמורה להיות השופטת של הדיון המתנהל במרחב הציבורי, כתבה ברג, ונבחרי הציבור חייבים להימצא תחת פיקוחה של החברה – ולא להפך. גם ברמה העקרונית שללה ברג את עצם הניסיון העולה מדו"ח פינקלשטיין להקים גוף רגולטורי שיידרש לפקח על מימוש עקרונות כ"הגינות", "דיוק", "איזון" ו"איכות עיתונאית".
מבקר אחר, חוקר התקשורת ג'ייסון וילסון, התרעם על יחסו של פינקלשטיין למדיומים החדשים. במקום לראות באינטרנט עולם חדש שמעשיר את השיח הציבורי ומגוון אותו, רואה בו פינקלשטיין זירה פרועה, מסוכנת ונטולת חוק, שחובה לרסן אותה. הוא גם חולק על הגיונה של הקביעה השרירותית הנכללת בדו"ח כי רק אתרים ובלוגים שיהיו בהם יותר מ-15 אלף כניסות בשנה יהיו נתונים לרגולציה של המועצה החדשה.
נראה שלא במקרה הוזמן הדו"ח על-ידי השר לענייני פס-רחב, תקשורת וכלכלה דיגיטלית, סטפן קונרוי, התומך בהטלת הגבלות על תכנים באינטרנט בדומה לאלה המוטלות במסגרת הצנזורה על סרטים. קונרוי, חבר מפלגת הלייבור, הוא קתולי שמרן, שאינו מסתיר את רצונו לטהר את הרשת מתכנים "הפוגעים במוסר הבסיסי", כסמים, פשע ואלימות.
הדו"ח של פינקלשטיין שנמסר עתה לקונרוי מאתגר ומעורר מחשבה, נכתב במאמר המערכת של "הנשיונל טיימס", אבל על אף שכוונותיו טובות – תוצאתו גרועה. הוא יוביל רק להחלשת כוחה של העיתונות לעמוד מול השלטון. המחיר הכבד לדמוקרטיה אינו שווה את התועלת המסוימת שיש בהצעה. פינקלשטיין, מצדו, השיב למבקרים עוד בדו"ח עצמו. ההצעה שלי, כך כתב, עולה בקנה אחד עם עקרונותיה של העיתונות, המדגישים את הצורך בשקיפות ומעלים על נס את העניין הציבורי בדרך שבה מתפקדים המוסדות המרכזיים בחברה.