בשנת 1931 נתקפו בעלי העיתונים באמריקה בחרדה עזה: הרדיו, המדיום החדש שבקושי מלאו לו עשר, הבשיל והפך לאויב של ממש. מדובר ב"מתחרה רציני ומסוכן" על התפוצה ועל שוק הפרסום, קבעו המו"לים, שהתכנסו למפגש השנתי שלהם על רקע המציאות המאיימת. קודם לכן, בשנות העשרים, עדיין התייחסו לרדיו בסלחנות, כאל מדיום צעיר ומהוסס שחיפש את דרכו. מן המקלטים בקעו בעיקר צלילי מוזיקה, מערכונים ומשחקי פוטבול ובייסבול, אבל את החדשות סיפקו, כמו במאות הקודמות, רק העיתונים.
משהו החל להשתנות בשנת 1927, לאחר שרשתות הרדיו אן.בי.סי וקולומביה (לימים סי.בי.אס) באו לעולם והחלו לגלות עניין גם בחדשות. ככל שחלפו השנים, התברר שיותר ויותר אמריקאים נצמדו למקלטי הרדיו כדי לשמוע את החדשות הקשות על השפל הכלכלי הגדול. בעלי העיתונים לא ישבו בחיבוק ידיים לנוכח האיום באובדן קוראים והכנסות. התגובה החלה ברמה המקומית, כאשר כמה עיתונים הודיעו שיפסיקו לפרסם חינם את לוחות השידור של תחנות הרדיו.
אלא שבכך לא היה די. נקודת המשבר הגיעה במרץ 1932, החודש שבו נחטף בנו הפעוט של צ'רלס לינדברג, הגיבור הלאומי שחצה חמש שנים קודם לכן את האוקיאנוס האטלנטי בטיסה. בשלוש היממות הראשונות לחטיפה שודרו לא פחות מ-700 מבזקי חדשות, שהביאו לאמריקה כולה מידע מעודכן על הדרמה. הרדיו הפך באחת לשחקן של ממש בתחום הפצת החדשות.
במציאות כזו הצליח איום הרדיו לאחד את בעלי העיתונים המתחרים לפעולה משותפת: הטלת חרם חדשות על תחנות הרדיו. סוכנות הידיעות אסושייטד-פרס (איי.פי), שהיתה אז ועדיין נמצאת בבעלות העיתונים, ויחד עימה הסוכנויות יונייטד-פרס (יו.פי) ואינטרנשיונל ניוז סרוויס (אי.אן.אס), שהיו יחד מקור המידע העיקרי של תחנות הרדיו, ניתקו את הקשר עם התחנות והפסיקו לספק להן ידיעות. סי.בי.אס הקימה לראשונה מחלקת חדשות משלה כדי להתמודד עם החרם, אך לאחר זמן הבינה כי מלחמה חזיתית נגד העיתונים יכולה רק להזיק, והודיעה על נכונותה להגיע להסכם פשרה.
מלון בילטמור בניו-יורק, שנכנס בשנת 1942 להיסטוריה הציונית הודות להכרזתו של בן-גוריון שם על כוונתו להקים מדינה יהודית, היה המקום שבו הניפו בדצמבר 1933 אנשי רשתות הרדיו הגדולות את הדגל הלבן, והסכימו לפשרה עם העיתונים. בהסכם שנחתם נקבע כי סוכנות ידיעות מיוחדת תספק בתשלום מידע חדשותי לתחנות הרדיו, ונקבעו התנאים הדרקוניים לשידור: הרדיו ישדר רק שתי מהדורות חדשות ביום, שאורכן המשותף לא יעלה על חמש דקות; המבזקים ישודרו רק שעות אחרי הפצת העיתונים ולא מוקדם מתשע בבוקר; לא תשולב פרסומת בחדשות; ושום ידיעה בחדשות הרדיו לא תהיה ארוכה משלושים מלה. הכל כדי להבטיח שמי שבאמת רוצה חדשות יהיה חייב לרכוש עיתון.
בעלי העיתונים חגגו את נצחונם, אבל בשנים הבאות התברר להם שההצלחה חלקית בלבד. תחנות רדיו עצמאיות סירבו לקבל על עצמן את תנאי הכניעה של הרשתות, ונמצאו גם סוכנויות ידיעות פרטיות ופיראטיות, שסיפקו לשדרים חומר חדשותי. הסכם בילטמור הלך והתמוסס. אבל אז נזכרו בעלי העיתונים בכלל הישן: אם אינך יכול לחסל אותם, הצטרף אליהם. בשנת 1938 כבר היו כשליש מ-728 תחנות השידור שפעלו בארצות-הברית בבעלות מלאה או חלקית של עיתונים. וכמו תמיד, המלחמה שינתה את פני המציאות; לא זו שהתנהלה בין בעלי העיתונים לתחנות הרדיו, אלא זו שעמדה לפרוץ באירופה. ככל שהתקדרו השמים ומהלכיו של היטלר נעשו תוקפניים יותר, הבינו רשתות הרדיו שעליהן לחזק את מחלקות החדשות שלהן ולעקוף את כללי הסכם בילטמור. כשפרצה מלחמת העולם, תמה למעשה מלחמת העיתונים והרדיו: אלה וגם אלה היו לספקי החדשות של אמריקה והעולם כולו, בלי שיידעו שמעבר לפינה כבר אורב האויב הבא - הטלוויזיה.
הדפוס מסרב לגווע
הסיפור ההיסטורי הזה נועד להזכיר לכולנו שמלחמת אמצעי התקשורת, המתנהלת בעשור וחצי האחרונים בעיקר בחזית האינטרנט מול כל העולם (יש מי שטוען שאת המחיר הכבד ביותר תשלם לא העיתונות המודפסת, אלא הטלוויזיה), היא בסך-הכל פרק נוסף בסאגה הנמשכת כבר יותר משמונים שנה. העיתונים נאבקו ברדיו, ואחר-כך ביקשו הרדיו, העיתונים והקולנוע לדחוק את הטלוויזיה, ורשתות הטלוויזיה ניסו לחסל את הכבלים. כל מדיום חדש התקבל כאיום ממשי, קיומי, על קודמיו.
אבל בשורה התחתונה שום מדיום לא נעלם: היו אמנם כאלה שהתכווצו, וכולם שינו צורה והתאימו את עצמם למציאות החדשה. כך, למשל, בשנות החמישים איימה הטלוויזיה לחסל חלק ניכר מתעשיית המגזינים האמריקאית, אבל הביאה לפריחתו של מגזין ששבר את שיאי התפוצה, "טי.ווי. גייד", וגם "פלייבוי" קם ושיגשג באותם ימים, ובשנים האחרונות שוב נמצאת תעשיית המגזינים בצמיחה. וזה גם מה שקורה כאן ועכשיו: שפע המקומונים, החינמונים והכלכלונים, מגזיני האופנה, הרכילות והלייפסטייל, כולם מעידים על חיותו של הפרינט. העיתונות המודפסת מסרבת לגווע. היא רק מנסה, כמו תמיד, להמציא את עצמה מחדש.