אצבעות רבות הופנו בזעם לעבר לשכת ראש הממשלה בעקבות פרשת "המגיש המאזן" שהוצנח על "סדר יום", תוכניתה של קרן נויבך בקול-ישראל, אבל בלשכה עצמה מקפידים לקמט את המצח בתימהון כשהם שומעים על שערוריית השידור הציבורי התורנית המתרחשת מתחת לאפם, כאילו היתה במדינה שכנה. גורם בלשכה מכחיש כל מעורבות של אנשיה בנעשה ברשות השידור, ואילו אחר, בטון משועשע, מאשר אמנם כי מקורבו של נתניהו, נתן אשל, היה מעורב בענייני רשות השידור "עד צוואר", אבל הוסיף כי נתניהו עצמו מתעניין מעט מאוד בסיפור וטרוד בעניינים בוערים יותר. וממילא המשמעות החמקמקה של המושג "פוליטיזציה" נחשפת באופן בהיר במיוחד.
מי שהנחית בפועל על מערכת התוכנית את ההוראה להושיב לצד נויבך מגיש "מאזן", שהוגדר כמייצג "עמדות שמרניות", הוא מנהל הרדיו מיקי מירו. מירו, טוענים גורמים ברשת ב', לא מקבל שום החלטה לבדו, מקטנה עד גדולה, והוא למעשה שליחו של יוני בן-מנחם, מנכ"ל רשות השידור.
גם בן-מנחם אינו אישיות ניהולית חזקה, כפי שקבעו בעבר מבחני פילת, שנועדו לבדוק את התאמתו לתפקידי ניהול. הוא אינו עמיד בלחצים וחושש מקונפליקטים. הוא בן טיפוחיו של המנכ"ל לשעבר יוסף בראל, שהודח אחרי מאבק ציבורי ממושך, ומינוי של הממשלה הנוכחית. מי, אם כך, מקבל החלטות ברשות השידור? מי הכוח מאחורי המאבק הנוכחי? האצבעות בקול-ישראל מופנות, כאמור, לעבר לשכת ראש הממשלה, הבוחשת בנעשה בשידור הציבורי בעיקר דרך מקורבו של נתניהו, נתן אשל (שבאופן פורמלי פוטר מהלשכה לאחר שהטריד עובדת, אך הלכה למעשה מוסיף להיות המושך בחוטים בתחומים רבים).
נויבך, כך נטען, משמיעה קול ביקורתי ברור נגד מדיניות הממשלה, ובכל מקרה, האנשים המקיפים את נתניהו מעוניינים לדחוף אל קדמת הבמה אנשים המייצגים את השקפת עולמם – דתיים-לאומיים, אנשי ארץ ישראל השלמה. גורמים בלשכה מבטלים את הטענות האלו בהינף יד ובחצי חיוך: "ראש הממשלה אפילו לא יודע מי זה מנחם בן", נאמר שם, "לנתן אשל אין זמן להקשיב לתוכנית של קרן נויבך או כל תוכנית אחרת". "לראש הממשלה יש עניינים קצת חשובים יותר על סדר יומו משיבוץ מגיש אורח לצד נויבך", אומר גורם אחר. הקו המקשר בין השלטון המכהן, הנהלת רשות השידור והציבור נותר גם הפעם משולש ברמודה שבו קבלת החלטות הגיוניות ובנות ביצוע היא הגורם הנעלם.
העימות הסוער שמתחולל סביב "סדר יום" בשבוע האחרון חושף מחדש, באופן מבהיל, את פניה של רשות השידור כגוף ציבורי שיצא מכלל שליטה. כמו בשערוריות קודמות מבית-היוצר של רוממה – הנחתת מעריצו של אריאל שרון, אורי דן, לצד גאולה אבן בערב יום שישי; נסיונות להצר את צעדיה של שלי יחימוביץ' ברשת ב' וההתעמרות באורלי וילנאי עד להתפטרותה הן כמה מהדוגמאות היותר זכורות. מה שמוגדר בשם הכללי "פוליטיזציה" מתגלה בסופו של דבר ככאוס ניהולי עתיר יצרי נקם וכוחנות.
המנהלים הבכירים ברשות השידור חיים זה לצד זה כבר שנים רבות מאוד. הם רואים ברשות השידור בית, טריטוריה פרטית, מגרש משחקים. הם מתעבים זה את זה מסיבות רבות, מהן קטנוניות מאוד. אריה שקד ומוטי אמיר, המנהלים הקודמים של קול-ישראל, סיפקו לנויבך גב כנגד לחצים פוליטיים. הם צהובים למירו ובן-מנחם, הנחשבים בני טיפוחים של עידן בראל. כל מחנה מחכה לחילופי שלטון או שינוי במשב הרוח כדי לשלוף סכינים ולבוא חשבון עם אנשי המחנה ה"אחר" ומעגל המקורבים לו. המניעים נעטפים דרך קבע במלים נאות: "צורך באיזון", "הקוד האתי", "המחויבות לשידור הציבורי", "הצורך לייצג"; הביצוע ברוטלי, מגושם וחסר כל היגיון.
ההשלכות של מה שמכונה "פוליטיזציה", לפיכך, הן שונות מאוד ממה שנהוג להניח. התוצאה הסופית של יחסי התלות והקרבה בין הדרג הפוליטי להנהלת רשות השידור החלשה אינה סתימת פיות במובן הפשוט של המלה.
רשות השידור מתנהלת כבר שנים רבות מאוד כגוף חלש, כמעט לא מתפקד, שנשמרו בו כמה מעוזים של עיתונות ציבורית מעניינת וביקורתית. מובילים אותה עיתונאים שהתעקשו להישאר בשידור הציבורי והצליחו לשרוד את מכשולי המערכת. כאלה היו ירון דקל, שלי יחימוביץ' ורזי ברקאי, וכזו היא גם קרן נויבך, שעובדת ברוממה שנים רבות. אלה ידעו בעבר ויודעים גם כיום לצאת למאבק ציבורי כאשר החופש העיתונאי שלהם מאוים. מנהלי רשת ב' יבינו, גם בסיבוב הזה, שהם יצאו לקרב שהם לא יכולים לנצח בו בזירה הציבורית.
הנזק האמיתי ניכר בכל שאר הזרועות של הגוף. רשות השידור צפה, הלכה למעשה, ללא ניהול. בשגרת היום-יום היא מתפקדת למרות ההחלטות חסרות הפשר של המנהלים שמונו לה. במשחק כסאות מעייף ומוטרף מתחלפים ביניהם עובדים ותיקים ב"זכייה" במכרזים. האיכות האנושית והמקצועית שלהם ירדה עם השנים, בעקבות עזיבתם של אלה שנפתחו בפניהם אפשרויות מבחוץ (במיוחד מאז הקמת ערוץ 2).
העובדים תחתיהם אינם רואים במנהלים אלה סמכות מקצועית אמינה. להחלטות שהם מקבלים אין כמעט תוקף מעשי, והן מתהפכות השכם והערב. מירו הורה בשנה שעברה למגישים להימנע מפתיחים אישיים, החלטה משונה שלא היתה מתקבלת על-ידי עורך שמעוניין בקו שידורים דינמי ומושך. ההחלטה נזרקה אל הרוח ולא יושמה בסופו של דבר.
העורכת של נויבך, מירית הושמנד, קיבלה מכתב פיטורים ובתוך זמן קצר עצם קיומו של מכתב כזה הוכחש באופן נמרץ. היא נותרה בתפקידה. מירו גם ניסה למנוע בקיץ שעבר שידור ממוקדי הפגנות המחאה החברתית. מספיק לקרוא את התיאור המפורט שסיפק כאן שוקי טאוסיג על אודות השינויים בלוח השידורים כדי להבין כי במקום יד מכוונת קיימת בקול-ישראל יד מחבלת, אולי אפילו בלי רצון רע של ממש, אלא בגלל העדר חזון או סתם שיקול דעת.
התוצר הנוסף, המדאיג יותר, של תהליך הפוליטיזציה הוא תרבות ארגונית המושתתת על הטרדה, ניצול כוח ובריונות. מה שנעשה בתוכנית של נויבך הוא מעשה אונס רדיופוני, אך במציאות של רשות השידור הוא מוגדר כ"הטלת סמכות ניהולית" לצורך "איזון השידורים".
עורך בגוף תקשורת פרטי לא היה מעלה על דעתו לכפות על עיתונאי נוכחות פיזית של אורח שאין הוא מעוניין בו. אם היה חושב שיש צורך ב"איזון" היה יוזם משבצת שידור נוספת ובוחר בקפידה מגיש שיש לו סיכוי אמיתי להצליח למשוך האזנה, לא ליצני תקשורת שאבד עליהם הכלח דוגמת מנחם בן. מנהל סביר לא היה סוגר מיקרופון למגישה בכירה.
התרבות הבריונית של הארגון אינה תחומה רק למאבקים פוליטיים קטנים. היחסים בין העובדים להנהלה מתועלים באופן קבוע אל בתי-הדין לעבודה ובג"ץ ואל דפי העיתונים, תלונות על הטרדות מיניות צצות לא פעם, בין אם היו בפועל ובין אם ככלי נקם ביחסים בין העובדים, מכתבים מלאי האשמות והכפשות עפים לכל עבר והחשדנות פושה בכל. יאיר לפיד עזב בזמנו את ערוץ 1 בטריקת דלת ורק לאחרונה ינון מגל פרש מהגשת "מבט" כשמאס בהצקות התכופות שחווה מצד ההנהלה. כאשר עסקתי בסיקור יומיומי של רשות השידור לאורך ארבע שנים, בתקופת כהונתו של יוסף בראל כמנכ"ל הרשות, מצאתי את עצמי לעתים לא מאמינה לסיפורי האימה שהתגלגלו לפתחי.
מציאות כזאת סופה לצאת משליטה ולהתהפך גם על ראש המושכים בחוטים שחוללו אותה. כך בדיוק קרה בעידן יוסף בראל: מי ששירת נאמנה את שרון, ראש הממשלה דאז, הודח לאחר שהתברר כי שלח את בריוני אגף הגבייה לגבות באיומי שווא כספי אגרה שרירותיים מאזרחים במחסומי דרכים בלתי חוקיים. התברר עוד כי הפעיל שוטרים בשכר לצורך ההתנהלות הבלתי חוקית הזאת. הבריונות של עידן בראל גלשה במהירות החוצה והופנתה כלפי ציבור האזרחים, שלא העלה על דעתו שרשות ציבורית עלולה לנהוג באופן כזה.
כדאי ל"גורמים" בלשכת ראש הממשלה, אלה שכלל אינם עסוקים בבחישה בנעשה ברשות השידור ואפילו אין להם זמן להאזין לתוכנית של נויבך, לשים לב לנעשה שם, לפני שהכאוס יגלוש החוצה באופן אלים עוד יותר וידרוש גם מהם לשלם את האגרה.