גולשים רבים מאמינים שהאנונימיות היא מרכיב יסוד בדנ"א של הרשת. אחרי הכל, כל אחד יכול לכתוב טוקבק אנונימי, לפתוח בלוג שבו יכתוב באנונימיות, להוריד קבצים משירותי החלפת הקבצים – באנונימיות מוחלטת. באינטרנט, כמאמר אותה קריקטורה מפורסמת שהתפרסמה ביולי 1993 במגזין "הניו-יורקר", אף אחד לא יודע שאתה כלב.
מה שהיה נכון ב-1993 אינו נכון זה למעלה מעשור. כבר בסוף שנות התשעים הוגשו בארה"ב תביעות שדרשו לחשוף את פרטיהם של גולשים אנונימיים משמיצים. בתי-המשפט בארה"ב חככו מעט בדעתם, ובתוך זמן קצר הגיעו למסקנה ששמו הטוב של אדם קודם לכל. אריק וייד (Hvide) לדוגמה דרש להסיר את מעטה האנונימיות מעל קבוצה של מגיבים אנונימיים שכתבו נגדו בפורום של יאהו. שופטת בית-משפט מחוזי במיאמי, אלינור שוקטס, נעתרה. לא רק שנעתרה, בפסק הדין שלה ממאי 2000 כתבה: "תן להם אנונימיות, ושום דבר לא יעצור בעדם. זו הסיבה שהקו-קלוקס-קלאן לובשים ברדסים על ראשם". קראתם נכון.
ראשי המפלגות, לפני טקס השבעת הכנסת ה-18. 24.2.09 (צילום: יוסי זמיר)
הסרת מעטה האנונימיות, שבצלה חוסים הגולשים, היא רק שלב ראשון בתביעה. לאחר שנחשפת זהות הנתבע, מתחילה התביעה עצמה. מה, אם כן, הבעיה? אם כתבת דברי אמת, אין לך ממה לחשוש, נכון? ובכן, לא ממש. דיון משפטי, בארה"ב אך גם בישראל, הוא עניין יקר, יקר מאוד.
הסרת מעטה האנונימיות והפיכת הגולש האנונימי לאדם עם שם, כתובת וחשבון בנק הובילו לפרקטיקה משפטית שכונתה בחיבה בשם SLAPP. ראשי התיבות הללו מייצגים את המלים "תביעה אסטרטגית נגד השתתפות ציבורית", והיא אסטרטגית כיוון שהתובעים החלו להציף את הנתבעים, שכעת אינם אנונימיים, באינסוף בקשות משפטיות, דרישות לתצהירים ומה לא.
התובעים הם בדרך כלל מנהלים בכירים בחברות המעסיקות ממילא עורכי-דין. הנתבעים הם בדרך כלל אנשים פרטיים. האסטרטגיה המשפטית הזו נועדה לרושש את הנתבעים כדי שאלה יעדיפו פשרה מחוץ לכותלי בית-המשפט. אסטרטגיית ה-SLAPP לא נועדה לחשוף את האמת, היא נועדה למנוע את חשיפת האמת בבית-המשפט – אותו בית-משפט שחשף את שמו של הגולש והותיר אותו חשוף בהתמודדותו עם עורכי-דין של תאגידים.
בתי-המשפט הישראליים הביטו מעבר לים ונחרדו. לפחות כמה מהם. השופטת מיכל גונן-אגמון למשל (בית-המשפט המחוזי בתל-אביב) הבהירה שרק במקרים פליליים יחשוף בית-המשפט את שמות המגיבים האנונימיים. במקרים אחרים תישמר האנונימיות של הגולשים. בכך מיצבה עצמה כמגוננת החזקה ביותר של חופש הביטוי האנונימי בישראל. גונן-אגמון לא נעצרה שם, והצביעה על הבעיה: בהעדר חוק, נאלץ בית-המשפט להמציא לעצמו פרשנות.
מה שראתה גונן-אגמון ראו גם בתי-משפט אחרים, והלכות שונות ומשונות, המוצאות נקודות איזון מגוונות בין הזכות לאנונימיות לזכות לשם טוב, החלו להתפרסם בבתי-משפט שונים. אחת הפסיקות היתה של השופט יצחק עמית מבית-המשפט המחוזי בחיפה, שמונה באחרונה לשופט בבית-המשפט העליון. עמית דחה את תביעתו של רמי מור, מטפל אלטרנטיבי, שדרש לחייב את ספקית האינטרנט 013 ברק לחשוף גולשים בטענה שהשמיצו אותו. גם עמית הצביע על הבעיה: המחוקק אינו מטפל בשאלה הנפיצה.
בסוף השבוע שעבר החליט בית-המשפט העליון לשים קץ לבלגן כשהביא את הפסיקה הקיימת לקיצוניות. החלטתו של בית-המשפט העליון תקדימית והיא מחייבת את כל בתי-המשפט (למעט אותו עצמו; הוא יכול לשנות את דעתו). ברוב של שניים (אליעזר ריבלין ואדמונד לוי) נגד אחד (אליקים רובינשטיין) דחו השופטים את הערעור של מור בנוגע להחלטה של השופט עמית לפני שנתיים.
בפסק הדין המרתק פורשים השופטים שורה של טיעונים בעד ונגד השיח האנונימי ברשת. השופט ריבלין כתב כי "השמירה על האנונימיות משרתת תכליות חשובות בהקשר של חופש הביטוי. האנונימיות היא לעתים תנאי לעצם האפשרות והנכונות להתבטא, ולפעמים האנונימיות היא גם חלק מן המסר הגלום בביטוי". משום כך, אם לא יגנו על חופש הביטוי, "עשויה לבוא לקצה תקופת תור הזהב של האינטרנט כמדיום תקשורתי המוני הנגיש לכל, גם לחסר האמצעים". בהתפלפלות משעשעת כותב ריבלין: "ודאי לא באתי לומר כי קיימת שקילות בין ענקי הרוח שבחרו לעצמם פסבדונים לבין כותבי התגוביות – בין 'אחד העם' לבין 'אחד שיודע' – אך מחשיבותה של המסכה כחלק מחופש הביטוי לא נוכל להתעלם".
השופט רובינשטיין חלק על דעתו וטען כי לא ייתכן ששמו הטוב של אדם יהיה הפקר. הוא הציע לכל אלה המדברים בזכותה של האנונימיות לחשוב כיצד היו מרגישים אם הם עצמם היו הנפגעים מהשמצה אנונימית. השופט אדמונד לוי, שהיה כף המאזניים, לא כתב הרבה ושורתו התחתונה היא: "אני עם ריבלין".
מעבר לדיון המסקרן, שני שופטי הרוב פוסקים כי הבעיה המרכזית בנושא הנדון אינה קשורה לשאלת האנונימיות עצמה, אלא לעובדה שאין בישראל מסגרת חוקית שבית-המשפט יכול לדון בתוכה. בית-המשפט העליון מפרש חוקים אך נמנע, על פי רוב, ליצור אותם יש מאין. המחוקק הישראלי, למרות אינספור תחינות של בתי-המשפט המחוזיים להסדיר את העניין, ברח מהסוגיה. משום כך, פוסקים השופטים, יתכבד המחוקק ויעשה סדר, ועד שיעשה סדר – אנחנו לא מסירים את האנונימיות שמגינה על הגולשים.
כמה מעורכי-הדין שכתבו על הפסיקה, עו"ד אביב אילון, עו"ד חיים רביה ועו"ד יהונתן קלינגר, תמימי דעים באשר למשמעותה: אמנם תם עידן הפסיקות הסותרות בבתי-המשפט המחוזיים בסוגיה זו, אך לא יהיה ניתן עוד לטפל בגולשים אנונימיים אלא אם כן דבריהם נגועים בעבירה פלילית. אם המחוקק רוצה לשנות את המצב – שיחוקק.
נשמע פשוט? חשבו על המהומה שתתחולל ברשת כאשר מחוקק כלשהו ירים את הכפפה. מחד גיסא, אין ספק ששמו הטוב של אדם הוא ערך עליון ואין סיבה שגולש אנונימי יוציא דיבתו רעה ויימלט מעונש. מאידך גיסא, חופש הביטוי באינטרנט, המדיום הכי פתוח והכי עממי, עומד על הכף, ולעתים אלה הזועקים שהוציאו את דיבתם רעה עושים זאת בדיוק כיוון שהם יודעים שמה שנכתב עליהם מדויק.
היכן נמצא האיזון, היכן נמצא המחוקק האמיץ שיטפל במטען הצד שהניח בית-המשפט העליון, והאם הוא יהיה גם אמיץ וגם חכם כדי לדון בסוגיה הזו ברגישות? מהיכרותנו עם הצעות חוק העוסקות באינטרנט שיוצאות תחת ידיהם של המחוקקים הישראלים, קשה להיות אופטימיים.