"זכור תמיד", יעץ לי פעם עמית עיתונאי מנוסה, "האנשים שם למעלה אינם שונים ממני וממך. לפעמים הם יודעים קצת יותר מאיתנו, אבל הם לא יותר חכמים". זו תזכורת ראויה לעיתונאים: אסור ליפול שבי בקסמם של מדינאים, גם לא גנרלים. לאיש מהם אין יכולת מאגית. כשהם מקבלים החלטות, טובות או רעות, אין בידיהם כדור בדולח. שום אצבע אלוהים אינה נשלחת אליהם.

ברכת שנה טובה (אוסף פרטי)

ברכת שנה טובה (אוסף פרטי)

לפעמים הם צודקים, לפעמים טועים. יש בהם ישרי דרך ושוחרי טוב, אבל גם הם אנושיים. לעתים גובר עליהם היצר. שמץ נקמנות צץ פה ושם. אהבות ושנאות, אמביציות ותאוות מניעות גם אותם. לפעמים הם שוכחים שבסך-הכל אנחנו, האזרחים, הטלנו עליהם משימה: לפקד על אוגדה או על צבא, לנהל משרד ממשלתי, לקבל החלטות ראויות בנושאים קריטיים. לא פחות, גם לא יותר.

הצרה עם התקשורת שהיא מעדיפה לא פעם לשכוח את רוב הדברים הללו. יש בעיתונות יצר לאו בר-כיבוש לצחצח דימויים. להכתיר מלכים. ציטטנו כאן באחרונה את מה שנכתב ב"ידיעות אחרונות" על אהוד ברק בשנת 1987, כשמונה לסגן הרמטכ"ל:

"במהלך שירותו הצטיין ברק לא רק בלחימה זעירה, אלא גם כאיש שריון בעל תפיסות אסטרטגיות מעולות, היודע לקבל את ההחלטות הנכונות [...] ברק נחשב לאיש מבריק ומוכשר, הוא אינטליגנטי ובעל כושר ניסוח וביטוי [...] תחומי התעניינותו מגוונים: ברק מרבה בקריאה ובכתיבה והוא גם מוזיקאי מעולה. על דעת הכל הוא אדם מבריק, מוכשר ואיש רעים". לא רק ב"ידיעות אחרונות" ראו אור פרסומים כאלה.

בארצות-הברית, כשמציגים נואם באסיפה בשלל תארים כאלה, הוא משיב לעתים בהצטנעות מבודחת: "אם אבא שלי היה שומע זאת הוא היה גאה בי, ואם אמא שלי היתה מקשיבה לדברים הללו – היא בלי ספק היתה מאמינה". אצלנו חולמת מיד כל אמא פולנייה על חתן כזה לבתה, והעם כולו ניצב דום.

"ראיון עם אגדה", היתה הכותרת שנתן "מעריב" לראיון שערכה גאולה כהן עם אריק שרון. עם ביטויים כאלה נולד אחרי מלחמת ששת-הימים המיתוס של קציני צה"ל כבני אלים, המיתוס שהתנפץ לאורך תעלת סואץ וברמת הגולן בצהרי ה-6 באוקטובר 1973.

פוליטיקאים וגנרלים אוהבים עיתונות כזו. מדוע לא, הם הרי בשר ודם. מיתוסים כאלה מחזקים את כוחם, מעניקים להם מימד כריזמטי, קסום, על-אנושי. בעידן השיווק הפוליטי – זה שחודר גם לצמרת הבטחונית, אפילו אם "מסמך גלנט" השנוי במחלוקת לא יצא ממשרדו של אייל ארד – פועלים מנועי עזר רבי-כוח כדי להעצים את המיתוס.

חוקר התרבות הצרפתי רולאן בארת כתב על הפוטוגניות האלקטורלית הקורנת מתצלומי המועמדים לפני הבחירות ומעצימה את המימד האי-רציונלי שמתפשט אל הפוליטיקה. לא תכונות ותוכניות מציג התצלום, אלא טיפוסים ודימויים – עלם חמודות, גיבור במדים, קצין עמוס עיטורים, גבר בשל, אזרח גברי. לעתים קרובות מדי גם הציבור מתאהב בדימויים הללו.

מה תפקיד העיתונות בשעות כאלה? אולי לקרוע את תצלומי הבחירות, להביא את דיוקנו האמיתי של המועמד, לטוב וגם לרע. לא סתם לנשוך בעקבי פוליטיקאים וגנרלים, אבל לחדול מהתפעמות, לפשוט מעל גופם את שבעת צעיפי השיווק והיחצנות.

חשיפת המסמך בערוץ 2, למרות הכל, מילאה תפקיד כזה: היא לא טישטשה את מה שמתנהל מאחורי הקלעים, אלא חשפה את המציאות האנושית העכורה לעיני הציבור. אחרת ספק אם הציבור היה יודע שיש אלופים במטכ"ל שאינם מדברים איש עם רעהו. וגם אחרי הודעתו של ברק על כוונתו למנות את האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל – חייבים לדווח, לשאול שאלות.

האם אסור על עותרים לבג"ץ לפנות לעיתונות?

הנה דוגמה אחת: התחקיר שפירסם קלמן ליבסקינד ב"מעריב" על השטחים שסופחו לביתו-נחלתו של האלוף גלנט. עניין כזה חייב להיות מבורר עד הסוף לפני שימונה לתפקידו, כדי שהעננה הזו לא תרחף מעליו עוד ימים רבים.

הבירור הזה עדיין נדרש, אף שעתירה שהגישו התושבים נגד גלנט, תא"ל ארז צוקרמן ותושב נוסף, ונגד כמה רשויות שלטוניות, הגיעה לבג"ץ ונדחתה ביולי 2009. אלא שהחלטת בג"ץ, שעליה חתומים הנשיאה דורית ביניש והשופטים אליקים רובינשטיין וחנן מלצר, אינה עוסקת כלל בפרטי מעשיו של גלנט.

השופטים קבעו כי הטענות שהוצגו בעתירה היו "כוללניות ואינן ממוקדות" וכי "הדרך בה הוגשה העתירה אינה ראויה". המידע הפרטני שהובא בתחקירים לא נבדק על-ידי השופטים.

חשוב לעסוק בעניין הזה עכשיו, לפני המינוי הרשמי על-ידי הממשלה, גם כדי לרדת לשורש הדברים, וגם כדי לחסוך מן הרמטכ"ל ומצה"ל עוד טלטלה אם וכאשר העניין הזה ישוב ויעלה בעתיד. אין דבר שמושך אש, ומבטיח עיסוק עיתונאי מתמשך, מאשר תיק פתוח.

אגב כך, החלטת השופטים בעניין קרקעות גלנט כוללת קביעה נוספת המחייבת בירור, לא רק בהקשר של הסערה הנוכחית. העותרים, כתבו השופטים, "נקטו בדרך בלתי ראויה בטיפול בנושאי העתירה גם אם חלק מהטענות שהעלו היה בהן ממש, ולו מהטעם שבמקביל לפנייתם לבית-משפט זה, יזמו מסע תקשורתי כנגד המשיבים בעיתונות ובתקשורת האלקטרונית, ודי היה בטעם זה כדי להצדיק דחיית העתירה".

האם היתה זו סתם נזיפה נרגנת, או שנקבעת כאן הלכה חדשה, האוסרת על עותרים לבג"ץ להשמיע את קולם גם במרחב הציבורי? האם ברצינות מבקשים השופטים לגזור אלם תקשורתי על אזרחים המנצלים את זכותם לעתור לבג"ץ? האם מאיים בית-המשפט העליון כי מי שיעתור לבג"ץ ובמקביל יפנה לעיתונות וינהל "מסע תקשורתי" – נגד גירוש ילדי עובדים זרים או למען מינוי אשה לוועדת טירקל – סופו שיושלך אחר כבוד ממדרגות השיש של בית-המשפט העליון?

זו אמירה מדאיגה ומטרידה: אין דינה של עתירה לבג"ץ – במיוחד כאשר היא נסובה על סוגיות עקרוניות – כדין תיק פלילי המתנהל בערכאה נמוכה, שבהקשר אליו אכן מוטב לעיתונות להניח למערכת המשפט לעשות את מלאכתה במינימום התערבות תקשורתית.

אבל נחזור לעיתונות ולזעקות הקרב על לשכת הרמטכ"ל. יש מי שמזהירים שכל העיסוק התקשורתי בפרשה גורם נזק כיוון שהוא פוגע באמון העם במערכת הצבאית. אמון הציבור הוא נכס חשוב. אסור לזלזל בו. אלא שהאחריות לשמירה עליו מוטלת על הפוליטיקאים והגנרלים, שם למעלה. אם הם יתנהגו בקולגיאליות הראויה, לא כנחשים בחצר המטכ"ל ובלשכת שר הביטחון, ימשיכו האם העברייה, וגם האב העברי, להיות משוכנעים שהפקידו את בניהם ובנותיהם בידי המפקדים הראויים ביותר.