מאז ראשית 2010 המתינו גולשי האינטרנט להודעה שפירסם "הניו-יורק טיימס" רק באמצע השבוע שעבר: "הניו-יורק טיימס" מתחיל לגבות כסף עבור גישה לאתר האינטרנט שלו.
כבר לפני יותר משנה הכריזו ב"טיימס" על המהלך, אולם היה ברור כי בניגוד לצעד הברוטלי של רופרט מרדוק, שביולי 2010 סגר את ה"טיימס" הלונדוני ואת "הסאנדיי טיימס" לגולשים לא משלמים, ב"ניו-יורק טיימס" מתכננים מערכת מתוחכמת יותר.
"הניו-יורק טיימס", גרסת הדפוס והגרסה המקוונת (צילום: בריאן דיואי, רשיון cc)
ביום שלאחר ההודעה, השאלה שנשאלת ברשת אינה אם המערכת מתוחכמת יותר, אלא אם אינה מתוחכמת מדי. על-פי התוכנית של העיתון, שתיכנס לתוקף בכל העולם ב-28 במרץ, המנויים המשלמים יתחלקו לשלוש קבוצות ויוכלו לבחור בשלוש חבילות תשלום:
15 דולר לחודש ממי שמעוניין לצפות בתוכני העיתון באמצעות אפליקציות סלולריות; 20 דולר לחודש ממשתמשים במחשבי הלוח, ו-35 דולר לחודש עבור גישה מכל מכשיר, בכל זמן וללא כל הגבלה. מנויי הדפוס יקבלו גישה לתוכני האתר ללא תשלום נוסף.
כאן מתחילים העניינים להסתבך. העיתון אינו מעוניין לאבד את הגולשים המזדמנים שלו כפי שאיבד מרדוק. אם יאבד אותם, יאבד גם את המפרסמים, כמו גם את ההשפעה האדירה של העיתון על השיח שמתנהל ברשת. לכן, הוא יאפשר לגולשים לצפות ב-20 מאמרים וכתבות בחינם בכל חודש.
נוסף לכך, אם נתקלתם בטקסט באמצעות גוגל, "הניו-יורק טיימס" ייתן לכם לצפות בטקסט חינם כל עוד לא עשיתם זאת יותר מחמש פעמים ביום (יש לציין שהגבלה זו ניתנת לביצוע כיוון שגוגל עצמה נותנת למוציאים לאור את הכלים לבחור את היקף ההגבלה, ולאחר מכן גוגל אוכפת אותה עבורם).
אם בזה לא די, "הניו-יורק טיימס" לא יגביל אתכם כלל אם תגיעו אל תכניו באמצעות קישור שמקורו במדיה החברתית. מכאן שגם אם עברתם את מגבלת 20 המאמרים החופשיים בחודש, לא תהיה לכם כל בעיה לצפות בטקסט של העיתון כל עוד לחצתם על הקישור בטוויטר, בפייסבוק או באמצעות אתר אינטרנט כלשהו, למשל האתר של "העין השביעית".
המשמעות של התוכנית היא ש"הטיימס" מנסה להמציא מחדש את המושג "חומת התשלום" (Paywall), שהשתרש כמושג בינארי: או שאתה דורש כסף עבור התכנים שלך, או שאתה נותן אותם חינם. "הטיימס", באמצעות החומה מלאת החורים שלו, מבקש לטעון את המושג במשמעות חדשה.
ויש חורים. בלי סוף חורים. נתחיל בכך ש"הניו-יורק טיימס" יותיר את העמודים הראשיים של המדורים שלו (כלכלה, טכנולוגיה, ספורט, מדע וכן הלאה) פתוחים בחינם. מכאן שכל גולש יכול להיכנס אל המדורים, להעתיק את הכותרת שמעניינת אותו ולהדביק אותה בגוגל. גוגל, מנוע חיפוש יעיל שכמוהו, יציג קישור ישיר לכתבה, והנה, במקום 20 טקסטים בחודש, הרווחתם חמישה טקסטים כפול 30 ימים – 150 טקסטים חופשיים בחודש.
אם בזה לא די, הגבלת חמשת הטקסטים היומית תיושם רק על גוגל; משתמשי בינג, מנוע החיפוש של מיקרוסופט, יכולים ללחוץ כל היום על קישורים בלי שום מגבלה.
ומה באשר לעובדה ש"הניו-יורק טיימס" מחבב במיוחד גולשים המגיעים משירותי המדיה החברתית? בטוויטר כבר ניתן למצוא חשבונות של גולשים המספקים בצורה שיטתית קישורים לכל הטקסטים, בכל המדורים ותתי-המדורים, המופיעים באתר האינטרנט של העיתון. אם "הניו-יורק טיימס" לא יחסום אותם באופן ספציפי, לחיצה על הקישורים האלה לא תיספר במניין הטקסטים החופשיים שמוקצים לכם, ומכאן שבפועל, קיבלתם גישה חופשית אל התכנים שבאתר העיתון.
קשה להאמין שבעיתון שנחשב למתקדם בעולם בכל הקשור להבנה דיגיטלית לא ידעו שזה בדיוק מה שיקרה. נראה שלא אכפת להם. ל"ניו-יורק טיימס" אין אשליות בכל הקשור ליכולתו לקחת את מאסת הקוראים העצומה שמגיעה אליו באמצעות האינטרנט ולהמיר אותה למנויים משלמים.
משום כך, נראה שיסתפק בהמרת שיעור די קטן של גולשים (כאלה שקוראים יותר מ-20 טקסטים בחודש, או אפילו 150 טקסטים בחודש או שלא מגיעים דרך קישורים באתרים אחרים) לגולשים משלמים.
הרשת מלאה בספקולציות, פרשנויות ודעות סותרות באשר למהלך שנוקט "הטיימס". יש הטוענים שהחורים יגרמו לכך שאף אחד לא ישלם. אחרים טוענים שהמערכת סבוכה מדי ומורכבת מדי, ויש מי שטוען שגם אם אתה כבר רוצה לשלם, התשלום גבוה בצורה קיצונית.
מה שבטוח הוא ש"הניו-יורק טיימס" מנסה לבצע את מה שעיתונים רבים ברחבי העולם נמנעים מלעשות: הוא חושב בצורה מקורית ולוקח סיכון. הוא מנסה להשיג לעצמו עוד קצת כסף במקום שבו אף אחד לא מוכן לשלם (הידוע בשם "האינטרנט"), תוך שהוא משתדל שלא להפוך את תכניו לבלתי רלבנטיים לרוב הגולשים שמגיעים אליו על-ידי חסימתם המוחלטת.
יחלפו כמה חודשים עד שהנתונים הראשונים יתפרסמו. אלה יחרצו את גורל הניסוי. אם החומה של "הניו-יורק טיימס" תתגלה כמוצלחת ומכניסה, יועתק המודל במהירות על-ידי עיתונים נוספים ברחבי העולם. אולם גם אם היא תתגלה כחסרת תועלת וכבלתי מניבה, יצאה תעשיית העיתונות המודפסת נשכרת באופן משמעותי: היא גילתה עוד מודל עסקי שלא עובד.
ד"ר יובל דרור הוא ראש המסלול לתקשורת דיגיטלית בבית-הספר לתקשורת של המכללה למינהל