אלה ימים מוזרים, קשים וכמעט חסרי תקדים בהיסטוריה של העיתונות בישראל. הבוקר הופיעה בעמודו הראשון של "מעריב" הגוסס ידיעה משונה תחת הכותרת "אתם מתעלמים מאיתנו, מהיום נתעלם מכם". בידיעה הלא-חתומה נכתב כי "החל מהיום ועד הודעה חדשה לא יופיעו בעמודי החדשות שמותיהם ותמונותיהם של שרי ממשלת ישראל".

עיתון הוא לא עסק כמו כל עסק. כתבתי על כך כאן לפני שבועיים, וככל שהזמן חולף הטענה הזו רק הולכת ומתחדדת. אבל כאשר מעלים את הטענה הזו צריכים לזכור שהיא נכונה לשני הכיוונים.

שער "מעריב", היום

הכיוון הראשון הוא זה שאליו מכוונים עובדי "מעריב". "אם היינו מפעל רגיל", הם טוענים, "הפוליטיקאים היו מזמן נעמדים בתור כדי להשיג הון פוליטי בניסיון להציל אותנו". הם צודקים. קשה לדמיין מצב שבו מפעל שמעסיק 2,000 עובדים היה נסגר והמערכת הפוליטית היתה שותקת. פה ושם שומעים את דב חנין, שלי יחימוביץ' ממלמלת משהו על הצעת חוק, אבל בזה פחות או יותר מסתיימת המעורבות. אני מתקשה להיזכר בחבר-כנסת, שלא לדבר על שר ממפלגת השלטון, שהשמיע קול נחרץ בעניין.

הסיבה נראית פשוטה: ראש הממשלה בעיצומו של מסע שמד נגד התקשורת הישראלית, וגם אם הוא אינו הסיבה הישירה לצרותיה של התקשורת, אין לו שום בעיה (בלשון המעטה) לעמוד מנגד ולעשן בנחת עוד סיגר בשעה שזו טובעת מולו. מצד שני, ראוי לזכור שראש הממשלה, על התנהגותו המבישה בעניין זה, אינו האחראי העיקרי למצבו של "מעריב". בהקשר הזה, ההיסטוריה מספקת לנו אירוניה קטנה, עת מי שהיה אחראי עד לא מזמן למערך ההסברה של ראש הממשלה הוא גם שיקבל את התואר "העורך האחרון של 'מעריב'".

אבל עיתון הוא לא עסק רגיל גם מכיוונם של העובדים. כלי תקשורת הוא לא מפעל, חשוב ככל שיהיה, אלא מכשיר שדרכו דעות, עמדות ועובדות באות לידי ביטוי. דווקא כיוון שחיסולו משליך באופן ישיר על בריאותה של הדמוקרטיה, על האופן שבו האזרחים מיודעים באשר לענייני השעה, עניינים שמשפיעים על חייהם, יהיה זה הרכב החלב או הסטנדרטים המוסריים של מי שמועמד לשמש רמטכ"ל, יש לנהוג בו בחרדת קודש.

למקרא הידיעה "אנחנו מתעלמים מכם" אי-אפשר שלא להסיק שב"מעריב" החליטו שלא לקבל את גזירת הסגירה בשתיקה. העובדים אינם מתכוונים ללכת בשקט אל תוך הלילה, אלא דווקא לעלות בסערה השמימה. אבל השימוש בעיתון הוא שימוש מסוכן, והעובדים צריכים להיזהר ממצב שבו התסכול המאוד מובן שלהם יוביל לכריתת הענף שעליו הם כותבים.

השאלה היא אם כאשר עיתונאי "מעריב" החליטו שהגיע הזמן לשרוף את המועדון, הם הבינו שבדרך הם שורפים את השכונה כולה. בשורה התחתונה, הפעולה של "מעריב" הבוקר ממחישה את אחת הטענות העיקריות כלפי "מעריב" והתקשורת כולה בשנים האחרונות: הטענה שניתן להשתמש בהם בקלות כשופר לקידום אג'נדות; פעם אג'נדה של ראש הממשלה, פעם של בעל הון, פעם של זמר ופעם של עובדים.

אחרי הכל, ראו באיזו קלות הפיק "מעריב" עיתון שלם בלי להזכיר פוליטיקאי אחד, בלי לשלב תמונה של פוליטיקאי אחד (למעט תמונתו של ראש הממשלה, שדווקא מופיעה היום בעיתון), רק משום שהעובדים רצו זאת. האם ההתנהלות הזו אינה ממחישה עד כמה קל לקדם או לפגוע, להרים או להשפיל, לדחוף או לעכב אנשים, מוסדות או אג'נדות?

אם בזה לא די, המטרה של המהלך הוחמצה לגמרי. המושיע של "מעריב" לא נמצא בכנסת, שממילא היא כנסת מסורסת שנשלטת ביד רמה על-ידי יו"ר הקואליציה וראש הממשלה. הפניית הזרקור לשתיקת הפוליטיקאים היא אולי ראויה, אבל היא בוודאי אינה התופעה העיקרית שעומדת על הפרק, וממילא לא היא שתציל את העיתון ועובדיו.

על העובדים להפנות את תשומת הלב שלהם ושל הציבור כולו אל מי שהוביל אותם על עברי פי פחת: הבעלים הקודמים והנוכחיים של העיתון, עופר נמרודי ונוחי דנקנר, כמו גם ההנהלה הנוכחית של "מעריב". הגיע הזמן שהעובדים שמספרים בחדרי חדרים, שלא לציטוט ובעילום שם, את מה שהתרחש ב"מעריב" בשנה וחצי האחרונות (ואלה סיפורים מסמרי שיער), יפרסמו את הדברים באופן גלוי, ברור ושקוף, מעל דפי העיתון, העיתון שלהם.

תהא זו מורשתכם לעולם התקשורת הישראלי, ולא אקט ילדותי שמדווח על שר הביטחון בלי לציין את שמו. כולנו יודעים איך קוראים לשר הביטחון. אנחנו לא יודעים מה קרה ב"מעריב" בשנה וחצי האחרונות. אולי תספרו לנו?