זכותו ואף חובתו של מי שמתקרא "עורך" אתר המגדיר את עצמו בימה שבה אמורה להשתקף דמותה של התקשורת הישראלית "ללא משוא פנים" לבקר כראות עיניו את הנעשה בתחום. אבל "סקירת העיתונות" שפירסם באתר "העין השביעית" שוקי טאוסיג ביום שישי האחרון ("פוליטיקלי-קורקט", 15.6.12) לא כללה רק ביקורת, אלא גם עובדות שעליהן נסמכה הסקירה הביקורתית. כיוון שהעובדות הנוגעות למוסף שאני עורך הן שגויות, ראוי להעמיד דברים על דיוקם.
טאוסיג קובע כי מוסף האקטואליה השבועי של עיתון "הארץ", "השבוע", "מעולם לא השתקם לגמרי מהמעבר" לטבלואיד. "השבוע" אכן עבר מפורמט "ברודשיט" רחב ל"טבלואיד" באוגוסט 2010. וכיוון שהגעתי לעיתון "הארץ" בדיוק כדי להיות מופקד על שינוי הפורמט הזה, ניגשתי לקרוא בעניין את הסיבות לכך שאנחנו עדיין הלומים לשיטתו.
סיבה ראשונה: "הפורמט קטן באופן משמעותי מהפורמט של המוספים המקבילים בטבלואידים המתחרים". שגיאה. "השבוע" של "הארץ" מונה 24 עמודים, מהם עמוד מודעה אחד. ומה בדבר המתחרים? "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מחזיק 24 עמודים זהים בגודלם לאלו של "הארץ" (וגם שם מודעה אחת). "מוספשבת" של "מעריב" כולל 24 עמודים, מהם שני עמודי מודעה, ואילו "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כולל 28 עמודים, מהם שלושה עמודי מודעה (המוספים הפוליטיים של "ידיעות" ושל "מעריב" מודפסים על נייר הגדול בשלושה ס"מ מזה של הארץ, אבל עדיין כזה המתקרא טבלואיד). סיכום העובדות: "הארץ" אינו "קטן משמעותית" מן הפורמט של המתחרים, הוא זהה לאחד מהם, גדול מן השני וקטן מן השלישי. מקום טוב באמצע.
סיבה שנייה שמונה טאוסיג ב"ביקורת" שלו לכך ש"לא התאוששנו" מן המעבר לטבלואיד: "הפורמט הוא סד שאינו מאפשר בדרך כלל את רוחב היריעה שאותם כותבים (במוסף) מסוגלים לו". זו שגיאה כפולה. ראשית כיוון שאין כל ביסוס להנחה המופרכת ביסוד הקביעה כי יש מספר מלים אופטימלי שכותבי המוסף "מסוגלים" לו. וכמובן שאין "סד" שמגביל אותם. אגלה לטאוסיג סוד: במעבר מפורמט הברודשיט לטבלואיד לא רק שכמות הנייר הכוללת נותרה זהה (היינו 12 עמודי ברודשייט בפורמט הישן קופלו והפכו ל-24 עמודים טבלואיד בפורמט החדש), אלא שמספר המלים שכל כותב וכותבת מפרסמים הוא זהה או אף גדול יותר. טורו הפוליטי של יוסי ורטר מחזיק 1,800 מלים, בדיוק כפי שהיה בפורמט הישן ולעתים אף מעט יותר. "אזור הדמדומים" של גדעון לוי היה ונשאר בן 1,300 עד 1,500 מלים וכן הלאה. האם האשליה האופטית של פורמט הטבלואיד הנוח יותר לקריאה הצליחה לסנוור עד כדי כך את עיני מבקר התקשורת? ייתכן. בא לקלל ויצא מברך.
הגליונות האחרונים של המוספים לשבת של עיתוני ישראל המרכזיים. עליון: מוסף "השבוע" של "הארץ" (צילום: "העין השביעית")
מדוע לוקה הקביעה בדבר ה"סד" של טאוסיג גם בחוסר הבנה בסיסי במלאכת העריכה? כיוון שאין במוסף שאני עורך כותב שאין לו מקום. יש כותבים שיש להם מה לומר וכאלו שאין להם מה לומר (ואת אלו איננו מפרסמים כמובן). אל מול התוכן מספר המלים הוא ברוב המקרים משני לחלוטין. ניקח לדוגמה את הסופר והפילוסוף הצרפתי ברנאר אנרי לוי, שאנו גאים לפרסם מעל דפי "השבוע". לוי כותב כמעט תמיד טור בן 600 מלים. לעתים הוא מציע לכתוב יותר. כך לדוגמה כאשר שב ממסע במצרים אחרי המהפכה, או כאשר שהה בלוב וסייע למורדים בשלטונו של קדאפי. האם עלה בדעתנו לדחות את הכתבה בשל ה"סד"? מובן שלא. לוי כתב 1,500 מלה, ואנו פירסמנו ברצון.
האם ה"סד" מנע מאיתנו להקדיש גיליון מיוחד במלאות שנה למה שכונה "האביב הערבי" ("סנונית אחת לא מבשרת", 16.12.12), פרויקט שאורן פרסיקו הגדיר בביקורת ב"העין השביעית" כ"מיזם שרק 'הארץ' מסוגל להפיק. מקיף, מעמיק, רב-קולי" ("שינוי בנהלי העבודה", 16.12.11)? זאת ועוד, האם "הסד" מנע מאיתנו לפרסם 5,000 מלה פרי עטו של הסופר ג'ונתן ליטל, ששב מביקור מצמרר בסוריה? ("בארץ ללא חסד", 24.2.12)? למיטב הכרתי זו היתה ההתייחסות המעמיקה ביותר מן השטח בעיתונות הישראלית למלחמת האזרחים בסוריה. וכן, היא התפרסמה בעמודי טבלואיד, 11 מהם, ליתר דיוק.
טאוסיג ממשיך ומביא דוגמה מוזרה: כתבת המגזין המשובחת שפירסם בראשית החודש מעל דפי "השבוע" שי פוגלמן במלאות 30 למלחמת לבנון ("הפקודה שלא הגיעה", 1.6.12). לדברי טאוסיג, "כשמתפרסמת במוסף כתבת מגזין מפורטת כמו התחקיר של שי פוגלמן על הבופור [...] היא סובלת מפריסה מקוטעת על פני עמודים רבים". אני מודה שהתקשתי לרדת לעומקו של הטיעון. כאשר הכתבות קצרות מדי לטעמו של המבקר, הדבר רע. וכאשר הכתבות ארוכות, ואללינו, מדלגות מכפולה לעוד עמוד ועמוד, הדבר רע גם כן. בעצם, טאוסיג היה יכול להוקיע גם את התחקיר של גידי וייץ על אודות אביגדור ליברמן, שהתפרסם בשער "השבוע" באופן "מקוטע" בתאריך 8.6.12 ("אין עשן"). אבל בעצם אותו טאוסיג כתב בביקורת שלו ב"העין השביעית" על אודות התחקיר של וייץ שמדובר ב"תענוג של עיתונות חוקרת" ("בחירה של שלילה", 8.6.12). ואללה, התבלבלתי.
טיעון המחץ שבו חותם טאוסיג את ההתייחסות שלו למוסף "השבוע": "כתוספת לכתבות, ולפעמים כתחליף, הופיעו במוסף פיצ'רים קצרים עד קצרצרים בעלי ערך תזונתי פחות". כבר הבנתי שלשיטתו של טאוסיג רק הגודל קובע. אבל הטענה כי לגרסת הטבלואיד הוספנו "פיצ'רים" זעירים כדי להחליף מסות שהתפרסמו בימי הברודשיט היא שוב טעות עובדתית. נכון הוא שפורמט הטבלואיד מבליט יותר את הסיפורים הקצרים, ה"אייטמים", מאשר היה הדבר בימי הדפים הגדולים שטאוסיג מתגעגע אליהם. אבל מספרם של אותם סיפורים קצרים לא גדל דרמטית ובוודאי שלא החליף פיצ'רים ועיסוק מעמיק בנושא זה או אחר. נכון הדבר כי צירפנו גם טורים אלו ואחרים למוסף "השבוע", כמה מהם אכן באורך הנופל מ-2,000 מלה. האם הטור המשובח של חמי שלו "מירוץ אמריקאי", המלווה את הבחירות לנשיאות ארצות-הברית, אינו ראוי כי אורכו עומד על 500 מלה? אם נשאל את טאוסיג, התשובה ברורה.
ביקורת, נסכם ונאמר, היא דבר חשוב. אבל חשוב גם שמי שכותבים אותה יבדקו היטב את העובדות לפני שהם מתיישבים מול המקלדת.
הכותב הוא עורך מוסף "השבוע" של עיתון "הארץ"
בשולי דבריו של העורך הנדלר, אין לי ברירה אלא להוסיף שדבריו מבוססים על טעות שנפלה לו בהבנת הדברים שכתבתי: לא כיוונתי למספר העמודים, כמובן, אלא לגודלם, ואידך זיל גמור (שוקי טאוסיג).