במבט ראשון זה נראה כטעות כפולה. טעות של המראיין, אורי קליין, מבקר הקולנוע של "הארץ", שפנה לאחד ממושאי הביקורת שלו, במאי הקולנוע עטור הפרסים יוסף סידר, בבקשה לראיון – וטעות של המרואיין, יוסף סידר, שהכין לקליין מארב המבוסס על הטקטיקה השחוקה של ביקורת הביקורת. סידר הלם בקליין וקליין השיב אש ב-3,000 מלים של רשימת תגובה, שפורסמה בשער מהדורת שישי של "גלריה" (3.6.11).

השיחה בין קליין לסידר לא הובאה כלשונה, אלא תוארה על-ידי קליין ונסבה סביב שאלת המחיר; איזה מחיר משלם המבקר על כתיבתו. סידר הזכיר פנייה ישנה של קליין לתלמידי קולנוע בניסיון לעודד אותם לגלות תעוזה (אמנותית, פוליטית), ושואל באיזו זכות ועל סמך איזה ניסיון אישי תובע קליין תעוזה מהיוצרים. שאלה נוקבת ובה במידה מופרכת, שמדגימה את הקושי במעמד.

(שער המוסף "גלריה" של "הארץ", 3.6.11; יוסי סידר בטקס לכבוד קבלת פרס בפסטיבל קאן)

(שער המוסף "גלריה" של "הארץ", 3.6.11; יוסי סידר בטקס לכבוד קבלת פרס בפסטיבל קאן)

השאלה שסידר הטיח בקליין היא תגובה לעמדתו הביקורתית של קליין כלפי יצירתו. הרי אין סיבה להניח כי סידר היה מעלה שאלה כזו לדיון אילו קליין היה מפריז בשבחיו לסרט וליוצרו. עמוס עוז אמר פעם שסופר כותב מתוך "הפצע" שבתוכו. האם יעלה על הדעת שמישהו ידרוש מסופר לחשוף את פצעיו כדי לגבש את דעתו הקורא על היצירה? האם מבקר שמשלם מחיר, שמסתכן, ביקורתו טובה יותר? כנה יותר? צודקת יותר?

מי אמר שצריכה להיות סימטריה בין המבקר ליוצר? בהנחה שסידר אינו מניפולטור שבא לקדם את סרטו על גבו של המבקר, מצער לגלות כי שנותיו כיוצר קולנועי מוערך עדיין לא לימדו אותו מושג יסוד הכרחי בשדה שבו הוא פועל: המבקר אינו כפילו של היוצר. מבקר המחול לא חייב לעשות פירואטים ופרשן הכדורגל לא צריך להיות קשר מחונן.

ואשר לתעוזה, עיסוק בביקורת האמנות דורש תעוזה אדירה. כפי שאין יוצר בלי קהל, אין מבקר בלי קוראים, והדרך לרכוש את אמונם ואת לבם תובענית ומייסרת. המבקר, אדם שאמור להתפלש במעגלי העולם האמנותי, למעשה מדיר עצמו מהם. גרוע מכך, סידר מנסה לנתק את עצמו מן הזוגיות יוצר-מבקר. הוא אינו הראשון שעושה זאת, ובכך הוא עלול להכניס את עצמו לחבורה עלובה של כוכבים שונאי מבקרים, שכמה מהם התבזו אפילו במחוות אלימות כלפיהם.

ברור שביקורת אמנות אינה יכולה להתקיים בלי האמנות, אבל הנראטיב המקביל הוא שבלי ביקורת אין אמנות. המבקרים אינם טפילים, כפי שכמה יוצרים מנסים לטעון בניסיון לנער אותם מעל עצמם. המבקרים הם הקהל ההכרחי למעשה האמנות, מה גם שחלק גדול מן הציבור אינו עוסק כלל בניתוח היצירות שהוא צורך. ודווקא משום כך אין זה נכון שתתקיים מערכת יחסים אישית וישירה בין היוצר למבקר. כך שעצם קיום הראיון עם סידר על-ידי קליין הוא חריג שיוצר שיבוש.

אני מבין ומרגיש למה סידר מתכוון. בנעורי, בתקופה שבה אמנות הקולנוע היתה ממש בחיתוליה, מי שבחר ללכת בדרך היצירה הקולנועית לקח על עצמו סיכונים מטורפים. אני זוכר היטב את מרירתו של ידיד שמכר דירה כדי לממן סרט, ולאחר שתלה בו תקוות גדולות, חטף מטחי ביקורת איומים. הוא כמובן זעם על המבקרים וכאבו היה נורא: איך אפשר להרוג ב-600 מלים יצירה שנעשתה בדם ויזע של שנים? היה שואל בעיניים דומעות. אבל האמת המרה היא שלא הצופה ולא המבקר צריכים לשאול את עצמם אם הבמאי מישכן את רכושו לפני שהם מגבשים דעה על היצירה. הטוב או הרע שביצירה אינם קשורים כלל בשאלה מיהו יוצרה.

בעולם מושלם מבקר צריך לעסוק בביקורת בלבד. מבקר הוא קצת כמו שופט, תהילתו צנועה וחייו נזיריים וזרועי איסורים, כך שלא תוטל בו אפילו מראית עין של הטיה. מבקר שיוצא מפינת הכתיבה שלו ויורד לשטח ככתב מראיין, מסתכן. הוא חשוף לרדידות שראיון כזה יכפה עליו. ובין אם יקיים ראיון אוהד או עוין, תמיד יהיה מי שייחס לו כוונות מניפולטיביות.

אלא שהעולם רחוק משלמות והגבולות מטושטשים, ובדמוקרטיות התקשורתיות החדשות כולם עושים הכל. היום, כשביקורת הקולנוע זזה אל הרשת ומתנהלת מאתרים מסחריים שגם מציעים "תכנים" וגם מוכרים כרטיסים, אין בעיה להפעיל איש קולנוע רב-תחומי, שיעשה הכל. גם יסקור סרטים חדשים וגם יראיין במאים לקידום סרטיהם במגזין וגם ייגע בביקורת האמנות וגם יחזיק בלוג קטן ועילג בצד (תארו לעצמכם בלוג של השופט המחוזי...). וצריך לזכור שגם ברנז'ת היוצרים אינה סגורה כפי שהיתה. ליוצרים קולנועיים שונים אפיקי ביטוי רבים, כולל טורים אישיים שבהם, מתוך חירות עיתונאית מלאה, הם יכולים לתקוף גם את המבקר שלא אוהב אותם.

דווקא אורי קליין, שסוגר ארבעה עשורים על המשמרת, הוא מאחרוני המדקדקים בכל המצוות. הוא מבקר קולנוע ולא שום דבר אחר. ודווקא משום כך הסתכן כשיצא לקיים ראיון לעומתי עם סידר. כאן עלי להודות שאני מכור לאורי קליין. לבקיאותו, לכתיבתו המדויקת, לטיעוניו הרהוטים וכמובן ליכולת ההתמדה בלי להישחק או להשתנות.

מבחינתי קליין הוא הסרגל. איננו חולקים אותו טעם – מה שלא מפריע לי ליהנות מסרטים שהוא מסתייג מהם – אבל אני סומך עליו הרבה יותר משאני סומך על הבנקאי שלי. קליין יכול להיות מחמיר ומשבח, מהלל ומסתייג גם יחד, שהרי היצירה הקולנועית תמיד מורכבת מכדי לשפוט אותה כחבילה. קליין אינו מאותם מבקרים שהם נועזים מאוד בביקורתם על סרטים זרים. קוראיו יכולים להיות רגועים: הוא לא עושה הנחות כשהוא כותב על סרט מקומי שאת יוצרו הוא עלול לפגוש למחרת בתור לקופה בסופרמרקט. אני מניח שנדרשת לכך תעוזה רבה, וכי כותב כמוהו משלם על כך מחיר כבד.

אני חושב שקליין טעה כשפנה לראיין את סידר, ושסידר טעה כשהניח על השולחן את תסכולו מכך שגם בשיא הצלחתו יש מישהו שלא אוהב אותו עד כלות. עדיין לא ראיתי את "הערת שוליים", וכשאראה אנסה לגרש מראשי את קובלנותיו של יוצרו. בעיני הקטטה ביניהם מלמדת משהו על האישים המתנצחים, אבל מלמדת מעט על הזהויות המקצועיות שלהם. קליין וסידר, כל אחד בתחומו, הם מעצבי תודעה, ולמרות ההבדלים הברורים ביניהם, אינם יכולים להתקיים ללא קהל. בעצם, אינם יכולים להתקיים אלא מתוך הקונפליקט שביניהם.

בנכונותו לצאת לראיון ביקורתי עם יוצר שחווה את אופוריית התהילה, קליין לוקח על עצמו סיכון הדורש תעוזה. מי שבוחן את העימות הזה צריך לזכור שראיון עם יוצר לרגל צאת יצירתו לאור הוא מוצר תעשייתי מכני שנולד בחדרי הישיבות של יחצני המפיצים (ובאישור הסוכן האישי, אם יש כזה), והרדידות מובנית בכל אלה מלכתחילה. במובן הזה מעניין יותר לקרוא על הראיון שלא התקיים מאשר להצטער על אי-קיומו. ואכן, ברשימתו המשתוממת, הנעלבת, קליין פוער כאן סדק בחומת המגן שלו שדרכו נחשפת מערכת יחסים טעונה, יצרית, בין המבקר ליוצר.

מפגש תיאורטי בין במאי למבקר יכול להתקיים בתנאי שוויון מוחלטים, שייתכנו רק במעבדה, בחסות מנחה בלתי תלוי. גם מפגש כזה בעייתי. הוא ישפיע מכאן ואילך על כל התכתבות והתבטאות של מי מהצדדים כלפי רעהו. בעולם מושלם, רק מבקר שפרש יכול לנהל שיחה כזו עם יוצר, ואולי גם שם המשקעים יהיו כבדים מכדי להתעלם מהם.

אילו הייתי מבקר, הייתי כותב שנושא הקטטה הזאת הוא הכמיהה לאהבה. ליוצר, זה ברור, יש אגו שזקוק לתדלוק אינסופי. לא רק של מועדוני המעריצים, אלא דווקא של הסרבנים, המחמירים. בסאב-טקסט של קליין אני רואה בדידות ופגיעות וגם שאיפה להתקבל, לזכות להכרה. העוינות והבוז שהוא חוטף בשל עיסוקו מכאיבים לו ומקוממים אותי.