זהו מכתב תודה לאדם האמיץ שהחליט על הסרת תיבת הקרדיטים לעורכי "הארץ" לדורותיו מעמודו השני של העיתון, ובכך גאל אותי רשמית מייסורי הנשיאה בנטל התואר "עורך 'הארץ' לשעבר".

איני מצליח לזכור את הבוקר שבו הופיע שמי לראשונה כעורך העיתון, ערב פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה, בינואר 1991. רגע משמעותי יותר חוויתי ב-3 במאי 1988, מיד לאחר יום העצמאות, יום שבו נכנסתי בחיל ורעדה למשרדו הספרטני של עורך המשנה של העיתון – ובו ביום, כנראה, גם לתיבת הקרדיטים של העיתון החשוב במדינה. רבע מאה חלפה מאז.

שני עורכים היו ל"הארץ" לפני, ד"ר משה גליקסון (1923–1938) וגרשום שוקן (1939–1990). שלושה באו אחרי – דוד לנדאו, דב אלפון והעורך המכהן, אלוף בן. שש חוליות ברצף של 90 שנה. לחברה צעירה כמו החברה הישראלית, עיתון יומי עברי עצמאי וביקורתי, המלווה אותה מראשית ימיה, הוא לא פחות מסלע קיום איתן.

כשהופיע גליון ערב יום העצמאות 2013 בתיבת קרדיטים מצומקת ובה התנוסס שמו של העורך המכהן בלבד, ללא כל הודעה והנמקה, זה נראה כמו אילוץ. פרשנים חדי עין סברו כי מדובר במודעה גדולה מהרגיל, או במאמר ראשי חגיגי הגדול על תבניתו. אך משאותו אילוץ חזר גם הבוקר, אין אלא להסיק כי מדובר במהלך מושכל.

שנותי ב"הארץ" היו טובות וחמות והעיתון היה לי לבית, כמעט למשפחה, כמאמר הקלישאה. אבל מי שנכנס לתפקיד העורך בגיל 40 צריך לקחת בחשבון את הפרידה אשר בוא תבוא, והיום אכן בא. אף כי התפטרותי מתפקיד העורך היתה בלתי נמנעת, היו בה, לצד ההקלה מלשאת באחריות, גם כאב רב וקושי גדול. למרבה הצער, היחסים שאחרי הפרידה המנומסת הפכו דווקא רעילים. "הארץ" לא הסתגל לעובדה שעורכו לא נטמן באדמה בטקס יפה ומכובד, ואני התקשיתי להסתגל לעיתון המשתנה, ולא חסכתי את דעתי על כך מכל מי שהיה מוכן לשומעה.

היחסים בין ארגון גדול לאדם המועסק בו אינם יכולים להיות יחסים שווי כוחות. אני לא יכול למחוק מחיי את "הארץ", אבל "הארץ" בהחלט יכול למחוק אותי. יום אחד, כאשר פקידת מחלקת המנויים בישרה לי בטלפון שמנוי החינם שלי בוטל, התשובה היחידה שעלתה בדעתי היתה שתבקש להסיר את שמי מהיכל התהילה שבתיבת הקרדיטים.

"עורך לשעבר" אינו אלוף במיל' ואינו תואר לכל החיים. התואר "עורך 'הארץ' לשעבר" הפך על עורי לקעקוע מעיק, שניסיתי להסיר. זה שנים שאני מפציר בגורמי תקשורת שמאזכרים את עיסוקי לדבוק בהגדרה העכשווית של מעשי. זה לא תמיד מצליח, אבל הזמן, המתמחה בטשטוש עקבות, פועל לטובתי.

הסרת הקרדיט מתיבת הקרדיטים של "הארץ" היא ניתוק הסיב הרופף האחרון של חבל הטבור שקשר אותי לעיתון. סוף-סוף אני חופשי לנפשי, וכפי שהיה עם עזיבתי, זוהי הקלה וגם צער. יש בכך, לפחות, אמת חדה. אין אכן כל קשר ביני לבין העיתון שנקשר בשמי.

העורך המכהן, אלוף בן, מסכין בעיניים פקוחות עם המציאות הזאת: אלוף במיל' הוא כבר לא יהיה ב"הארץ". גם לא חוליה בשרשרת. כשיגיע יומו, הוא ייעלם, כקודמיו. אבל לא אנחנו, הפרטים, הם החשובים. השאלה היא אם "הארץ" עצמו צפוי לגורלם של עורכיו. האם הביטוי הביקורתי הנפוץ במאמריו הראשיים, "סיים את שליחותו", יחול יום אחד גם עליו? זו השאלה החשובה.

אם לשפוט על-פי כותרת המאמר הראשי שמעל תיבת הקרדיטים הריקה בערב יום העצמאות – "מדינה בורחת מעתידה" – הרי ל"הארץ" יאה הכותרת "עיתון בורח מעברו". הבה נקווה שיזכה לעתיד טוב לפחות כפי שהיה עברו.