חני קים היא עיתונאית לשעבר ב"חדשות" וב"הארץ", זוכת צל"ש פרס סוקולוב לשנת 1991, אבירת התנועה לאיכות השלטון לשנת 1999, מייסדת בית ספר "הרים" לספקטרום האוטיסטי בגבעת עדה, ממנהיגות הפגנות כיכר גורן והמאבק נגד השחיתות השלטונית.
את פעילה חברתית ותיקה. איך נראית מחאה חברתית דרך משקפי הקורונה? למישהו יש עוד סבלנות לזה?
הקורונה היא דווקא הזדמנות מצוינת למחאה מהבית דרך הרשתות החברתיות. יותר ויותר אנשים מתקשרים ומתכתבים זה עם זה, יש זמן פנוי אפילו להתווכח אם הקורונה תיטיב עם הפלוטוקרטיה או שדווקא תעורר את הצורך לסדר חברתי, כלכלי ופוליטי חדש.
אבל הרחובות שוממים והמרחב הציבורי מלא בכוחות אכיפה. לא תנאים אידאליים. והקשב הציבורי גם הוא מרוכז כולו במשימה לאומית אחת.
הצורך לחירות דווקא מתחדד בזמן מגיפה גלובלית. מגיפות סללו את הדרך מימי הביניים, דרך תנועת ההשכלה, המהפכה התעשייתית ועד לדמוקרטיה. אלו היו מגיפות שסגרו אנשים בבתיהם. וחוץ מזה, שלטון גוגל, פייסבוק ואמזון והתאגידים הגלובליים היה קיים עוד לפני הקורונה.
אוכלוסיות שחוות מצוקה גם בשגרה, נעלמות מהתודעה תחת גלגלי מכונת ההסברה של הקורונה.
המונח הזה - אוכלוסיה במצוקה - התרחב בזמן הקורונה. מלבד כ-2 מיליון עניים בישראל עפ"י נתוני הלמ"ס, יש למעלה ממיליון מובטלים חדשים, אוכלוסיה מבוגרת שבסיכון הידבקות רב, ואוכלוסיית הנכים ובעלי מוגבלויות שסגורים בבתיהם ללא טיפול או בהוסטלים ובמעונות מבלי לראות את בני משפחותיהם. זו אוכלוסיה רחבה, ענקית, בלי גבולות גיאוגרפיים ומעמדיים. לכן אני רוצה להאמין שהקורונה תצמיח מחשבה חדשה, רצון לשינוי אמיתי במטריקס הגלובלי והפנימי שלנו, ולא מפחדת להשתמש במונח "מהפכה" שתתחיל במהפך מחשבתי - איך בונים כאן חברה צודקת יותר, איך זונחים את המישנה של מילטון פרידמן, איך עוזבים סיסמאות ישנות כדי לפעול למען האינטרס הציבורי, לפזר את העושר באפן צודק יותר, וסליחה מראש על הקלישאה.
כדי לאזן את התמונה, ראינו אתמול גם הפגנה במרחב הציבורי בכיכר הבימה. כמובן שהיא גם ספגה ביקורת על רקע ההנחיות הנוכחיות. איפה האיזון האמיתי צריך להיות?
ההפגנה היתה חשובה ומוצדקת לנוכח מה שקורה בפוליטיקה הישראלית. אנשים חוששים לחרות שלהם, גם אלה שנמצאים במצוקה כלכלית, גם אלה שאינם זוכים לבדיקות וחוששים להגיע לבית החולים ולהידבק שם. אני תומכת בתפילות במרחק מדוד ועם ציוד מיגון. זה יכול להיות איזון מתבקש בין החופש להפגין והחופש להתפלל.
איפה התפקיד של התקשורת בכל המערך הזה? יש לך תובנות ספציפיות אחרי חודש של שידורים מיוחדים ומהדורות דפוס עמוסות וירוסים?
אין חדש בינתיים. מעולם לא היה לנו אד מורו. הייתי מצפה לפינה קבועה יומית עם שאלות לאחראים - ראש הממשלה ומשרד הבריאות. אין כמעט שאלות. התקשורת בינתיים משמשת ברובה כצינור. ומזכירה לך שאנו לא בזמן מלחמה. עכשיו זה שקט - חולים. במקום לדרוש שקיפות מלאה ולהעביר עוד נאום של ראש הממשלה בלי שאלות עיתונאים. נתניהו מנצל את הקורונה למישמש של תרגילים פוליטיים למען המשך הישרדותו. ולצערי רוב התקשורת הממוסדת משחקת לידיו.
ואיפה האקטיביזם? יש אקטיביזם עיתונאי שצריך לקדם בהקשרים האלה? ואני לא מדבר רק על חלוקת חבילות כמו בתכנית של גיא לרר.
אקטיביזם תקשורתי לא קיים בכלל. אקטיביזם פוליטי תמיד יהיה. אני מאמינה במחאה מתמדת בכל זמן, בהטלת ספק, בביקורת, בחיפוש אחר זכויותינו כריבונים. וזה ממשיך וימשיך להתקיים. אני חושבת שזו צריכה להיות דרך החיים של מי שמתעניין במתרחש מעבר לגדר ביתו, או מי שמחפש לרתום תמיכה במאבק למען הדמוקרטיה ונגד אי השיוויון.
את היית עיתונאית במשך שנים רבות. נחשבת גם לבעלת אמירה נוקבת. אבל את גם כבר מחוץ למעגל העיתונאי. את חושבת שלקולות האלה מראש קשה יותר לשרוד?
כמי שאירגנה במשך כשלוש שנים את ההפגנות נגד השחיתות השלטונית יחד עם מני נפתלי, סיגלית קסלר ורפי רותם - הרגשתי שהשפעתי לא פחות ואולי אף יותר.
אז זאת דרך אפקטיבית יותר מעיתונות? העיתונות משפיעה בסופו של דבר?
העיתונות משפיעה באחת משני הדרכים: השפעה על מקבלי ההחלטות והשפעה על הציבור. מה יותר חשוב? לדעתי שתי הדרכים חשובות, והדרך האחרונה הולכת ומתחזקת יותר ויותר בגלל אוטוסטרדת המידע ותעשיית הספינים והפייק ניוז. התקשורת הממוסדת נופלת לא פעם קורבן או משרתת מיוזמתה שקרים וספינים, ולכן כל מאבק, מחאה ואמירה ציבורית שמאירה את המציאות היא חשובה היום כפליים.
את מי היית מציינת כעיתונאי משפיע כזה? והאם זאת השפעה חיובית או שלילית?
עמית סגל הוא תעשיין של עיתונות, ומוביל דעת קהל. הוא התחיל כתחקירן מצוין ב"כל העיר", ובדומה לאנשי תקשורת מצליחים - ככל שהצליח יותר כך הוא נהפך לשמרן ואף למי שמשרת את הסטטוס קוו הקיים. קשה לי למצוא עיתונאי אחד בעל השפעה חיובית ובעל השפעה בכלל. יש כמה פה ושם שעושים את עבודתם. כאמור, אין לנו אד מורו.
אבל אולי אנחנו לא אומה שזקוקה לאד מורו ומצד שני גם תקשורת שיש בה דמויות כאלה, יכולה בקלות להצמיח תרבות של "פוקס ניוז".
אומרים שדמוקרטיות גדולות צומחות בעקבות מלחמת אזרחים. לא היתה לנו כזו. יש לנו מלחמת אחים קרה כבר זמן רב, עוד מלפני רצח רבין. ותרבות ה"פוקס ניוז" שולטת כאן בעשור האחרון. האובססיה של נתניהו צלחה לו.
אז אני מבין שאת לא רואה סיבות רבות לאופטימיות. מה בכל זאת מעודד אותך?
השינוי לא יבוא מהתקשורת. הוא יגיע, כשיגיע, מהציבור. אני מאמינה בציבור. בסופו של דבר, ובניגוד למה שאומרים לנו, רוב הציבור מאמין בכלכלה אנושית, נמאס לו להיות פראייר שחולבים אותו, נמאס לו מהעושק של יצחק תשובה ודומיו, והוא לא יסכים למשך זמן רב לוותר על החירות שלו לעשות מה שהוא רוצה. נולדתי בבית שבו קראו לדוד בן גוריון "הדיקטטור". רוב העם לא רוצה דיקטטורה, ויטמין פי ופרוטקציה.
עד שזה מגיע לאפשרות שהוא יהיה זה שיקבל אותם.
כן, גם ברומניה היו הרבה פרוטקציונרים, ובכל זאת הציבור מרד וגם בן גוריון הודח למעשה ממפא"י.
בונוס: ארבע המלצות מדיה לתקופת הבידוד
"מיכאל קולהאוז" של היינריך פון-קלייסט, התנ"ך שלי.
"אלוהי הדברים הקטנים" של ארונדהטי רוי.
"סונטת קרויצר" של לב טולסטוי.
ספרה של יודית שחר, "זו אני מדברת".