"שני האנשים האלה הם אולי המועמדים הגרועים ביותר שהמפלגות יכלו להציג", פתח השבוע אורן נהרי דיון ב"יומן" של ערוץ 1 על המועמדים לנשיאות ארצות-הברית, הילרי קלינטון ודונלד טראמפ. פתיח שגור בקרב פרשנים הנדרשים לאימתם לספק הסבר למירוץ הצמוד – שבימי הפריימריז נתפס כתסריט הזוי. אחרי הקביעה הזו מגיעות בדרך כלל הרשימות: זו של קלינטון משקפת מועמדת הנתונה מזה עשרות שנים לביקורת ציבורית ומשפטית על מעשיה וצברה קופת שרצים נאה, ואילו זו של טראמפ היא חלקית מפאת קוצר הזמן, וכוללת תועפות שקרים ושערוריות שייצר רק בשנה האחרונה.

כאשר עיתונאים מציגים את הרשימה השלילית של טראמפ מול זו של קלינטון, ברצף אחד ובהקבלה, הם עושים לכאורה עבודה עיתונאית תקינה ומקובלת. הבעיה היא שהכלי העיתונאי הבסיסי הזה לא נועד לטיפול בשני מועמדים עם פער כה בלתי נתפס, ומה שקורה בפועל הוא רדוקציה למעשיו של טראמפ שגוררת את קלינטון מטה לביבים שהוא מתפלש בהם.

אחרי הכל, התייחסות עיתונאית כזו מניחה הנחת מוצא סבירה של סימטריה מסוימת. אבל כשמפעילים אותה על טראמפ וקלינטון התוצאה מופלאה במופרכותה, כפי שהקומיקאית האמריקנית סמנתה בי היטיבה להמחיש. משם קצרה הדרך לפרסום מאמרי דעה כמו זה שפורסם ב"מעריב", הקובע בנחרצות ששני המועמדים גם יחד בלתי ראויים לחלוטין, חסרי תכונות רלבנטיות להנהגה, שעלו רק בזכות תרבות הפופוליזם.

כיצד אפוא, לנוכח הפער החריג בין המועמדים, אמורים העיתונאים לסקר את טראמפ וקלינטון? ההקצנה ושבירת הנורמות מזמנת לחלקם דילמות כמעט בלתי אפשריות. האם המצב הנוכחי מצדיק את שבירת כללי האתיקה? בארצות-הברית הדיון הזה כבר מתנהל. תחת הכותרת "טראמפ בוחן את הנורמות של אובייקטיביות בעיתונות" שואל ג'ים רוטנברג מה"ניו-יורק טיימס": "אם אתה עיתונאי ואתה מאמין שדונלד טראמפ הוא דמגוג שמנצל את הנטיות הלאומניות והגזעניות הגרועות ביותר [...] איך לעזאזל אתה אמור לסקר אותו?", ומעורר דיון מעניין גם בתגובות.

במאמר ב"קולומביה ג'ורנליזם ריביו" מנתח דייוויד מינדיץ' את התהליך שעובר על עיתונאים רבים בקמפיין הנוכחי: הם נוטשים את העמדה המנותקת ונותנים ביטוי לביקורת שלהם נגד טראמפ. הוא מציין שתי סיבות לכך שעיתונאים מרשים לעצמם את השינוי הזה. האחת היא האווירה שנוצרה אחרי שגם פוליטיקאים רפובליקנים יצאו נגד טראמפ, והשנייה היא שיח פוליטי שנע ממעגלים פנימיים של קונצנזוס ומחלוקת לגיטימית לעבר מעגל חיצוני של סטייה.

אבל מדוע שאנחנו כאן בישראל נידרש להתלבטות האתית הזו? מדוע שלא ניהנה מההצגה מהיציע? לטעמי גם כאן ישנן שתי סיבות. ראשית, הדבר מהווה הזדמנות לעיתונות הישראלית לנסות וליישם את היחס שהיינו רוצים לראות בעיתונות הזרה כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, דהיינו לא לטשטש את ההבדל בין שני הצדדים לטובת הסיפור הקליל והפשוט, הרייטינג והשורה התחתונה. לא דיווחים שמותירים את הרושם שמכאן, מהמזרח התיכון המשוגע, היכן שכולם הורגים אחד את השני וצה"ל וארגוני טרור מבצעים ביחד פשעי מלחמה, אני יכול לומר בביטחון שכולם נראים אותו דבר, ואני מחזיר את השידור אליך לאולפן, ג'ון.

אנחנו, שזועמים לראות קורבנות ומפגעים נספרים ביחד, את המוסר הכפול המפורסם נכנס לפעולה ואת חוסר הצדק שברידוד השיח, אמורים לדעת טוב יותר.

שנית, יש חשיבות מרובה לניסיון להילחם כבר עכשיו בתפיסה שלפיה בפוליטיקה "כולם אותו דבר". טראמפ אינו אפיזודה פרסונלית אלא תופעה חברתית, תוצר של המיאוס מפוליטיקאים. זו מחלה שמקננת גם בפוליטיקה הישראלית, וכבר ראינו אותה בבחירות האחרונות.

יותר מאישיות עוצמתית, טראמפ הוא לוכד ברקים שמרכז אליו הלך רוח חברתי. סיר המחקרים עליו עדיין מבעבע במעבדה, אך בינתיים המציאות משיגה, וכמו מחאות חברתיות אחרות בעולם גלובלי – כולנו באותה קלחת, וכדאי שכציבור נשכיל להתמודד עם הסוגיה לפני שתכה בנו ותטביע מועמדים טובים ומושחתים גם יחד באותו צונאמי.

אחת הדרכים להכשיר את הקרקע והתודעה הציבורית לנזק של תפיסה כזו היא באמצעות פרשנויות וניתוחים בתקשורת שלא ייכנעו לשבלונת "כולם אותו דבר", אלא יחדדו ויבליטו את הקווים האדומים. למען הסר ספק, לא מדובר בקווים בין ימין ושמאל, אלא בין דמוקרטיות וממלכתיות לבין אנטי-דמוקרטיות וליבוי שנאה.

ליאורה ענת-שפיר היא עורכת ומתרגמת. כותבת בנושאי חברה, אקטואליה ומגדר