החלטת ראש הממשלה ויו"ר ההסתדרות על הארכת חייה של רשות השידור כדי לאפשר לתאגיד להתכונן ולעלות לשידור ב-2018 גרמה לפרץ של צווחות על מר גורלו של "השידור הציבורי". ארגון העיתונאים כבר תוקף את המהלך ו"חופש העיתונות" בגרונם של חבריו, מיטב הצייצנים כבר הספידו את התאגיד וקראו למהלך בשמות גנאי שהנייר לא סובל. מועצת התאגיד הזדרזה להוציא הודעה שיהיו מוכנים לעלות לשידור ב-30 בספטמבר בהיקף מלא וכפי שבג"צ דורש - מירושלים. לא פחות. רק לפני ארבעה ימים בבג"צ דרשו עורכי הדין של התאגיד לשדר ממודיעין וכבר יש להם מקום חלופי בירושלים.

ובכן חברים, ברנז'ה יקרה, בואו רגע נירגע ונרגיע ונעמיד את הדברים על דיוקם והוגנותם. קודם כל, ברוכים הבאים למטבח החם שבו עיתונאי רשות השידור נאבקים כבר עשרות שנים במעורבות הפוליטית - שמתחילה בראש הממשלה, שמאשר את החלטת השר הממונה למינויי מפתח בהנהלה ובגופים המפקחים ונגמרת בטלפונים של חברי מרכז ובלחצים של שרים וחברי כנסת בנוגע לתכניות תחקיר וחדשות. הנה למדתם על בשרכם שיעור ראשון בהתערבות פוליטית בשידור הציבורי.

שנית, איך זה שפירוק רשות השידור והקמת התאגיד לא נחשבים בעיניכם כ"חיסול העיתונות החופשית", אלא רק דחיית הפירוק, המשך קיומם של קול ישראל והערוץ הראשון ודחיית הקמתו של התאגיד?

למעשה, הפגיעה בשידור הציבורי החלה כבר לפני שנים עם מינוים של מנכ"לים מטעמם של ראשי הממשלה – כמו ג'ו בראל על-ידי אריק שרון, מוטי שקלאר על-ידי אהוד אולמרט ויוני בן מנחם על-יידי נתניהו. בראל הודח בידי ממשלת שרון על כישלונות הניהול שלו. שקלאר חטף דו"ח שקבע כי "הוא הטמיע תרבות ניהול קלוקלת" ויוני בן מנחם הוא "בוגר" שני דו"חות חמורים של מבקר המדינה וביקורת ציבורית חריפה - בין השאר על שיטות גביית האגרה בידי עורכי דין שלקחו לעצמם עמלות שמנות. ביקורת שהביאה לשיא את זעמו של הציבור על רשות השידור עד כדי דרישה לבטל את האגרה.

המנכ"לים האלה היו אמורים להיות מפוקחים על ידי מליאת הרשות והוועד המנהל, אלא שגם גופים אלו מונו בידי המערכת הפוליטית. המערכות הללו הושחתו ונכשלו. אבל את המחיר דרש גלעד ארדן דווקא מעובדי הרשות ולא מההנהלה או המוסדות המפקחים. ארדן ולפיד באישור נתניהו הם שהובילו למשל לביטול האגרה. מעשה מקומם שפגיעתו היא הרסנית לשידור הציבורי  - המימון מידי הציבור הוא הבסיס להיותו של השידור בידי הציבור ולא בידי הממשלה.

לא שמעתי זעקה או צווחה על כך מצד ארגון העיתונאים או הברנז'ה שמסתערת כעת על ההחלטה האחרונה. לא על ביטול האגרה, לא על החוק שסוגר את גוף השידור הציבורי של מדינת ישראל ומצהיר שתוך חצי שנה יפתח גוף אחר, כאילו היה מדובר בפתיחת קיוסק מתחרה מעבר לכביש.

לא שמעתי זעקות שבר על כך שמפטרים בחקיקה 800 עיתונאים ולמעשה את כל 1,600 עובדי רשות השידור על לא עוול בכפם, אלא רק על סמך הצהרות מסיתות של שרים וחברי כנסת ותשדיר בחירות שהשווה את עובדי הרשות לחמאס .

לא ראיתי שמישהו בברנז'ה הזו או מקרב השרים וחברי הכנסת שחוקקו את החוק, למד את חוליי רשות השידור ואת כישלונות הניהול שהתרחשו בה, כדי לדרוש מערכת יעילה יותר בתאגיד. לא ראיתי שום תכנון של גוף שידור יעיל יותר, מקצועי יותר ואמין יותר בהליך שנמשך כבר שנתיים מאז חקיקת חוק התאגיד. חברים בוא נודה על האמת, איש מאיתנו לא ראה לוח שידורים חדש של התאגיד. זה הגוף החדש שקם בחקיקה ושמצהיר כיום שהוא מוכן לעלות לשידור בזמן ובהיקף מלא כבר בעוד חודשיים.

אז על מה הבכי ועל מה הנהי? יתכן והמהלך של נתניהו נוצר מסיבות מקיאווליסטיות של אינטרס לשלוט בגוף החדש, יתכן והחיבור בין יו"ר ההסתדרות לראש הממשלה הוא מעוות ומרגיז, אבל תכלס - התאגיד לא מוכן לעלייה לאוויר והציבור לא יקבל שידור ציבורי חלופי איכותי ומקצועי יותר מרשות השידור. הזמן הנדרש להקמה הוא הזמן שמנכ"ל התאגיד אלדד קובלנץ עצמו דרש בכנסת במספר ישיבות – 2018.

בואו נירגע. המאבק בין אנשי התקשורת של השידור הציבורי בדמוקרטיה העדינה של ישראל לבין המערכת הפוליטית נמשך - ויתעצם עם הקמת התאגיד או עם חיסולו. מי שדואג לשידור הציבורי היה צריך לדאוג גם לרשות השידור ואנשיה, היה צריך להיאבק למען העיתונאים של הרשות בזמן אמת ולא רק כעת כשחברים כאלה ואחרים מהעיתונות הכתובה, גל"צ ואתרי הברנז'ה באינטרנט מצטרפים לתאגיד ומעוניינים לקבל את החופש להיות שידור עצמאי ציבורי (ואולי גם חוזה שמן).

אי אפשר להיות כל כך "צודקים" כאשר התאגיד שטרם שידר דבר וטרם נאבק על תוכן כלשהו, מבכה את מר גורלו תוך שהוא תוקף את עובדי הרשות וחוגג על ביטול האגרה בתשדירי דף הפייסבוק שלו. ואי אפשר "לדאוג" לגורלם של 20 עיתונאים בלבד, שעזבו מקומות עבודה ובאו לתאגיד ולפתע נותרו לשנה ורבע ללא ידיעה מה יהיה גורלם המקצועי - ובאותה נשימה לא לדאוג כלל ל-800 עיתונאי רשות השידור שנזרקים הביתה, נאלצים ללכת לראיונות עבודה משפילים בתאגיד כאילו אתמול החלה הקריירה שלהם, ולא יודעים אם מחר תהיה להם פרנסה.

הגינות היא אחד מערכי העיתונות. ואתם יודעים מה? גם – רעות ואחוות שותפים למקצוע ולגורל.