בשלהי אפריל 2013 התכנסה בירושלים מליאת רשות השידור לעוד ישיבה קולנית ומבולגנת. מי שבלט בין הנוכחים, על אף שבמהלך כל הישיבה הוציא מפיו רק שני משפטים, היה זליג רבינוביץ', ידו הארוכה של מנכ"ל הרשות דאז יוני בן-מנחם ומי שהוגדר רשמית כ"עוזרו הבכיר". רבינוביץ' בלט, בין היתר, משום שהגיע לישיבה כשבפיו תקועה סוכריה על מקל.
נדיר למצוא בארגון ציבורי גדול החולש על תקציב שנתי של קרוב למיליארד שקל מנהל בכיר (היו שטענו כי בעצם הוא הבכיר ביותר), שמעביר ישיבה רשמית בלִקלוק סוכריה. אבל רבינוביץ' אינו מנהל בכיר מן המניין. אף שכל משתתפיה ידעו כי הוא האיש שצריך לשכנע, אליו צריך להתחנף, על פיו יישק דבר – שמו כלל לא מוזכר כאחד הנוכחים בפרוטוקול הרשמי שסיכם את אותה ישיבה.
תחקיר "המקור" ששודר השבוע והוקדש למעלליהם של רבינוביץ' ובן-מנחם, ולאופן שבו הזרימו כספי ציבור לכיסו של מקורבם יעקב מנדל, לא אמור להפתיע את מי שעקב בשנים האחרונות אחר הנעשה ברשות השידור. גם משום שחלק מהממצאים בתחקיר פורסמו בעבר בכתבותיהם של רז שכניק מ"ידיעות אחרונות" ונתי טוקר מ"דה-מרקר", גם משום שלאורך השנים האחרונות היו עשרות עדויות אחרות על ההתנהלות ברשות המתפוררת, ממעוררת תמיהה למפוקפקת ועד לשערורייתית ממש.
קחו לדוגמה את רבינוביץ'. בתקופת המנכ"ל יוסף (ג'ו) בראל הגיע לעמדת מפתח ברשות השידור – וכבר אז ספג ביקורת. רבינוביץ' הוזכר (שלא בשמו) בדו"ח מבקר המדינה שפורסם בשנת 2004, שם צוין לרעה קידומו המזורז ברשות, כשבתוך כשנה וחצי עבר מתפקיד עוזר צלם במעמד ארעי למפיק הראשי של "יומן". גם בית-הדין לעבודה הרים גבה אל מול הזינוק בקריירה של רבינוביץ' באותה התקופה.
למודי ניסיון, היו מי שהרימו קול צעקה כבר בפתח הסיבוב האחרון של רבינוביץ' ברשות השידור. זה לא עזר. הגורמים המפקחים על רשות השידור, מפנים ומחוץ, התעלמו מתמרורי האזהרה, מפסי ההרעדה וגם מקולות התאונה עצמה.
גם כשהתברר שמנכ"ל משרד ראש הממשלה הראל לוקר גויס לסייע לרבינוביץ' לקבל תפקיד בכיר ברשות השידור; גם כשהוועד המנהל של הרשות התכנס במיוחד כדי לשנות את תנאי הסף לתפקיד עוזר המנכ"ל, כדי שרבינוביץ' יוכל לעמוד בהם; גם כשהתברר שארבעה מקרובי משפחתו עובדים ברשות; גם כשעלו טענות על יחסי תן-קח בין רבינוביץ' ובן-מנחם למנהל מחלקת התאורה ברשות; גם כשבמשרד האוצר התריעו על העסקתו בתפקידים בכירים וגם כשהפרקליטות הצטרפה לעמדה זו.
למרות הכל, ההתנהלות המופקרת ברשות השידור נמשכה כסדרה. לפי כל הסימנים, לא היה מדובר רק בשחיתות ציבורית מהסוג שקוראי "העין השביעית" יודעים שנפוצה בעיתונות הישראלית. לא רק במעילה בשליחות העיתונאית ובאמון הציבור. לא רק כניעה לתכתיבים חיצוניים ופנימיים. ברשות השידור, זעקה הכתובת מכל תחקיר עיתונאי, מכל תצהיר מופרך, אפילו מהמסך עצמו – ברשות השידור מדובר לכאורה בעבריינות ממש.
ראש הממשלה בנימין נתניהו בהופעתו הראשונה בקדנציה בפני ועדת ביקורת המדינה, שאליה הגיע כשר הממונה על רשות השידור כדי להסביר מדוע אינו ממנה לה יו"ר. יולי 2010 (צילום:קובי גדעון)
גורמי הפיקוח, אלה שבפנים ואלה שבחוץ, ידעו היטב מי מעוניין בטובתו של רבינוביץ', ועשו את ההתאמות הדרושות. המשותף לכולם היה הקשר שלהם לאדם אחד: בנימין נתניהו.
יו"ר הרשות, אמיר גילת, שאמור היה להיות נציג הציבור הבכיר בארגון, קרא לרבינוביץ' "ד"ר לרשות השידור" ואמר עליו: "הלוואי וכל עובדי רשות השידור היו כמוהו". גילת, חשוב לומר, היה מועמדו של השר הממונה על רשות השידור באותו הזמן: ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא גם עבד בעבר כיועץ התקשורת שלו. בוועד המנהל של הרשות בלטו שתי דמויות כוחניות: יואב הורוביץ, בעבר ראש מטה הבחירות של נתניהו בליכוד וכיום ראש לשכתו של נתניהו, ויעקב בורובסקי, לשעבר מועמד מטעם נתניהו לתפקיד יו"ר הרשות ומי שמאז פרישתו מהרשות כבר הספיק לשמש כנציגו של נתניהו. שלישיה שכזו תפעל נגד מי שנחשב למקורב למשפחת השלטון?
מבקר המדינה יוסף שפירא, עוד מועמד של נתניהו, קיבל מידע רב מגורמים שונים ברשות, אך הדו"ח שהוציא היה בסופו של דבר פחות חריף משקיוו. היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין (לשעבר עורך דינו של נתניהו) – הוציא דו"ח ביקורתי על הנעשה ברשות, אך לא יותר מכך. לא היתה זו הפעם הראשונה ששפירא וויינשטיין נמנעו מלפעול בנחרצות נגד האינטרסים של ראש הממשלה.
גם משטרת ישראל קיבלה מידע מקיף מאגודת העיתונאים בת"א, עם שלל פרטים שפורסמו גם בתחקיר של דרוקר: היא החליטה לסגור את התיק.
ובאמת, למה שגורמי הפיקוח יעצרו את הטירוף? בכל כלי תקשורת אחר, בעלים שפוי היה נזעק לדרוש ולחקור מה לעזאזל קורה עם מיליונים רבים שמתעופפים מארנקו להשד יודע איפה. אבל בשידור הציבורי, אחרי הכל, מדובר רק בכסף ציבורי. כסף של אף אחד. הכסף שלכם.