אם במשך שנים רבות דחקו אמירות דתיות מחוץ למיינסטרים הישראלי, היום הולך ומתעצב מיינסטרים ישראלי חדש. המסורתיים והדתיים כבר לא מוכנים להשתתף ולהיאלם דום ככל שמדובר בשיח התקשורתי הציבורי" (הרב חיים נבון בתגובה לביקורת שהוטחה בנוסח נאום היציאה לקרב של מח"ט גבעתי עופר וינטר, "להכרית את האויב המנאץ אלוקי ישראל")
אפשר להגדיר את הרב חיים נבון כצעיר ישראלי דתי דור 4. רב קהילה במודיעין, רב קהילה בפייסבוק, מרצה, דרשן, סופר, בעל טור, איש אשכולות. הוסיפו לכך את הניואנס הדק, המתנשא, המאפיין את הבקיאים לא רק בתורה ובמדרש, אלא גם יודעים פרק בכדרור על מגרש המיינסטרים ומאבחנים עד כמה תש כוחה של הישראלית נטולת האל במחוזות האגואיזם, ההדוניזם והדרוויניזם – ותקבלו דגם נוצץ ויעיל של מורי דרכו של הדור הבא.
הודעת הדואר האלקטרוני ששלח השר נפתלי בנט לנמעני הניוזלטר שלו עם יציאת צה"ל לפעולה ברצועת עזה, 18.7.14
לרב נבון עומדת זכות הביטוי הבלתי מעורערת כאשר עם הכניסה לעזה הוא מעלה בדף שלו סטטוס האומר: "ייתן ה' את אויבינו ניגפים בפני חיילינו, ויקוים בהם הכתוב בפרשת השבוע לאחר הניצחון במלחמת מדיין [...]". נבון בוודאי צודק באשר לזכותו של שר הכלכלה וחבר הקבינט נפתלי בנט לפתוח את הניוזלטר השבועי שלו בציטוט מספר "דברים": "שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויבכם, אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, כי יהוה אלוהיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויבכם להושיע אתכם".
הרב נבון צודק גם בנוגע לחופש הביטוי של ישראלי ושמו עופר וינטר. גם הוא לא חייב להיאלם דום בגלל אמונתו. אלא שווינטר נמנה עם הדרג הצבאי הפיקודי הבכיר, ודווקא משום כך נדרש מאדם במעמדו שימוש בפילטר מסוים שיסכור בין הרעיונות התוססים במוחו לבין מקומו בארגון הגדול – ובמקרה זה, מקומו כמפקד חטיבה בצה"ל ברגע כניסתו לעזה.
מבחינת מרחב הביטוי המקצועי שלו ומגבלותיו מול הארגון שהוא מייצג, אפשר לראות את מעמדו של המפקד הבכיר כדומה לזה של דיפלומט או שופט. ואם כך, הבה נניח כי איש לא הסמיך את אל"מ וינטר לשמש כוהן דת לצעירים הבאים לשרת בחטיבתו מתוקף היותם ישראלים ומכוח חוק הגיוס. כאשר נשא את דרשתו הדתית, הוא עשה זאת כמפקד בכיר בצבא של כו-לם, ועל כן אי-אפשר שלא לראות בדבריו אלא מסמך ייצוגי המבטא את רוח צה"ל בפקודת הקרב לפקודיו הסדירים, לוחמי גבעתי היוצאים לקרב.
יש לקוות שמפקדי גבעתי שנכנסו השבוע לעזה שיננו את לקח האינתיפאדה הראשונה בכל הנוגע לחשיבותה של רוח המפקד. בגבעתי של סוף שנות ה-80 נשפטו חיילים ומפקדים ובראשם המח"ט דאז, אל"מ אפי (פיין) אֵיתם, על הנחיות ומעשים שהביאו לשימוש באלימות-יתר כלפי כמה תושבי עזה שעימם באו במגע. איתם לא הורשע, אך מסלול קידומו שובש וסופו שפנה לחיים הפוליטיים.
מפקד חטיבת חי"ר ותיק ומנוסה העיד באוזני השבוע כי נשיאת נאומים וכתיבת אגרות לחיילים הן מיומנויות המוטמעות במפקד עצמו. המפקד לשעבר אינו מכיר הנחיות, נהלים או מגבלות באשר לסגנונם ולתוכניהם של המסרים הללו. הכל נעשה במסורת החטיבה, במסגרת העניין ועל-פי השכל הישר, כדבריו. אם כך, יש לקוות כי מפקדיו של וינטר ישקלו בבוא הרגע את התאמתו לפיקוד בכיר, לנוכח המורשת המילולית שהוא מותיר אחריו.
ואשר לענייני אמונה ודת – לשם כך יש בחטיבות הסדירות רבנים צבאיים במשרה מלאה ובדרגה גבוהה, הממונים על אספקת שירותי דת למעוניינים בכך. מרחב הביטוי של הרבנים הללו, מעבר לנושאי שמירת מצוות, תלוי במידה רבה במח"ט. יש רבנים המשתתפים באופן פעיל בשיח החטיבתי, והדבר יכול להתקבל על הדעת כל עוד הרב אינו פועל כקבלן עצמאי, אלא כחלק מהמסגרת הפלורליסטית שצה"ל מבקש לקיים.
נשאב כוח מאור היישובים
הרב נבון מתעלם מנקודה מהותית: אין היום בעיה של השתתפות הציבור הדתי במיינסטרים תוך היאלמות דום. לציבור הדתי החדש די במות ואפיקים כדי לבטא את עצמו, החל בכנסת החדשה, המשך בתקשורת החדשה וכלה בכל אפיק תקשורת חברתי.
הרב נבון טועה גם בתפיסתו ההגמונית. צה"ל לא קם ככלי משחק על-ידי דור המייסדים (שהיה אכן חילוני ברובו, גם אם שסוע לזרמים ופלגים). המשתמע מדברי נבון הוא כי עתה, משקם דור חדש וטוען להגמוניה, ניתנת לו הזכות או האפשרות ללוש את צה"ל מחדש ולהתאימו לצרכיו.
צה"ל הוקם כגוף ממלכתי, שנועד לשרת את אזרחי המדינה ואלה מחויבים לשרת בו – חילונים ומאמינים גם יחד, אנשי מיינסטרים, קבוצות מגזריות וגם אלה שאינם יהודים כלל. זה היה אולי גדול הישגיו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שפירק את המיליציות החמושות עם קום המדינה, וחרף הכאב והכעס התיך אותן לצבא ממלכתי אחד.
חייל צה"ל בשטחי כינוס סמוך לגבול רצועת עזה, יום לאחר יציאה למבצע קרקעי ברצועה במסגרת מבצע "צוק איתן", 18.7.14 (צילום: נתי שוחט)
העובדה שהקבוצה ההגמונית הוותיקה מצמצמת היום מסיבות שונות את נוכחותה בצמרת צה"ל, אין משמעה שצריך לכונן את הצבא מחדש. גם אם יש היום יותר חריגות של מפקדים מן הקורקטיות הצה"לית לכיוונים משיחיים, אין לקבל מצב שבו צה"ל ישנה את מהותו. עליו להמשיך להתקיים כצבאה של המדינה כולה.
כצבא המדינה, על צה"ל לספק שירותי דת למשרתים בו, אך לא להיות צבא דתי. גם אם רוב חבורת הפיקוד תהיה בשנים הבאות מורכבת מנציגי הציבור הדתי-לאומי, אסור יהיה לצה"ל להשתמש בתכנים דתיים כדי לשלהב את לוחמיו. לוחמים בערב קרב זקוקים בוודאי לחיזוק, אבל ההיסטוריה מלמדת כי בערכים פשוטים כמו הגנה על הבית יש די משמעות כדי להביא כל לוחם לחרף את נפשו. כל לוחם – דתי או חילוני, מאמין או כופר – ייצא להגן על ביתו ועל הערכים המקומיים והאוניברסליים שהוא מגלם עבורו.
ראו לשם השוואה את נאום היציאה לקרב שנשא לחייליו אל"מ אליעזר טולדנו, מח"ט הצנחנים, החטיבה הסדירה הנוספת שיצאה באותו לילה להילחם בעזה: "הכו באויב, חזור והכה!", אמר והוסיף: "נשאב את כוחנו מאור היישובים הישראליים המפריחים את מערב הנגב".
מה רוצה האל הכועס?
כיוון שבמדינת ישראל אין הפרדה מלאה בין דת למדינה, אפשר לכאורה לספור כאן את המאמינים (דבר שלא יעלה על הדעת, ואף מנוגד לחוק, ברפובליקה חילונית ותיקה כצרפת, שרוב תושביה עודם נוצרים קתולים במידה זו או אחרת של "מסורתיות"). ה"לכאורה" בא משום שבלתי אפשרי לדייק במדידת משקל האמונה.
ההגדרה "מסורתי", יודע זאת בוודאי הרב נבון, היא גמישה מאוד. גם אם נשתכנע שישראלים רבים עושים קידוש, רבים עוד יותר אומרים "קדיש", אחרים שומרים מידה מסוימת של כשרות וכולם מניפים את דגלי המדינה ביום העצמאות, האם כל האנשים המסורתיים הללו אמורים לממש את ההגמוניה החדשה, זו שתצא למלחמה נגד "מנאצי השם"? האם האדם הסביר לא ידרוש צידוקים ממשיים יותר כדי שיסכן את חייו שלו או שישלח את בניו לקרב?
הרב חיים נבון בסרטון באתר ynet, תחת הכותרת "תתחילו להתרגל לאליטות החדשות" (צילום מסך)
ואם כבר הגדרות, יש לזכור כי יהדותם של רבים מן המשרתים ביחידות הלוחמות – כאלה שהגיעו כעולים מחבר-העמים – עומדת בספק בעיני הרבנות. רבים מהמשרתים בחטיבות הלוחמות יעשו כמעט הכל כדי להשתלב בחברה הישראלית. אבל מה להם ולהשֵם? ומה על הדרוזים ובני מיעוטים אחרים שמשתלבים ביחידות הקרביות בכל שורות הפיקוד – שלהם ולהשֵם אין שום עניין משותף?
ב"מקור ראשון" כתב אתמול בעניין זה יאיר שלג, אדם דתי, דברים נוקבים: "דיבורים על מלחמה נגד אויב המנאץ אלוהי מערכות ישראל אולי אינם חופפים לגמרי לקולות האסלאמיסטיים, אבל הם הולכים ומתקרבים אליהם באופן מסוכן. מעבר לכך שהם אינם משקפים הסכמה ישראלית רחבה, יש בהם גם סכנה מעשית ברורה [...]. מלחמה על כבודו של אלוהים היא באמת מוחלטת ונמשכת עד להכרעה כוללת של אחד הצדדים [...] שהרי מי יוכל לומר לנו איזו פשרה תפיס את דעתו של האל הכועס על חילול כבודו?".
הרוח ששמה הוא גבעתי
גבעתי נולדה פעמיים: פעם במלחמת תש"ח בקרבות הבלימה בין אשקלון לאשדוד, ופעם כחטיבה סדירה דרומית בראשית שנות ה-80, שעיקר פעילותה היה במרחב עזה. מה ל"רוח ששמה הוא גבעתי", כפי שהמח"ט וינטר תיאר את חטיבתו בנאום היציאה לקרב שלו, ולמלחמה בניאוץ השם?
"זו הרוח ששמה הוא גבעתי" היא שורה מהמנון החטיבה שחרז בשעתו עמוס אטינגר, שהרי אין קורפוס צבאי שאין לו המנון משלו. אין המדובר ביצירה אפית, בקושי אפשר לחלץ מהחצץ המילולי הזה שורה מעין-המנונית כמו "והיום הם שבים ונושאים על גבם את תרמיל הרעות בו נשבעתי". שיר חלטוריסטי אמנם, אבל נראה שעשה את העבודה – או לפחות החטיבה עשתה אותה במשך כמה עשורים. וזאת על אף ששום מכשיר לראיית יום או לילה לא יצליח לזהות בו ולו שמץ חלקיק אלוהי.
