תיק אזרחי מס' 172/89

פלוני
נגד
1. הכתב - אלמוני
2. העורך
3. ידיעות אחרונות בע"מ

בבית המשפט המחוזי בירושלים
[4.6.92]
לפני השופט צ' טל

עיקרי הפסיקה

הנתבעת 3 פרסמה כתבה ובה תיאור מעשה הריגתו של אדם על-ידי התובע בשנת 1956. התובע, אשר היה נער בן 16 באותה תקופה, הואשם והורשע בהריגתו של אותו אדם. הוא נמצא מעורער בנפשו, ואושפז מספר חודשים בבית-חולים לחולי נפש. בכתבה התייחס הנתבע 1 אל המעשה כאל "רצח", ואף תיאר את התובע כ"נער מעברות אבוד ומריר, שרצה למלא את הציפיה הכבדה של הארץ החדשה". בין היתר, תואר המעשה כ"נקמת המעברה".

לטענת התובע, לאחר פרסום הכתבה בעיתון, הוא נאלץ לעקור ממקום מגוריו עם בני משפחתו, ולנטוש חנות שהיתה בבעלותו, לאחר שזוהה על-ידי הכל והפך למטרה לשנאה בעיני הבריות.

התובע הגיש את התביעה דנן בגין הוצאת לשון הרע. לטענתו, משנמחקה הרשעתו מן המירשם הפלילי, הרי כאילו לא הורשע מעולם, ועל-כן אין בפרסום האמור משום אמת. עוד טוען התובע, כי הכתבה האמורה לוקה באי-דיוקים חמורים, בין היתר, בכך שהרשעתו של התובע היתה בהריגה, ולא ברצח, וכן, בכך שהכתבה מתעלמת באופן מגמתי מכך שהתובע היה מעורער בנפשו בתקופה בה בוצע המעשה.

בית המשפט המחוזי פסק:

א. בנסיבות דנן, הכתבה יוצרת רושם, כי התובע נמנה עם סוג מסוים של אנשים, שמוצאם והתנהגותם היו לבוז וללעג בהתנהגותם הפרימיטיבית. בנסיבות כאלה, מהווה הכתבה פרסום של לשון הרע.

ב. (1) כדי לזכות בהגנת "אמת דיברתי", לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, יש להוכיח, כי הדבר שפורסם היה אמת, וכן שהיה בפרסום עניין ציבורי.
(2) הגנת "אמת דיברתי" לא תישלל, בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי, שאין בו פגיעה של ממש.

ג. (1) חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א-1981, עוסק בכמה עניינים, וביניהם הסדר מרחיק לכת, של מחיקת הרשעה. על-פי סעיף 16 לחוק, מי שנמחקה הרשעתו, ייחשב לעניין כל דין כאילו לא הורשע.
(2) העיקרון העומד בבסיס חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים הוא, כי אין לזכור לאדם את חטאו כל ימיו, ויש לאפשר לו לפתוח דף חדש בחייו, ולעודד את שיקומו והשתלבותו המלאה בחיי החברה.
(3) הזמן שחולף מהרשעתו של אדם פועל תחילה להתיישנות ההרשעה, ואחר-כך למחיקתה.

ד. (1) המונח "קטין" בסעיף 13 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, קובע את גבול האחריות הפלילית בגיל 12.
(2) המונח "קטין" בחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, יפורש על-פי משמעותו בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962.

ה. (1) על-פי סעיף 15(א) לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, אם הופחת עונש או הומר על-פי סמכות כדין, יראו לעניין תקופת ההתיישנות את העונש, כפי שהופחת או הומר, כעונש שהוטל בשל העבירה.
(2) תקופת המחיקה הקבועה בחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, הינה נגזרת של תקופת ההתיישנות, ואם הופחת העונש או הומר, תהא לכך השלכה הן על תקופת ההתיישנות, והן על תקופת המחיקה.
(3) בנסיבות דנן, הופחת עונשו של התובע משתים-עשרה שנות מאסר לתשע שנים, ועל כן, לאור סעיף 14(ב)(3) לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, נמחקה העבירה כעבור עשרים ותשע שנים מיום מתן פסק הדין כנגד התובע, היינו, ביום 26.2.86.

ו. (1) סעיף 20(ב) לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים קובע, כי מידע על הרשעה שנמחקה, לא יבוא בחשבון לעניין כל דין. חוק איסור לשון הרע, אף הוא בגדר דין, ועל-כן גם לעניין חוק זה, לא יבוא בחשבון כל המידע בעניין הרשעתו של התובע, אשר נמחקה.
(2) בנסיבות דנן, הפרסום, אשר נעשה קרוב לשנתיים לאחר מחיקת הרשעתו של התובע, והמזכיר את הרשעתו בדין, אינו בבחינת אמת, שכן בית המשפט אינו יכול לקבל את המידע בדבר הרשעתו של התובע כראיה.
(3) על-פי סעיף 20(ב) לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, ראיה שיש בה גילוי הרשעה שנמחקה, לא תהא קבילה בהליך משפטי, אלא אם כן מסר אותה ביודעין מי שהרשעתו נמחקה.
(4) בנסיבות דנן, מסר התובע את עובדת הרשעתו בכתב התביעה, אולם הנתבעים לא יוכלו להיעזר בעובדה זו לעניין טענתם, כי דיברו אמת, שכן דבר ההרשעה התפרסם קודם לכן, ורק בעקבות זאת, ולצורך התביעה, ציין התובע את שציין בתביעתו.

ז. בבוא בית המשפט לפרש את חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, יהא עליו להיזקק במידה מיוחדת ומרובה למערכת המשפט העברי, שכן רב הוא הדומה בין ההלכה היהודית לבין החוק בסוגיה זו.

ח. (1) בנסיבות דנן, הורשע התובע בהריגה, ואילו בכתבה שהתפרסמה מוצג התובע מספר פעמים כרוצח.
(2) ההבדל בין הריגה לבין רצח הוא תהומי, וגם אותו חלק מקהל הקוראים, שאינו בקי בדקדוקים המשפטיים שבין מונחים אלה, יודע להבחין בין רצח, שהוא במחשבה תחילה, ובין הריגה, שאינה כן.
(3) בעיני כל אדם חמורה רציחה מהריגה, וברוצח דבקה סטיגמה שלילית הרבה יותר מאשר בנאשם בהריגה. כאשר מדובר על הריגה, הדגש הוא על אובדן חיי ההרוג, ואילו ברצח, הדגש הוא לא פחות מכך על הרוצח ומעשהו הנתעב.
(4) בנסיבות דנן, לא הוכח כל יסוד מיסודות עבירת הרצח על-ידי הנתבעים, ומן הראיות עולה כי המקרה דנן לא היה רצח, אלא מעשה של נער שלקה בנפשו.

ט. (1) בחוק איסור לשון הרע, בא לידי ביטוי הניגוד הקיים בין מספר אינטרסים; בראש ובראשונה, חופש הביטוי, כערך, וכנגדו הערך שבשמו הטוב של האדם.
(2) חירות הביטוי הוכרה כאחת מחירויות היסוד של האדם בישראל, אשר באה בין השאר לאפשר ליחיד להגשים את עצמו, לסייע בחשיפת האמת ולהבטיח קיום חילופי דעות, החיוניים למשטר דמוקרטי.
(3) בצידו של האינטרס של חופש הביטוי, קיים אינטרס חשוב לא-פחות, והוא האינטרס של אדם לשמו הטוב, אשר נאמר עליו, כי הוא תנאי חיוני לכל חברה שוחרת חופש. כבוד האדם ושמו הטוב, חשובים לעתים כחיים עצמם.
(4) האיזון בין ערך הביטוי החופשי לבין הערך של שם-טוב, מגולם בגוף הוראות החוק, ובכללו ההיתרים וההגנות המוענקים בו, הכוללים את סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.

י. בנסיבות דנן, עוסק הפרסום במפגש בין שני חלקי האוכלוסיה, ותיק מול חדש, ומתריע מפני בעיות קליטה, אשר עשויות להיווצר. מבחינה זו אכן יש בכתבה משום עניין ציבורי.

יא.(1) האינטרס של שיקום חייו של אדם אשר נשא עוונו, אינו רק אינטרס פרטי של אותו אדם, אלא אינטרס ציבורי.
(2) מטרתה של כל חברה לסייע לאנשים שמעדו בתוכה, לקדמם ולשלבם בחיי החברה הכלליים, ובכך לקדם את החברה כולה.
(3) על-מנת לאפשר לאסיר לשעבר לפתוח דף חדש, יש להימנע ככל האפשר מלהזכיר לו חטאיו, וזו אף היתה אחת המטרות בבסיסו של חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים.

יב. (1) האיזון בין אינטרסים מחייב לעתים פשרות וויתורים, ולא ניתן לזכות בקיום האינטרס האחד מבלי לפגוע במשנהו.
(2) בנסיבות דנן, ההתנגשות בין האינטרסים, היינו, בין הלקחים מקליטת העלייה בעבר מול שיקום האסיר, הינו מדומה. ניתן היה להעביר את המסר לגבי הלקחים מקליטת העלייה משנות החמישים, מבלי לפגוע, או לפחות לפגוע הרבה פחות, בשיקומו של התובע.
(3) התובע, במקרה דנן, אמנם אחראי למותו של המנוח, אולם המחוקק הוא שהכריע מה יהא עונשו בגין מעשה זה, ומתי יפסיק "לשלם" על מעשהו זה.

יג. (1) העיתונות, וכלי התקשורת בכללם, משמשים כ"שומרי" הדמוקרטיה, ואין חולק על חשיבותם. אולם, כשם שיכולים הם להיות כלי-קודש, יכולים הם להיות כלי משחית, ולפגוע ללא רחם, והלבנת פני אדם ברבים, ואפילו פניו של אדם ששפך דם, הרי אף היא "שפיכות דמים".
(2) אם כלי התקשורת הם "שומרי" הדמוקרטיה, הרי בית המשפט מופקד לעשות "משמרת למשמורתם".

יד. (1) דינו של עיתון כדין כל אדם, וזאת אף לגבי ההגנה של הבעת דיעה בתום-לב לפי סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע.
(2) בנסיבות דנן, הקורא את הכתבה, נוצר בו הרושם, כאילו המניע של התובע להריגה היה "נקמת המעברה", בבחינת עובדה שהוכחה, ועל-כן, אין הפרסום יכול לחסות בצילה של הגנת תום הלב, הקבועה בסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע.

טו. (1) תקנון האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות בישראל קובע בסעיף 3, כי חובה על העיתונאי לבדוק את נכונותה של כל ידיעה במקור המהימן ביותר, וכי אימות ידיעה שיש בה אפשרות של פגיעה באדם או בגוף, מצריך, כרגיל, בירור עם האדם או הגוף הנוגעים בדבר.
(2) בנסיבות דנן, לא פנה הנתבע 1 אל התובע, על-אף שיכול היה לעשות כן.
(3) כאשר בוחר העיתונאי בדרך, אשר לכאורה אינה מתיישבת עם סעיף 3לתקנון האתיקה המקצועית, ויש בה משום עצימת עיניים מפני מה ש"קורבן" הכתבה עשוי לומר, כי אז עול תום הלב כבד יותר על שכמו של אותו כתב.
(4) בנסיבות דנן, אילו עמד לנגד עיני הנתבע 1 רק השיקול של חשיפת הפער החברתי, ולא היה לנגד עיניו כל שיקול סנסציוני, יכול היה על נקלה להסוות את זהותו של התובע.

טז. (1) (בעקבות ע"א 802/87 [8]): חומרתה של עילת לשון הרע, רבה היא עד מאוד, והנזקים העלולים להיגרם בעקבותיה, עלולים להיות כבדים ומרחיקי לכת, עד אשר לפעמים כל סכום שבעולם, אשר ייפסק כפיצויים לצד הנפגע, לא יהיה בו כדי לשפותו.
(2) הפיצויים, אשר מוסמך בית המשפט לפסוק למי שנפגע מעוולת לשון הרע, מגמתם כפולה: ראשית, ליתן סיפוק לנפגע, הן על-ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה, בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, ושנית, על-ידי כך שסכום הפיצוי שישולם לו, יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר - עד כמה שכסף יכול לתרום לכך - למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה.
(3) הפיצויים הנקבעים בגין עילת לשון הרע, נועדו גם כדי שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו של אדם, בין אם הוא אישי ופרטי ובין אם הוא איש ציבורי, אינו הפקר. הווה אומר, בפסיקת הפיצויים יש משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד.
(4) במקרה דנן, צריכים הנתבעים לפצות את התובע בסכום משמעותי ביותר. ניתן לומר כי התובע הביא עליו את עונשו שנקבע לו בדין. אולם הנתבעים הביאו עליו עונש נוסף.

יז. (1) סעיף 19(1) לחוק איסור לשון הרע קובע, כי ניתן להקל עם הנתבע בפסיקת הפיצויים, אם לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך.
(2) בנסיבות דנן, לא ניתן לומר על הכתבה, כי היא אך חזרה על מה שנכתב בשעתו בעיתונות, שכן היא מורחבת, עומדת בפני עצמה, ומה שנכתב בשעתו בעיתונות בטל בששים בתוך הכתבה.
(3) בנסיבות דנן, אף אם נקטו עיתוני העבר מינוח "רצח", אין כל הצדקה לחזור ולקרוא למעשה זה "רצח" גם על דעת הכותב, ולא רק כמצטט.

יח. (1) סעיף 19(2) לחוק איסור לשון הרע מדבר על כך שהנתבע היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע, כנסיבה מקלה בפסיקת הפיצויים לתובע.
(2) במקרה דנן, נמנע הנתבע 1מלפנות למקור ראשוני, כמו התובע עצמו, הסתמך על דיווחים עיתונאיים מן העבר, בחר להתעלם מחלק מהם, ואף ידע בשעת הכתיבה כי דיווחי העיתונות מן העבר, המייחסים לתובע מעשה רצח, אינם נכונים, אולם חזר עליהם בכל זאת.
(3) בנסיבות דנן, לא להתנהגותו של הנתבע 1 כוונה ההקלה שבסעיף 19(2) לחוק איסור לשון הרע.
(4) סעיף 19(3) לחוק איסור לשון הרע, מאפשר להקל בסכום הפיצויים במידה שהנתבע "לא נתכוון לנפגע". אלה מקרים שהכותב לא ידע על מציאותו של הנפגע, וממילא גם לא נתכוון לו. המקרה דנן אינו כזה.

יט. (1) במקרה דנן, הציעו הנתבעים לתובע, כי יכתוב את גירסתו, והם יתנו לה מקום על-פני עמוד שלם, הצעה לה לא נענה התובע.
(2) סעיף 19(4) לחוק איסור לשון הרע מדבר על מקרה בו הנתבע התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע, או נקט צעדים להיפסק מכירתו של עותק הפרסום.
(3) בנסיבות דנן, הצעת הנתבעים לתובע, אינה נכנסת בגדר סעיף 19(4) לחוק איסור לשון הרע. פרסום חוזר של המעשה יעלה את הפרשה בשנית על סדר היום, ויגרום לפרסומה אף בקרב אנשים, שלא הבחינו בה בפרסום הראשון. כל מי שיקרא את גירסת התובע יבין כי הנתבע 1 והמערכת עומדים בשלהם.

כ. (1) בנסיבות דנן, יש להביא בחשבון את העובדה, שהפרסום נעשה בעיתון מסחרי, נפוץ, בלי התנצלות, ובלי שהנתבעים חזרו בהם אפילו לגבי העובדה שלא היה כאן רצח, אלא התיימרו להוכיח שאמת דיברו, כי התובע הוא רוצח.
(2) בנסיבות דנן, אי-אפשר שהפיצויים יהיו בסדר גודל שנפסק על לשון הרע בעניינים הרבה יותר טריוויאליים.
(3) (בעקבות ע"א 552/73 [9]): בגלל התפוצה הגדולה של העיתונות, וכוחה הרב להזיק, היא זקוקה לריסון יתר. אם ישנו ריסון מספיק - מה טוב; ולא, על בתי המשפט להביא לכך על-ידי פסיקת פיצויים הולמים.
(4) במצב השורר בארץ, בו עיתונים חורגים מתחום המותר לפי החוק, פסיקת פיצויים מתאימים היא אולי האמצעי הבדוק והבטוח ביותר לבלימת הנטייה הזאת. הדבר חמור פי כמה, כאשר הפרסום נעשה בזדון, או אפילו ללא בדיקה מוקדמת מספקת לגילוי האמת לאמיתה והעמדת הדברים על מכונם.
(5) אין בין גובה הפיצויים לבין דיכוי חופש העיתונות ולא כלום, ואין להבדיל בין אדם פרטי, המוציא ברבים לשון הרע, ולא בתום-לב, לבין עיתון, שפרסום בו בגלל התפוצה הגדולה יותר, יש בו משום גרימת נזק הרבה יותר גדול.

מתוך פסק הדין

1. ביום פלוני פורסמה במוסף " 7ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות", כתבה (ת/3) המשתרעת על ארבעה עמודים תחת הכותרת "הרובה של X" בשער המוסף הופיעה הכותרת: "נקמת המעברה. שלוש היריות שהרגו את מ'. 1956, שחזור הרצח. הכתב" בשער הפנימי, עמ' 11, הופיעה הכותרת: " X בן מעברה, רצח את מ'. הכל בגלל טרמפ. (הכתב)". הכתבה עצמה גוללה את האירועים שהביאו למותו של מ' ז"ל, שנמצא ירוי בטנדר שלו, בינואר 56', בדרום. בכתבה נאמר, כי מ' נרצח על ידי X, שתואר כ"נער מעברות אבוד ומריר. שרצה למלא את הצפיה הכבדה של הארץ החדשה ולהיות בארץ ישראל עם בחור ורובה".

על פי הכתבה, ירה X במ', שהסיע אותו ואת אחיו באקראי ברכבו, וזאת, בשל סירובו של מ' להסיעם עד יעדם הסופי. הכתבה מעוטרת בתצלום מוגדל על פני עמוד שלם ותחתיו הכיתוב: "X בן 16. רובה גדול, מנה של מרירות ותחושת כח של אדם מזוין". עוד מופיע תצלום ברוחב שני טורים של X כשזרועו על כתף נערה. כן מופיע תצלום מוגדל, כמעט על עמוד שלם, גם הוא של המנוח, ותחתיו הכיתוב: "מ'. בן העמק, רב מעללי גבורה. איש אדמה מהסוג שהארץ גידלה ואמצה אל חיקה באהבה". ותצלום של י', בנו של המנוח ותחתיו: "י' מ', עד בגרותו חשב כי אביו מת בידי ערבים".

בעקבות כתבה זו, הגיש X, ששינה את שמו מאז לפלוני, את התביעה דנן נגד כותב הכתבה, עורך העיתון, וידיעות אחרונות בע"מ, על הוצאת לשון הרע.

[...]

4. סעיף 14 - הגנת "אמת דיברתי":

כדי לזכות בהגנה לפי סעיף 14, יש להוכיח כי הדבר שפורסם היה אמת, וכן שהיה בפרסום עניין ציבורי. כן מורה סעיף 14, כי הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.

האם הדבר שפורסם היה אמת?
אין חולק, כי X אכן הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים ביום 26 בפברואר 57' בהריגת מ', הוא נידון ל-12 שנות מאסר, ונשיא המדינה הפחית עונשו, ב-7 בינואר 62', לתשע שנות מאסר. עם זאת, טוען בא-כוח התובע, כי הפרסום אינו אמת, מכמה סיבות.

ראש לכל, טוען הוא מכוח חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א-1981
(להלן: חוק השבים).

חוק זה עוסק בכמה עניינים, וביניהם הסדר מרחיק לכת - מחיקת הרשעה (סעיף 16 לחוק). משמעות מחיקת הרשעתו של אדם היא "מי שנמחקה הרשעתו ייחשב לענין כל דין כאילו לא הורשע" (סעיף 20 לחוק).

בכך מתבטא העיקרון הבסיסי שביסוד החוק, כפי שהובא בדברי ההסבר להצעת חוק תקנת השבים (ה"ח תשמ"א 216), והוא, כי אין לזכור לאדם את חטאו כל ימיו ויש לאפשר לו לפתוח דף חדש בחייו ולעודד את שיקומו והשתלבותו המלאה בחיי החברה.

הזמן שחולף מהרשעתו של אדם פועל תחילה להתיישנות ההרשעה, ואחר כך למחיקתה.

תקופת ההתיישנות מוסדרת בסעיף 14 לחוק השבים ותחילתה "מיום פסק הדין או ההחלטה". לענייננו חשוב סעיף 14(ב) הקובע את תקופת ההתיישנות בעבירה שעבר קטין, שכן X היה כבן 16 בשעת העבירה.

[...]

בענייננו חל סעיף 14(ב)(3) לחוק השבים, הקובע, כי "אם הוטל מאסר למעלה מחמש שנים - תקופת ההתיישנות תהיה התקופה שהוטלה ועוד עשר שנים".
לעניין "התקופה שהוטלה" קובע סעיף 15(א) בחוק השבים כי "הופחת עונש או הומר על פי סמכות כדין יראו לענין תקופת ההתיישנות את העונש כפי שהופחת או הומר כעונש שהוטל בשל העבירה".

וביישום לענייננו:
עונשו של X הופחת על ידי נשיא המדינה משתיים-עשרה שנות מאסר לתשע שנות מאסר (ת/1). חישוב ההתיישנות לפי סעיף 14(ב)(3) הוא אם כן כדלקמן:
פסק הדין ניתן: 26 בפברואר 57'.
התקופה שהוטלה: 9 שנים.
הוסף עוד: +10 שנים
- - - - - - - -
תקופת ההתיישנות: 19 שנים החל מיום פסק הדין.

במחיקת הרשעה דן סעיף 16(א) לחוק השבים האומר: "משעברו עשר שנים מתום תקופת ההתיישנות... יראו את ההרשעה כהרשעה שנמחקה...".

כדי להגיע למחיקת ההרשעה יש איפוא להוסיף, עוד עשר שנים על ההתיישנות, כלומר: 29 (10+19) שנים לאחר ההרשעה, נמחקה הרשעתו של X .X הורשע ב-26 בפברואר 57'. ולכן עשרים ותשע שנים לאחר מכן, ביום 26.2.86 נמחקה לכאורה הרשעתו של X.

[...]

העולה מכל האמור, שהרשעתו של X נמחקה עשרים ותשע שנים מיום שהורשע, הווה אומר, נמחקה ביום 26 בפברואר 86'.

[...]

אשר על כן, מבחינת החוק, החל מ-26 בפברואר 86' מוחזק X כמי שמעולם לא הורשע בעבירת ההריגה, ועל כן פרסום שנעשה קרוב לשנתיים לאחר המחיקה המזכיר את הרשעת X בדין - אין המפרסם יכול להוכיח שאמת דיבר בו, מפני שבית המשפט לא יקבל כל מידע כזה כראיה.

לקריאת פסק הדין פלוני נ' הכתב אלמוני המלא