עיקרי הפסיקה
בג"צ מס' 259/84
1. מ.י.ל.ן. - מכון ישראלי למוצר ולעסק הנבחר בע"מ
2. מאיר פליישר
3. חיים להט
4. איזיק וולדמן
נגד
1. רשות השידור
2. אורי פורת, מנהל כללי של רשות השידור
3. רפי גינת, עורך "כלבוטק"
4. דן לבינשטיין, כתב "כלבוטק"
בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[8.5.84, 20.5.84, 19.6.84]
לפני המשנה לנשיא מ' בן-פורת והשופטים א' ברק, א' גולדברג
העותרת 1 עוסקת במחקרי דעת קהל לשם איתור עסקים או מוצרים נבחרים. לכל עסק שנבחר בתחומו לפי הסקר, מציעה העותרת 1 - תמורת כיסוי הוצאותיה - לקבל תעודה המעידה על זכייתו בתואר "העסק המובחר". המשיב 4, במטרה לחקור את פעולות העותרת 1, הציג עצמו לפני סוכנת של העותרת 1 כמנהל חברה לשיווק. במשרד, שנחזה להיות משרדי החברה, קיים המשיב 4 מספר פגישות עם הסוכנת של העותרת 1, ושיחותיהם צולמו והוקלטו בסתר. הטלויזיה הישראלית, בכתבתה הנקאת "כלבוטק", עשתה שימוש בהקלטות ובסרטי הצילום לצורך הוכחת הטענה, שהעותרת 1 מחלקת תעודות "העסק המובחר" בעבור בצע כסף. מכאן העתירה, שמטרתה למנוע הקרנתה ופירסומה של הכתבה, בה אמורים היו המשיבים לעשות שימוש באותן הקלטות וסרטי צילום.
בית המשפט הגבוה לצדק פסק:
א. (1) רשות השידור היא גוף סטטוטורי הממלא תפקיד ציבורי על-פי דין, וכאן סמכות בג"צ לפקח על מעשיה ומחדליה, מהבחינות המקובלות בתחום זה.
(2) העדר היכולת להשיג צו מניעה בבית משפט רגיל בתביעה נגד רשות השידור, לא די בו כשלעצמו כדי לפתוח לפני התובע את שערי בג"צ רק כדי למלא את החסר ולהוסיף על הסעדים, שבית המשפט המברר את תביעתו רשאי לתיתם.
ב. (1) כאשר מדובר בחופש הפרסום או השידור ינהג בג"צ בריסון רב ויתערב רק בנסיבות קיצוניות, כגון שעולה מהן סכנה מוחשית וקרובה לוודאי לשלום הציבור הרחב, או אי-חוקיות ברורה וגלויה.
(2) זכותו של הכלל היא, כי תישמר חירות הביטוי בכלי התקשורת; גלי האתר רכושו של הציבור הם, והזכאים ואף החייבים לשאת באחריות לקיום החוק בעת איסוף המידע ושידורו הם מוסדות רשות השידור עצמם.
ג. (1) חופש הביטוי ואיסוף מידע לצורך כתבה עיתונאית, אין פירושו היתר לעבור עבירות פליליות או לבצע עוולות אזרחיות.
(2) השאלה, אם ביצעו המשיבים עבירות פליליות או עוולות אזרחיות, מקומה להתברר, אם בכלל, בבתי המשפט הרגילים, ואין היא עניין לבג"צ לענות בו.
ד. (1) אין בהכרח קשר בין האמצעים שננקטו לשם השגת מידע לבין השימוש במידע זה.
(2) אם תוכן המידע הוא כזה, שרצוי להביאו לידיעת הציבור, אין מונעים, בדרך כלל, את פרסומו בשל האמצעים בהם הושג. הטוען כי שידור, כפי שהוכן, נוגד את החוק, תרופתו, כרגיל, היא במסגרת הליכים אזרחיים או פליליים, לפי העניין.
(3) ייתכנו מקרים, בהם האמצעים בהם הושג המידע הם כה חמורים ובעליל בלתי חוקיים, עד שהם דוחים מפניהם אפילו אינטרס מסוים שיש לציבור לקבל מידע זה. הטעם לכך הוא, שבמקרים כאלה האינטרס שבשמירת החוק והסדר הטוב ידו על העליונה.
(4) בהקשר זה יש להגיע לאיזון המתאים, כשכובד המשקל הוא על חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת.
ה. (1) גם אילמלא קיומו של חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, שומה על רשות השידור לשקול בסבירות ובתום-לב בכל מקרה נתון את העניין הציבורי הכרוך בפרסום מידע מסוים מבחינת תוכנו מול פגיעה הכרוכה בפרסום זה בפרטיות של הנוגע בדבר, ואם בשיקוליה אלה היה נופל פגם לפי המבחנים שנקבעו בבג"צ, ייתכן שהיה מקום להתערבותו.
(2) אם אין לציבור אינטרס לדעת, אסור לפרסם דבר הפוגע בפרטיות, אולם אם תוכנו של פרסום הוא אמת, משמש הדבר ממילא הגנה למפרסם, כאשר מדובר בנושא בעל צביון ציבורי, ואפילו בנושא בעל אופי פרטי, אם לציבור אינטרס לגיטימי לדעת את הפרטים המתפרסמים.
(3) בנסיבות דנן, תוכן הכתבה - בהנחה שהוא אינו כוזב - מהווה מידע שיש בו עניין לציבור. בד בבד מחייב חוש הצדק, בין על¬פי "דוקטרינת ההגינות" ובין אף בלעדיה, לתת לעותרת 1 הזדמנות נאותה להגיב על הכתבה תוך הצגת גירסתה.
ו. (1) אין זה רצוי שתהיה התערבות יומיומית בשידורים מצד מוסדות המשיבה 1, אך במקרה שמועלית תלונה מוחשית בנושא מרכזי או רגיש מבחינה ציבורית, או בעלת חשיבות מיוחדת, יש מקום שמוסדות אלה יטלו לידיהם את ההכרעה על-פי הסמכות שבסיפא לסעיף 13(3) לחוק רשות השידור, תשכ"ה-1965.
(2) בנסיבות דנן, אין בתוכן הכתבה רגישות מיוחדת מבחינה ציבורית, אפילו מביאים בחשבון את הדרך בה הושג המידע שבכתבה.
עתירה למתן צו-על-תנאי. העתירה נדחתה.
ש' בירן - בשם העותרים;
א' בן-טובים, סגן בכיר א לפרקליט המדינה - בשם המשיבים.