עיקרי הפסיקה

בבית הדין הארצי לעבודה דיון מס' נג/223-3

פלסטין פוסט בע"מ - המערערת
ג'ואנה יחיאל - המשיבה

לפני נשיא בית הדין (גולדברג), סגן נשיא בית הדין (אדלר),
השופט אליאסוף, נציג העובדים (שמר) ונציג המעבידים (חכם)

י' ארנון - בשם המערערת; א' שפאר - בשם המשיבה.

החלטה פנימית שלא הובאה לידיעת העובדים, אינה יכולה לפעול לרעתם, ולו מן הטעם שהם פעלו מתוך הנחה שההתחייבות לזכות עודפת עומדת בתוקפה (ע' 441).

בבית הדין האזורי הוכח, כי היו מקרים בודדים שבהם לא שולמו לעובדים מתפטרים פיצויי פיטורים בשיעור של % 180 (אלא של 100% בלבד). מיוצאים מן הכלל אלו אין ללמוד לענייננו דבר (ע' 441).

משפט העבודה אינו מכיר מושג של "התפטרות קיבוצית", "אבל אין זה מונע התפטרות בעת ובעונה אחת של מספר עובדים, או אפילו על העובדים במחלקה או במפעל. התפטרות יכולה להיות על-ידי הגשת מכתבי התפטרות נפרדים או שמספר עובדים יחתמו על מסמך אחד - ואין הבדל בין השניים". העולה מהאמור הוא כי אין נפקא מינה אם במועד שבו התפטרה העובדת התפטרו עובדים נוספים, או שהיא היתה היחידה שהתפטרה באותו מועד או סמוך לו (ע' 442).

העובדת היתה זכאית להתפטר מעבודתה בעיתון מכל סיבה שהיא, ואף ללא 216 סיבה, ולקבל עם התפטרותה פיצויי פיטורים מוגדלים בשיעור של %180, וזאת על-פי הנהוג בעיתון על פי התחייבות המעביד, נוהג שהיה בתוקף ביום התפטרותה (ע' 442).

בית הדין הארצי לעבודה כבר פסק כי השם אשר בו יקרא תשלום מסויים אינו קובע, ויש לשקול עניינית את מהותו. השאלה אם "משכורת 13" היא חלק משכר ויסוד שיש להביאו בחשבון בתשלום פיצויי פיטורים נדונה והוכרעה ע"י בית הדין. כבר נפסק כי התשובה לשאלה מצויה בסעיף 12 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, הקובע כי בעובד במשכורת, שיעור הפיצויים הוא "שכר חודש אחד לכל שנת עבודה". המרכיבים של שכר העבודה הכולל נקבעו בתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964, ושעה שמשכורת 13, שהיא אמנם "מרכיב של שכר העובד הכולל", לא באה במניין הרכיבים שנמנו בתקנה 1 לתקנות האמורות, מביאה למסקנה שאין להביאה בחשבון לפיצויי פיטורים (ע' 442).

הזכות ל"שבתון" הנהוגה בעיתון, והשונה אף מזאת הנהוגה בעיתונים אחרים, היא לכל הסעות "זכות נילוות", ובתור שכזאת אינה ניתנת לפדיון; אם ניתן לפטר עובד סמוך ליציאתו לשבתון מבלי שיזכה לפדיונו, הרי שלבטח הזכות אינה ניתנת לפדיון שעה שהעובד מתפטר מעבודתו (ע' 446).

אם ב"פדיון חופשה" עסקינן, הרי שמדובר בפדיון של "חופשה שאינה מכח החוק", שלגביה חלה חובת פדיון מכוח סעיף 13 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951. לגבי חופשה חוזית, הרי שהכלל הוא שהיא לא תזכה בפדיון, אלא אם הותנה על כך מראש, ולעיתים אף בנסיבות הפרישה (ע' 446).

לעניין הזכאות לפיצויי פיטורים דינו של עיתונאי כדינו של כל עובד אחר, שעה שברור שהשאלה אם התקיימו נסיבות ביחסי עבודה שבהם אין לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו תלויה במקצוע, בסוג העבודה ובמעמדו של העובד במקום עבודתו, כשם שלמושג "משמעת" משמעות אחרת עת מדובר במי שהוא חבר בהנהלת המפעל מזו אשר לאותו מושג עת מדובר בכל עובד אחר במפעל, כך גם לעניין הנסיבות ביחסי העבודה המצדיקות התפטרות. בכל מקצוע וסוג עבודה יש לבחון את הנסיבות ביחסי עבודה לגון, טרם יוחלט, על פי אמת מידה אובייקטיבית, אם יש באותן נסיבות כדי להגיע למסקנה שאין לדרוש מעובד שימשיך עבודתו בהן (ע' 447).

זכות הקניין וחופש הקניין, המעוגנים כיום בחוק יסוד:ו כבוד האדם וחרותו,
מאפשרים לבעלים לנהל את עסקם כרצונם, כל עוד אינם פוגעים בחוק או ב"זכות יסוד מוגנת" (ע' 449).

רשאי וזכאי בעלים של עיתון, גוף ציבורי או חברה פרטית, לכוון את עיתונו לנתיבים הרצויים לו, ולמנוע פרסומים נוגדים. רשאי בעלים של עיתון, ישירות או באמצעות מי שמונה לכך, להטיל על עיתונאי המועסק אצלו, לכתוב כתבה על נושא הנראה לו חשוב, והוא יכול להנחותו בקווים כלליים של הרצוי. אין עיתונאי בתחום בו הוא כותב, רשאי לסרב לכתוב אותה כתבה. כך לגבי כל מקצוע או עיסוק, כל עוד אין ההוראות שהמועסק מקבל נוגדות את החוק, כלל אתיקה או את המצפון (ע' 451).

אין בסירוב העיתון לפרסם מאמר זה או אחר של עובד פגיעה בחופש הדיבור של העיתונאי. עיתונאי שעורכו סרב לפרסם את פרי עטו, רשאי למצוא לו במה אחרת, או להקימה (ע' 452).

הנסיבות והתנאים שבהם יראו התפטרות של עיתונאי שסרבו לפרסם כתבתו, כנסיבות המצדיקות התפטרות שפיצויי פיטורים לצידה תלויה בנסיבותיו של כל מקרה (ע' 452).

מול זכותו של הבעלים לנווט את קו עיתונו, עומדת זכותו של העתונאי שלא להיות מחויב לכתוב דברים הנוגדים את דעתו ואת מצפונו. במקרים מתאימים - עומדת לו הזכות שלא להמשיך ולעבוד בעיתון ש"הפך עורו" בצורה קיצונית. עתונאי בעיתון מפלגתי, שנרכש על ידי בעלים פרטי שהשקפתו שונה קיצונית מזאת של המפלגה אליה השתייך העיתון, נקלע ל"נסיבות שבהן אין לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו". כך גם עתונאי בעיתון שאינו מפלגתי שנרכש על ידי מפלגה או תנועה פוליטית. במקרים קיצוניים אלה קמה לעיתונאי עילה, מכח סעיף 11(א) סיפא לחוק פיצויי פיטורים, להתפטר כדין מפוטר, ולקבל פיצויי פיטורים בשיעור שנקבע בחוק (ע' 453).

מתוך פסק הדין

הנשיא (גולדברג):
1. המשיבה (להלן: העובדת) הועסקה ע"י המערערת (להלן: העיתון) כעיתונאית מיום 9.11.1970 ועד יום 4.1.1990, דהיינו קרוב ל-20 שנה. העובדת התפטרה מעבודתה ובשלב זה אין חולק כי אכן התפטרה) בו זמנית עם עוד כ-30 עובדים, ותבעה פיצויי פיטורים מוגדלים מהעיתון, בשתי עילות - האחת, הסכמת העיתון לשלם פיצויי פיטורים מוגדלים בשיעור של % 180לכל עובד אשר יפוטר או יתפטר מעבודתו, והשניה, היווצרותן של נסיבות ביחסי העבודה, שבהן אין לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו, עילת התפטרות שדינה כפיטורים מכח סעיף 11(א) סיפא לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג- 1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים).

אין חולק כי העיתון שחרר לעובדת את מלוא הכספים שעמדו לרשותה בקרן "מקפת", ובהם גם תשלומים שהופרשו על חשבון פיצויי פיטורים. עוד ובנוסף תבעה העובדת פדיון "שבתון", וכן כי בחישוב פיצויי הפיטורים להם היא זכאית לטענתה, תובא בחשבון אף "משכורת 13" ששולמה לה.

2. בית הדין האזורי קיבל את תביעת העובדת לפיצויי פיטורים משתי עילותיה, חייב את העיתון בתשלום פיצויי פיטורים בשיעור של % 180 וכן "פדיון שבתון", ודחה את התביעה לכלול בחישוב פיצויי הפיטורים את "משכורת 13". העיתון מערער על עצם החיוב בפיצויי פיטורים ובפדיון השבתון, בעוד העובדת, בערעור שכנגד, מערערת על אי הכללתה של משכורת 13 בחישוב פיצויי הפיטורים, על "אמירת אגב" בפסק הדין, על פיה הסכומים שקיבלה מקרן מקפת מכסים את מלא פיצויי הפיטורים בשיעור של 100%, וכן על אי פסיקת הוצאות נאותות.

הזכאות לפיצויי פיטורים

3. בית הדין האזורי פירט באריכות את מעמדו של עיתונאי בעיתון בו הוא מועסק, בשונה מעובד במקום עבודה אחר, והתייחס לתחום התערבותו של המו"ל או המנכ"ל בנושא הכתבות המתפרסמות בעיתון ובתוכנן, ובזכותו, ובזכותו של עיתונאי, שלא ניתן לו להביע את דעתו בעיתון בחופשיות, להתפטר בדין מפוטר. בית הדין הגיע למסקנה, כי על פי מסכת העובדות, זכאית העובדת לפיצויי פיטורים מכח סעיף 11(א) סיפא לחוק פיצויי פיטורים, מאחר והנסיבות שנוצרו בעיתון לא היה מקום לדרוש ממנה להמשיך בעבודתה. גם בראש עילה זה סבר בית הדין כי מגיעים לעובדת פיצויי פיטורים בשיעור של % 180 על פי המובטח לעובדים.

עוד ובנוסף קבע בית הדין האזורי כי התפטרותה של העובדת היתה התפטרות "אינדיבידואלית", שהתחייבותו של העיתון לשלם פיצויי פיטורים בשיעור המוגדל חלה אף לגביה.

4. בערעור לפנינו טען העיתון כי לא קמה למערערת הזכות להתפטר בדין מפוטרת מכח הוראות חוק פיצויי פיטורים, מאחר ולא הוכח דבר המעיד שהוצרו צעדיה היא, כי השינוי במדיניות העיתון חל לאחר שהיא ועמיתיה התפטרו ממנו, וכי אין דינו של עובד המתפטר מחמת נסיבות המתייחסות לעובדים אחרים כדין מי שנסיבות יחסי העובדה מצדיקות את התפטרותו הוא.

אשר לעילה השניה - התחייבות ההנהלה, טוען העיתון כי זאת לא כוונה להתפטרות "קיבוצית" או "המונית", אלא אך ורק למקרים אינדיבידואליים, וכי התחייבות זו בוטלה טרם התפטרה העובדת. עוד טוען העיתון בסוגיה זו, כי הוכח שהיו חריגים על פיהם לא קיבלו עובדים מתפטרים פיצויי פיטורים מוגדלים, ודי בכך כדי לשלול מהעובדת את הפיצויים המוגדלים.

5. בטיעוניה בערעור לפנינו, שמה העובדת את הדגש על זכאותה לפיצויי פיטורים בכלל, ולפיצויי פיטורים מוגדלים בפרט, בהתחייבות ההנהלה אשר היתה תקפה לטענתה, שעה שהתפטרה מעבודתה. כן תומכת העובדת בגישתו של בית הדין האזורי, על פיה "שינוי קו" של עיתון אחרי תקופה כה ארוכה, מצדיק תשלום פיצויי פיטורים לעובד הפורש, עקב השינוי, מעבודתו.
עד כאן עיקר טענות הצדדים בסוגיית הזכאות לפיצויי פיטורים בכלל, ולפיצויי פיטורים מוגדלים בפרט.

[...]

העובדת היתה זכאית להתפטר מעבודתה בעיתון מכל סיבה שהיא, ואף ללא סיבה, ולקבל עם התפטרותה פיצויי פיטורים מוגדלים בשיעור של 180%, וזאת על פי הנהוג בעיתון על פי התחייבות המעביד, נוהג שהיה בתוקף ביום התפטרותה.

משכורת 13 כרכיב לפיצויי פיטורים

[...]

אנו מקבלים את ערעור העובדת בעניין זה וקובעים כי פיצויי הפיטורים המגיעים לעובדת יחושבו על פי % 180 ממשכורתה האחרונה, ומסכום זה ינוכה הסכום אותו קיבלה מקרן "מקפת" או העומד לזכותה שם, על חשבון פיצויי פיטורים, כערכו ביום סיומם של יחסי עובד-מעביד.

[...]

זכאות ל"פדיון שבתון" או "חופשה מיוחדת"

[...]

ו) דינה של התביעה בעניין זה להידחות מטעם נוסף והוא כי העובדת והעיתונאים שהעידו מטעמה התייחסו לאותה "זכות" כאל חופשה נוספת [...] זאת היתה גם גישתו של העיתון (עדות יו"ר מועצת המנהלים הלוי, פ' 114 ש' 7) ועל דברים אלה מסתמכת העובדת בטיעוניה.

[...]

13. למעלה מהצריך לענייננו אוסיף: האמור עד כה מייתר את הדיון בשאלה האם זכאית היתה העובדת לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) סיפא לחוק פיצויי פיטורים. אולם, מאחר ובית הדין האזורי הקדיש את עיקר פסק-דינו לסוגיה זו, אתייחס בקצרה אף לנושא זה.

א) בית הדין האזורי מתחיל את פסק-דינו במלים "הככל העובד העיתונאי?" התשובה לשאלה, המשתמעת מפסק הדין, היא כי לגבי עיתונאי קיימות אמות מידה מיוחדות אותן יש לבחון שעה שדנים בזכויותיו מכח חוקי העבודה, ולענייננו, הזכות לפיצויי פיטורים.

בית הדין האזורי כורך שאלה זו בשאלת חופש הביטוי, חופש העיתונות וחרות הפרט.

לנו נראה כי לעניין הזכאות לפיצויי פיטורים דינו של עיתונאי כדינו של כל עובד אחר, שעה שברור שהשאלה אם התקיימו נסיבות ביחסי עבודה שבהם אין לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו תלויה במקצוע, בסוג העבודה ובמעמדו של העובד במקום עבודתו, כשם שלמושג "משמעת" משמעות אחרת עת מדובר במי שהוא חבר בהנהלת המפעל מזו אשר לאותו מושג עת מדובר בכל עובד אחר במפעל (דב"ע לה/17-3; לה/20- 3[16]) כך גם לעניין הנסיבות ביחסי העבודה המצדיקות התפטרות. בכל מקצוע וסוג עבודה יש לבחון את הנסיבות ביחסי עבודה לגופן, טרם יוחלט, על פי אמת מידה אובייקטיבית, אם יש באותן נסיבות כדי להגיע למסקנה שאין לדרוש מעובד שימשיך עבודתו בהן.

[...]

ב) שואל בית הדין האזורי:
"השאלה היא אם, כאשר המו"ל אינו מפטר את העורך והעיתונאים וממשיך להעסיקם, לגיטימי הדבר, שהוא יתערב בעבודתם ויכתיב להם, או אף ייעץ להם, באיזו רוח לכתוב, ובאם הדבר לגיטימי, באיזו מידה הוא רשאי להתערב. האם גם התערבות יומיומית בעבודת העיתונאים נכללת בחופש הביטוי של המו"ל ובפררוגטיבה הניהולית שלו.

לכאורה התערבות כזו היא לגיטימית וזו אף היתה הגישה המסורתית. זו הדעה השלטת עד היום בארצות הברית ובאנגליה, אם כי מתחילות להשמע דעות שונות עליהן נעמוד".

על הגישה המכירה בהתערבות אומר בית הדין האזורי (בע' 30 לפסק הדין); "גישה זו נראית לנו אנכרוניסטית כיום כשחופש העיתונות קיבל מעמד איתן בחברתנו הדמוקרטית".

לנו נראה כי היה זה מרחיק לכת ביותר להתייחס לגישה הקיימת בשתי מדינות אשר חופש העיתונות הוא יסוד מוצק במשטרן ובמשפטן, והמוגן בארה"ב ע"י התיקון הראשון לחוקה, כבעלות גישה "אנכרוניסטית". מותר, כמובן, לחלוק על המקובל בארצות אחרות, כשם שמותר לחלוק על הנפסק בארץ, אך מן הראוי, שלא "לחלק ציונים" לגישה שאינה נראית לנו.

ג) מוסיף בית הדין האזורי וכותב:
"נראה לנו, בבחננו את האיזון הראוי, כי למו"ל של עיתון הזכות, המוגנת על ידי חופש הביטוי שלו, לבחור לו עורך ועתונאים כרוחו. הוא הדין באשר לפיטוריהם. זכותו היא לפטרם אם צורת הכתיבה שלהם, הסגנון, מידת הביקורת שלהם על רשויות השלטון וצורת הביקורת, הדעות הפוליטיות שלהם וחוסר האיזון שלהם, או האיזון הנוטה את הכף לצד הנוגד את דעתו, אינם לרוחו. אך מרגע שהמו"ל גמר אומר שלא לפטר את העורך, אין הוא עוד חפשי להתערב בעבודתו של זה האחרון ללא הגבלה, ברי כי הוא רשאי להנחותו בקווים כלליים, הוא רשאי לבקש ממנו לדאוג לכך, שהכתבות תהיינה מאוזנות יותר, ומובן שהוא רשאי לפטרו אם דרך כתיבתו אינה נראית לו. אין לאפשר לו לשלול או להגביל שלא כדין את חופש העיתונות של העורך על ידי התערבות יומיומית בצורת הכתיבה והערות על דעות המובעות על ידי העורך והעיתונאים." זכות הקניין וחופש הקניין, המעוגנים כיום בחוק יסוד; כבוד האדם וחרותו, מאפשרים לבעלים לנהל את עסקם כרצונם, כל עוד אינם פוגעים בחוק או ב"זכות יסוד" מוגנת.

17. "זיקתו של מעביד למפעלו, בין אם היא מכוח בעלות ובין אם היא על פי זכות החזקה ותיפעול, היא זיקה קניינית, המוכרת כזכות יסוד (ע"א 377/79[18]) פייצר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת-גן פ"ד לה(3) 645, בע' 656; סעיף 3לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; א' ברק [34] פרשנות במשפט כרך שני בע' 467). במסגרת זו מוסמך המעביד לבחור, בכפוף להוראות החוק, את המבנה המשפטי של מפעלו אשר יוקם, ואת דרך ניהול המפעל. כמו כן, רשאי מעביד לבצע את המטלות המוטלות עליו, באמצעות עובדיו, בהעסקת קבלנים, באמצעות העסקת "עובדי קבלן" או באמצעות עובדים המושאלים לו על ידי מעביד אחר (ראה דב"ע מו/13- 4[19]; בג"צ 86- 90[20]; דב"ע מט/70- 3[21])" (דב"ע נב/17- 4[22], בע' 97).

זאת אף זאת. בארצנו, ידוע לכל כי בשני העיתונים הנפוצים, יו"ר מועצת המנהלים של העיתון הוא "העורך הראשי" באחר, ו"העורך האחראי" באחר, ובעיתון הבוקר הנפוץ, שימש שנים רבות, ועד לפטירתו, הבעלים כ"עורך הראשי". האם יש לראות בעובדה זו פגיעה כלשהי בחופש העיתונות?

ד) אין באמור בכדי לפגוע כהוא זה בחשיבות שהמערכת המשפטית כולה ובית-דין זה מייחסים לחופש העיתונות ולחופש הביטוי; בית-דין זה, האמון על שמירתם של חופש ההתארגנות בארגוני עובדים ומעבידים חופש השביתה וחופש העיסוק, אמון, במידה שווה, על שמירתן וכיבודן של זכויות יסוד אחרות.

על חובתו של כלי תקשורת ממלכתי לשדר מגוון דעות והשקפות, עמד בית המשפט העליון לא פעם (ראה, למשל: בג"צ 243/82[23]; בג"צ 1/81[24]; בג"צ 399/85[25]; ולאחרונה: בג"צ 3472/92[26]).

[...]

ו) השאלה הניצבת לפנינו היא האם כללים אלה חלים אף בכלי תקשורת פרטי. מקובלת עלינו הדעה כי לחוקי יסוד ולזכויות יסוד, השפעה עקיפה על המשפט הפרטי (השווה דב"ע נג/17- 3[30], בע' 239) האם חייב כל כלי תקשורת פרטי, שקיבל רשיון להופעתו לפי פקודת העיתונות לפרסם כל מאמר, או מכתב למערכת? האם חייב בטעון ארגון העובדים הגדול במדינה לפרסם מאמרים נגד כלליותה של ההסתדרות? האם חייב עיתון מפלגתי לפרסם מאמרים הנוגדים את דעת המפלגה? האם חייב עיתון השייך למפלגה דתית לפרסם מאמר נגד "כפייה דתית" או כתבה המצדדת בנישואין אזרחיים? האם חייב בטעון המתנחלים לפרסם מאמר המצדד בפינוי ישובים מ"השטחים"?

"חופש הביטוי" אינו מרחיק לכת עד כדי כך.

ז) ומכאן לענייננו. החייב עיתון, שנרכש על ידי בעלים פרטי, ליתן במה למגוון הדעות בחברה הישראלית, או שמה מותר לו לכוון את כתיבתו ומאמריו להשקפה המקובלת עליו? רשאי וזכאי בעלים של עיתון, גוף ציבורי או חברה פרטית, לכוון את עיתונו לנתיבים הרצויים לו, ולמנוע פרסומים נוגדים. רשאי בעלים של עיתון לקבוע את הקו הפוליטי, הכלכלי והתרבותי של עיתונו, ואינו חייב לפרסם בעיתונו דעות נוגדות. רשאי בעלים של עיתון, ישירות או באמצעות מי שמונה לכך, להטיל על עיתונאי המועסק אצלו, לכתוב כתבה על נושא הנראה לו חשוב, והוא יכול להנחותו בקווים כלליים של הרצוי. אין עיתונאי בתחום בו הוא כותב, רשאי לסרב לכתוב אותה כתבה. עורך דין שכיר אינו יכול לקבוע באיזה לקוח יטפל ובאיזה ימאן לטפל, כשם שרואה חשבון שכיר אינו רשאי להחליט לאיזה מלקוחות המשרד יתן שירותיו. כל זאת, לגבי כל מקצוע או עיסוק, כל עוד אין ההוראות שהמועסק מקבל נוגדות את החוק, כלל אתיקה או את המצפון (השווה לסעיף 318 לחוק העונשין, התש"ז-1977, הקובע כי "אין לחייב רופא נשים להפסיק הריונה של אשה אם הדבר הוא בניגוד למצפונו או לשיקול דעתו הרפואי").

עיתון, יהא נפוץ כאשר יהא, אינו חייב ליתן "ביטוי מתאים של השקפות שונות הרווחות בציבור" כשם שרשות השידור חייבת לעשות מכח חוק. רצוי וראוי כיש יעשה כן, אך זכותו גם שלא לעשות כן. ציבור הקוראים שמכספם הוא ניזון, יחליט אם להמשיך ולקנות אותו עיתון, שהוא חד צדדים בדיווחיו והשקפותיו. אם יפחת מספר הקוראים, יחדלו מפרסמים מלפרסם בו, והוא
לא יוכל להמשיך ולהתקיים. בשוק העיתונות החופשי - אלה הם השיקולים שצריכים להנחות את הבעלים.

אין בסירוב העיתון לפרסם מאמר זה או אחר של עובד פגיעה בחופש הדיבור של העיתונאי. עיתונאי שעורכו סרב לפרסם את פרי עטו, רשאי למצוא לו במה אחרת, או להקימה, וכל עוד הכתוב, אף אם הוא מהווה "ביטוי חריג", אינו פוגע בשלום הציבור, הסדר הציבורי או אושיות הדמוקרטיה (בג"צ 399/85[25] הנ"ל בע' 288). באיזה נסיבות ובאיזה תנאים יראו התפטרות של עיתונאי, שסרבו לפרסם כתבתו, כנסיבות המצדיקות התפטרות שפיצויי פיטורים לצידה תלויה בנסיבותיו של כל מקרה, זאת בדומה לעורך הדין ורואה החשבון השכירים שהוטל עליהם לטפל בלקוח שאינו לרוחם או שהוציאו מטיפולם לקוח בו טיפלו.

[...]

בענייננו - יש ליתן את הדעת לזכות הקניין, המעוגנת בחוק יסוד; כבוד האדם וחרותו. מקום בו חופש הביטוי נשמר, אך לא דוקא בכלי תקשורת פרטי זה או אחר, וכל אדם, לרבות העיתונאי, יכול לכתוב כמעט כעולה על רוחו במגוון של פרסומים, יש ליתן משקל נכבד לזכות הקניין, ולענייננו - לזכותו של בעלים (פרטי) של כלי תקשורת להחליט איזה חומר להדפיס ואיזה לדחות, בין כתבות "מוזמנות", ובין כאלה המוגשות לו על ידי העיתונאים המועסקים בעיתון.

יא) מול זכותו של הבעלים לנווט את קו עיתונו, עומדת זכותו של העיתונאי שלא להיות מחויב לכתוב דברים הנוגדים את דעתו ואת מצפונו. במקרים מתאימים - עומדת לו הזכות שלא להמשיך ולעבוד בעיתון ש"הפך עורו" בצורה קיצונית. עיתונאי בעיתון מפלגתי, שנרכש על ידי בעלים פרטי שהשקפתו שונה קיצונית מזאת של המפלגה אליה השתייך העיתון, נקלע ל"נסיבות שבהן אין לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו". כך גם עיתונאי בעיתון שאינו מפלגתי שנרכש על ידי מפלגה או תנועה פוליטית. במקרים קיצוניים אלה קמה לעיתונאי עילה, מכח סע' 11(א) סיפא לחוק פיצויי פיטורים, להתפטר כדין מפוטר, ולקבל פיצויי פיטורים בשיעור שנקבע בחוק.

[...]

14. סוף דבר

ערעור העיתון נדחה ככל שהוא נוגע לחיוב בפיצויי פיטורים, ומתקבל ככל שהוא נוגע לפדיון השבתון. ערעור העובדת נדחה ככל שהוא נוגע להכללת "משכורת 13" בפיצויי פיטורים ומתקבל ככל שהוא נוגע להפחתת הסכומים שקיבלה מקרן "מקפת" מסך הפיצויים המגיעים לה.

העיתון ישלם הוצאות העובדת בערעור בסך 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

לקריאת פסק הדין המלא