עיקרי הפסיקה
ע. פ, 865/61
בבית המשפט המחוזי בתל־אביב־יפו
בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
בפני כב' השופטים י. גביזון, מ. הרפזי ומ. צ'רנובילסקי
המערער: היועץ המשפטי לממשלה
נגד
המשיבים: אריה דיסנצ'יק ואח'
ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום בתל־אביב—יפו (כב' השופט מגורי כהן) מיום 8.10.61 בתיק פלילי 8825/58.
עורך עתון וכתבו הואשמו בעבירה על סעיף 41 לחוק בתי המשפט, כלומר בפרסום דברים שיש בהם כדי להשפיע על מהלך משפט ותוצאותיו, בכתבה שנתפרסמה, אודות אדם בשם רפאל בליץ. אשר טען בביהמ"ש "לא מודה" בתשובה לאשמת רצח, נאמר בין היתר כי: "לפני תחילת המשפט השיב תשובה אחרת לשאלתו של עתונאי". הם זוכו ע"י שופט השלום והיוה"מ ערער.
בקבלו את הערעור ובהרשיעו את הנאשמים פסק ביהמ"ש:
1. פרסום דברים העשויים להביא לידי מסקנה שנאשם הוא אשם או חף מפשע, יש בו כדי להשפיע על מהלך המשפט ותוצאותיו כאמור בסעיף 41 לחוק בתי המשפט, ביחוד כאשר הפרסום מתיחס לראיות הקיימות, כביכול, ואשר טרם הובאו לביהמ"ש במהלך הדיון.
2.
א. פרסום ידיעה, ולו גם ברמז, כי נאשם הודה באשמתו או במקצתה מחוץ לכתלי ביהמ"ש, יש בו תמיד כדי להשפיע על מהלך המשפט ותוצאותיו.
ב. פרסום מעין זה עלול לפחות להכביד על השופט במהלך הדיון ובמתן פסה''ד, ואף הכבדה זו תיחשב כ"השפעה" על מהלך המשפט ותוצאותיו.
ג. ה"השפעה'" של פרסום מעין זה עשוייה, להיות הרבה יותר חמורה על עדי המשפט.
3. העתונות רשאית למסור לציבור על כל מה שמתרחש בבית־המשפט ומותר לה, לאחר מכן, אף לבקר את מעשי בית־המשפט, אך חלילה לה להתערב בהליכי המשפט אשר צריכים להחרץ ע"י בית־המשפט בתוך כתליו ללא כל השפעה מן החוץ.
4. פרסום בניגוד לסעיף 41 הנ"ל מהווה עבירה חמורה.
מתוך פסק הדין
השופט הרפזי:
[...]
2. העובדות אינן שגויות במחלוקת. לאחד ישיבה ראשונה של משפט בו הואשם אחד רפאל בליץ ברצח, פרסמו המשיבים כתבה, בה נאמר:
"מלה אחת צריך היה אתמול לומר רפאל ("תומי") בליץ כשנשאל ע"י שופטיו אם הוא מודה ברצח המהנדס פיאטלי על יד קולנוע "צפון", בליץ ניצב מתוח מלא קומתו שאף אויר מלוא פיו הפתוח — אך בטרם הספיק לענות על השאלה השיב במקומו סנגורו: "לא מודה". מבטו של בליץ חלף במהירות מהשופט לסניגור. לרגע נשתררה דומיה כבדה. פרט לבליץ עצמו לא יוכל איש לדעת אם התשובה השלילית היא התשובה שהיתה מוכנה בפיו קודם לכן, לפני תחילת המשפט השיב תשובה אחרת לשאלתו של עתונאי. אולם אותו מענה איננו מחייב, לפי שלא השיב לשופטים, הדנים את האדם על פי ההוכחות שמונחות לפניהם. כיוון שתשובתו של הסניגור היא קובעת — התחיל איפוא משפטו של בליץ..."
השאלה העומדת לפינינו היום היא אם יש בכתבה זו שפורסמה תוך כדי ברור המשפט, כדי להשפיע על מהלך של משפט או תוצאותיו, במובן סעיף 41 של חוק בתי המשפט.
[...]
4. כשאנו באים לנתח את הכתבה הנדונה כאן, יש להבדיל בין שני חלקיה.
בחלקה הראשון מסופר כיצד התנהג הנאשם בליץ בעת שנשאל אם מודה הוא באשמה או לאו, והכתב אף תמה מה היתה התשובה הנכונה בפי הנאשם, אילמלא הקדימו סניגורו, שהשיב אח התשובה השלילית. סבור אני כי תאור זה של התנהגות הנאשם והתערבות סניגורו, בין אם יש בו כדי לעורר תמיהות או אפילו "להשפיע על מהלך המשפט" או לאו אין בו משום עבירה מחמת הסיפא של סעיף 41, המוציאה מכלל איסור "פרסום ידיעה בתום לב על דבר שנאמר או שאירע בישיבה פומבית של בית משפט".
[...]
5. קשה מזה בעיית החלק האחרון של הפיסקה המשמשת נשוא האישום, אשר בה נאמר כי לפני תחילת המשפט, השיב הנאשם תשובה אחרת לשאלתו של עיתונאי. משתמע מהכתבה, כי בליץ השיב תשובה אחרת מאשר "לא מודה"' כאשר נשאל על ידי עתונאי אותה השאלה עצמה, שהועמדה לפניו על ידי בית המשפט.
[...]
6. סבור אני כי פירסום דברים העשויים להביא לידי מסקנה, שצד במשפט זכאי או חייב, יש בו כדי להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו, כוונתי בראש וראשונה לפירסום בדבר ההוכחות הקיימות, כביכול, בטרם הובאו אותן ראיות לפני בית המשפט במהלך הדיון.
פרסום ידיעה, ולו גם ברמז, כי נאשם הודה באשמתו (או במיקצתה) מחוץ לבית המשפט, יש בו תמיד כדי להשפיע כך. [...] נמצא, כי במקרה כגון זה שלפנינו, מסופר בכתבה על עובדה, שאילו הוכחה בבית המשפט, היתה ודאי עשויה להשפיע על תוצאותיו. והנה מובא דבר זה לידיעת הציבור כולו, לרבות השופטים היושבים בדין והעדים, וזה בטרם נודע אם עובדה זו תוכח אמנם במהלך המשפט, בהתאם לדיני הראיות, ובכל אופן בטרם נבחנה (בחקירה ראשית, חקירה עדית וחקירה חוזרת וכו') כפי שנבחנות ראיות במהלך משפט.
7. מעיז אני לומר, כי פרסום מעין זה עלול לפחות להכביד על בית המשפט ועל כל אחד משופטיו במהלך הדיון ובפסיקה, ואף הכבדה כזו תיחשב כ"השפעה" על מהלך משפט ותוצאותיו. מאמץ נדרש משופט, אף בהיותו רגיל ומאומן לכך, לסלק ממוחו ידיעה "חיצונית" שהגיעה אליו שלא במהלך המשפט התקין, והדבר עלול להיות מורגש לפחות כשבא השופט לקבוע עמדתו לגבי מהימנותם של עדים.
8. עד כאן דובר בענין ההשפעה מבחינת השופטים. אך מה בדבר העדים? חושבני כי כאן סכנת ההשפעה חמורה פי כמה. נתאר לעצמנו אדם המוזמן להעיד, וחשיבות נודעת לעדותו מבחינת זהויו של הנאשם. יודעים אני כי ענין של זהוי על ידי עדים הוא לעיתים ענין קשה ביותר, מידת הבטחון שונה ממקרה למקרה; ויש והעד מתיסר ביסורי מצפון, כאשר הוא נדרש להזכר במעשה שהיה ולהשיב אם בטוח הוא אמנם, שהנאשם הוא האיש שאותו ראה בקשר למעשה העבירה. אין לי ספק כי אדם כזה ירגיש פחות בלחץ אחריותו המוסרית (בפרט כשעדותו נדרשת במשפט אשר בו צפוי לנאשם עונש חמור), אם ישוכנע, על ידי ידיעה שפורסמה בעתון, כי אמנם אשם הנאשם ואף בעצמו הודה בכך; ועלול עד כזה להרגיש שגם אם "יפריז" בעדותו לגבי מידת הבטחון של הזהוי, לא יגרום בכך להרשעתו של אדם חף מפשע.
10. הבעיה שבה אנו דנים כאן, איננה בעיה חדשה ואינה מיוחדת למדינה זו. היא קיימת בכל מקום שישנם בתי משפט וישנה שאיפה להבטחת משפט צודק והוגן — מזה, וקיימת עיתונות — מזה. הבעיה מתעוררת ונידונה מדי פעם בבתי המשפט של שתי ארצות גדולות בהן קיים משטר של דמוקרטיה פוליטית וששיטותיהן המשפטיות דומות לשיטתנו; בריטניה הגדולה וארצות הברית של אמריקה. אינני רואה צורך לצטט כאן תקדימים משתי ארצות אלו, אך מן המפורסמות הוא כי בבריטניה קיימת הקפדה קנאית על מניעת כל פרסום בעיין שהוא sub judice ואילו באמריקה נוהגים העתונים חופש גדול בפרסום דברים מעין אלה. אילו היה בידי לפסוק על פי הרצוי, הייתי בוחר בשיטה הבריטית, ומתרחק מכל התרת רצועה, שסופה "משפט על ידי העיתונות", בטרם נשפט האיש על ידי בית משפט.
אולם השיטה שלנו נקבעה על ידי המחוקק הישראלי בלי להתעלם מהעובדה, כי החומרות נקבעו (בבריטניה) בתקופה שעיקר המשפטים נתבררו בה בפני חבר מושבעים. הנני סבור כי בסעיף 41 לחוק בתי-המשפט הלך המחוקק הישראלי בעקבות השיטה הבריטית.
אינני מתעלם מכך, שהדבר נוגע בחופש העתונות, שהוא לא רק זכותם של יחידים וקבוצות בציבור לביטוי חפשי, אלא שיש בו גם ענין חיוני לציבור בכללו. אולם חושבני, כי אין איש במדינה זו, לרבות אישי העתונות עצמה, אשר יטען לזכותה של העתונות להשפיע על מהלך משפט ותוצאותיו. משהועמד אדם לדין, צריך גורלו להחרץ ע"י בית המשפט, בתוך כתליו, שיהיו אטומים לכל קול והשפעה מן החוץ, זכותה ותפקידה של העתונות הם למסור לציבור על המתרחש בבית המשפט ומותר לה, לאחר מכן, אף לבקר את מעשי בית המשפט, איך חלילה לה להתערב בהליכי המשפט.
11. לאור האמור לעיל מציע אני לקבל את הערעור ולהרשיע את שני המשיבים בעבירה המיוחסת להם.
השופט גביזון:
אני מסכים.
השופט צ'רנובילסקי:
אני מסכים.
בפומבי, בפני ד"ר שור ב"כ המערער, ועו"ד וינר ב"כ המשיבים, היום,
14.3.62.
גזר-דין
כפי שנמסר לנו, זהו מקרה ראשון של הרשעה על פי סעיף 41 לחוק בתי המשפט תשי"ז—1957. זהו נימוק להקלת העונש, אך עם זאת חייבים אנו להדגיש, שאנו רואים עבירות מסוג זה כחמורות, כיוון שהן עלולות לסכן משפט צדק.
אין אנו יכולים להתעלם גם מכך, שפרסום דברים בניגוד להוראות סעיף 41 נעשה לעיתים על פי ידיעות הנמסרות לעתונות מטעם אנשי רשות, שחובתם להקפיד על שמירת החוק, אנו מקווים כי פרסומים מסוג זה יפסקו.
בשים לב לכל הנסיבות, אנו מטילים על כל אחד מהמשיבים קנס בסך —200 ל"י או מאסר שבועיים תמורתו.
למשיבים ניתנת הרשות לערער.
הודע בפומבי, בפני ב"כ המערער ד"ר שור וב"כ המשיבים, עו"ד וינר, היום,
14.3.62.