מתוך פסק הדין

בבית המשפט המחוזי בירושלים
ת"א 64/93
בפני: סגן הנשיא כב' השופט י. בזק

התובע: מתי גולן
נגד
הנתבעים:
1. רשת שוקן בע"מ
2. יואל אסתרון
3. רון מיברג
4. אמנון דנקנר

בשם התובע: עו"ד קלגסבלד
בשם הנתבעים: עו"ד מוזר וטל ליבליך

פסק-דין

1. תביעה על הוצאת שם רע בין עיתונאים לבין עצמם, על רקע של "חיסול חשבונות".

התובע מתי גולן (להלן: גולן) הוא עיתונאי ועורך בעל ותק, שהיה בזמנו עורך עיתון "הארץ" ואח"כ עורך העיתון הכלכלי גלובס. אף הנתבעים 3 ו-4 הם עיתונאים ידועי שם. נשוא המשפט הוא כתבה שפורסמה בעיתון "חדשות", שבינתיים נסגר. הנתבעת 1 היתה הבעלים של עיתון זה והנתבע 2 היה עורכו.

הנתבעים 3ו-4 רון מייברג (להלן: מייברג) ואמנון דנקנר (להלן: דנקנר), פרסמו טור משותף קבוע בעיתון "חדשות", והתביעה הנוכחית היא בקשר לרשימה שנתפרסמה בטור משותף זה ביום 1.1.93 וכותרתה "אני אקח את מנהטן".

הרשימה דנה בידיעה לפיה עומד לקום עיתון כלכלי מתחרה ל"גלובס" בשם "טלגרף", ועורכו אמור להיות התובע, מתי גולן, שהיה עד אז עורכו של העיתון "גלובס". לטענת התובע הרשימה מוציאה עליו שם רע.

התובע העיד בתצהירו כי כאשר נודע לו ביום 31.12.92 שהנתבעים 3 ו-4עומדים לפרסם רשימה אודותיו פנה למר יואל אסתרון (הנתבע 2) והעמידו על העויינות המוקדמת של הנתבעים 3 ו-4 כלפיו, וביקשו לעבור על הרשימה כדי למנוע פרסום לשון הרע עליו, אך ללא הועיל.

2. לנוחות הדיון חילקתי את הרשימה (נספח א' לכתב התביעה) ל- 11קטעים.

בארבעת הקטעים הראשונים דנה הרשימה בנושא "גלובס" ועורכו המיועד, מתוך גישה שניתן לכנותה "נייטרלית", בהביאה דעות אודות התובע לכאן ולכאן. ואולם, מכאן ואילך מסירים הכותבים את הכפפות מעל אגרופיהם ושמים את התובע ללעג ולקלס. התובע טוען בכתב התביעה (סעיף 6) כי הרשימה כולה כתובה בדרך מעליבה ושלילית ומאפיינת אותה מגמה ברורה לפגוע בתובע ולהשפילו.

[...]

3. התובע טוען כי המניע של הנתבעים 3ו-4 היה "חיסול חשבונות". דנקנר כתב את הספר "דן בן אמוץ" ומייברג פרסם ביקורת נלהבת על הספר ועל מחברו. בעקבות זאת כתב גולן מאמר בהארץ ובו ביקורת על הספר ועל משבחיו (ובתוכם מייברג). בעקבות פרסום הכתבה פנה מייברג לתובע והודיע לו כי הוא "מחכה לו בפינה".

גם דנקנר - כך טוען התובע - נושא טינה נגד גולן, שכן גולן, בהיותו עורך אחראי של הארץ, יעץ לגרשום שוקן ז"ל לפטר את דנקנר מעבודתו ב"הארץ" בעקבות ראיון עיתונאי (ת/12) שבו הטיח דנקנר "דברים פוגעים וחסרי בסיס" בעורכי עיתון "הארץ". דנקנר מאשר כי מיד עם פרסום הכתבה ת/ 12 פיטר אותו גרשום שוקן (פרוטוקול עמ' 160). התובע טוען כי "מאז נוטר הנתבע 4 (דנקנר) טינה מוצהרת לתובע". ואכן דנקנר עצמו כותב בתצהירו (ס' 4) כי הוא אינו מדבר עם מתי גולן למעלה מ-9 שנים (התצהיר נחתם ב- 9.1.94 פחות 9 שנים - אנו מגיעים לאמצע שנת 1984, הוא מועד פרסומו של ת/12). מייברג מכחיש כי אמר לתובע כי הוא "מחכה לו בפינה", אך בעדותו לא הסתיר את יחסו השלילי לתובע.

4. אעבור עתה לדון בכל אחד מארבעת הקטעים אשר לדברי התובע יש בהם משום הוצאת שם רע. הכלל הוא שעל הנתבעים להוכיח את אמיתות האשמות שהם פרסמו כנגד התובע. נבחן איפוא באיזה מידה עלה בידי הנתבעים להוכיח את האמור בכל אחד מארבעת הקטעים שהם נשוא משפט זה.

[...]

הקטע השני

13. אעבור עתה לדון בקטע השני, שאף אותו אחלק לקטעי משנה:

(1) "גולן - כך טענו אנשי "גלובס" - בילה מחוץ למערכת יותר מאשר בה.
(2) בתום ישיבת המערכת נהג לנהל שיחות עם רופאיו (גולן הוא היפוכונדר
ידוע) שבסופן, וכנראה בהמלצתם, יצא לנוח בקפה הבימה לארוחת צהריים ולעיסוקים אחרים.
(3) שמהם היה חוזר בשעת צהריים מאוחרת, קרוב מאוד לשעת הסגירה של העיתון.
(4) את העבודה השחורה עשה חגי גולן (אין קשר משפחתי).
(5) מצב הענינים הגיע לידי כך שבהוראת בראון ובהמלצת מנהל ההפקה נאסר על גולן לשנות כותרות וידיעות בעיתון בשעה מאוחרת, כדי לא לשבש את זמני הירידה לדפוס.
(6) שעת סגירת הגליון הפכה לסיוט, גולן היה חוזר, מתרשם מהעימוד, דורש שינויים ונכנס לעימותים עם הצוות שלו.
(7) היתרון של "גלובס", עיתון ערב אמיתי המגיע באמצעות שליחים, היה עלול להפגע בשל שינויי עריכה של הרגע האחרון".

14. התובע מוצג בקטע השני כעורך שנח יותר מאשר עובד, שוהה במקום העבודה זמן קצר ביותר, חוזר לעבודה סמוך לפני שעת הסגירה ומשנה כותרות וידיעות עד ששעת הסגירה הפכה לסיוט. מנהל ההפקה (שמעוני) התערב ובהוראותו של בראון נאסר על התובע לשנות כותרות וידיעות. התובע מרבה בשיחות טלפון לפרטיות, היפוכונדר המתייעץ תדיר עם רופאיו.

15. הוכח שגולן היה מגיע לעבודה ב-8:30, אף שיום העבודה החל ב-9:00 (ונמשך עד 16:30 - עדות בראון, עמ' 149). בכתבה עצמה נאמר כי ביוזמתו של התובע הונהגו ישיבות בוקר. הוכח כי היו לתובע עימותים - לפחות בתחילת העבודה - עם סגנו (חגי גולן) על רקע זה, שכן התובע רצה שחגי יבוא לעבודה מוקדם יותר (עמ' 117). חגי גולן מאשר כי יחסי העבודה בינו (חגי) לבין התובע היו טובים בהחלט (עמ' 27).

16. לדברי חיים בראון יצא התובע לארוחות צהריים שנמשכו כשעה וחצי. אין איפוא אמת באמור בכתבה שגולן חזר מהפסקת הצהריים "סמוך מאוד" לשעת סגירת העיתון, ולא היתה כל סכנה שהעיתון יצא באיחור עקב שינויי העריכה, במידה שנעשו, נעשו ב-2:30-3:30, זמן מספיק לפני שעת הסגירה (ב-4:15) עובדה שאין עליה מחלוקת היא שבפועל מעולם לא היה איחור במשך ארבע שנות עבודתו של התובע. אדרבה שעת הסגירה בתקופתו של התובע אף הוקדמה לפי יוזמתו של התובע בשעה וחצי. ראה עדותו של בראון, שאף הוא לא הפגין בעדותו ידידות מיוחדת כלפי התובע. בראון מאשר כי גולן עמד על כך שהעיתון ייסגר כמה שיותר מוקדם (עמ' 153), וכי מאז כניסתו של גולן הוקדמה שעת הסגירה והורחבה המתכונת של גלובס ותפוצת העיתון גדלה בהרבה (מ-8,000 ל-22,000 מנויים - עמ' 157). בנספח ח', מיום 10.10.91, קובל התובע על שינויים שהוכנסו ברגע האחרון ע"י מחלקת המודעות, וכך נגרם איחור של כ-30 דקות.

17. התובע מאשר בעדותו (עמ' 11) כי היה נוהג לפעמים לאכול ארוחת צהריים בקפה "הבימה" ולפעמים במסעדות אחרות, וקיים שם גם פגישות - 90% מהם בענייני העבודה, "כדי שאוכל לשוב בסביבות 2:00-3:00 מקסימום על מנת לעבור על העמודים לפני סגירת העיתון, על העמודים שלא עברתי עליהם בבוקר. היו שני חלקים בעיתון" (אחד פנימי - הכולל מאמרים, ועליו עבר התובע בבוקר, והשני חיצוני - הכולל חדשות - שעליו עבר אחרי הצהריים - י.ב.). מטבע תפקידו כעורך היה עליו לעשות חלק מהעבודה בחוץ, ולעיתים אף נסע בענייני העיתון עם בראון לירושלים או למקומות אחרים. התובע מכחיש שנאסר עליו להכניס שינוי בכותרות ללא אישורו של שמעוני (עמ' 13). לפי ההסכם העבודה (נספח ו' לתצהירו של גולן) הוקנה לו בפרוש חופש מערכתי כעורך "גלובס".

18. מכל האמור לעיל עולה אין אמת בטענה שהועלתה בכתבה כי שעת סגירת הגיליון הפכה לסיוט וכי "היתרון של גלובס, עיתון ערב אמיתי המגיע באמצעות שליחים, היה עלול להפגע". חגי גולן אומר (עמ' 13) שבארבע שנות עבודתו עם הוא עשה לו שינויים (בעמודי החדשות החיצוניים) רק פעמים בודדות.

[...]

21. אין גם אמת בטענה כי בראון אסר על גולן לשנות כותרות וידיעות בעיתון
בשעה מאוחרת. בראון אומר בתצהירו ובעדותו (עמ' 150) כי במהלך 4 שנות עבודתו של גולן קיבל תלונות על כך (מהמשך הדברים ברור שהמתלונן היה שמעוני) שגולן מכניס שינויים ואח"כ הוא מוסיף:

"זה לא ב-4 שנים, זה פרק זמן קצר שאז הוריתי, ניגשתי למתי גולן והערתי לו על זה, ומתי (גולן) בא אלי מספר פעמים שבהם הוא ביקש שיאשרו לו, למרות דבריו של שמעוני, כן לסיים את העמוד החדש. מבחינתי זה נגמר ולא קיבלתי דיווחים נוספים. אז, או שזה המשיך להיות כך ושמעוני ויתר, או שמתי ויתר, אני לא יודע".

[...]

23. חגי גולן מאשר (עמ' 116) כי לפני תקופת מתי גולן היה העיתון נסגר ב-5:15, והיו ימים יוצאי דופן שזה היה נגרר עד 6:00. בימי גולן השאיפה היתה לסגור את העיתון בשעה 4:15, וכמעט תמיד זה בוצע. בזמנו של גולן גדל מספר העמודים בעיתון באופן משמעותי. עם זה הוא מעיד כי לפחות כיומיים בשבוע נעדר גולן מהמערכת במשך שעות (עמ' 117): "היו ימים, יותר מפעם בחודש, שהוא בכלל לא חזר למערכת אחה"צ. יתכן שהיה עסוק אז בענייני העיתון. כאשר גולן חזר למערכת וביקש לעשות שינויים בעיתון, זה היה בדרך כלל בעמודים הפנימיים ולא בעמודי החדשות" (עמ' 119). במשך 4 שנים הוא עשה לחגי גולן (שהיה עורך עמודי החדשות) שינויים רק במקרים בודדים. לפעמים בשעה 2:30 ולפעמים בשעה 3:00, ולפעמים לפני זה. עמודי החדשות נסגרו רק עם סגירת העיתון, ואז לא היה זמן לשינויים, מה גם שבדרך כלל הוא סמך על שיקול דעתו של חגי גולן בענין זה (עמ' 122).

[...]

27. סיכומו של דבר, בקטע השני מוצג התובע כאדם עצל המבלה את רוב זמנו מחוץ למערכת לשם מנוחה. ואולם האמת היא כי הוא היה עורך
דינמי ומצליח, עורך מסור לעיתון, שהבעלים של העיתון, מר חיים בראון, שיבח את הצלחתו ובתום תקופת העסקתו היה מעונין להאריך את כהונתו של התובע בשלוש שנים אחרות. אני מקבל כמהימנה את עדותו של התובע כי כאשר היה מחוץ לעבודה לא היה זה לשם מנוחה וכדי לעסוק בענייניו הפרטיים, אלא בעיקר בענייני העיתון. לא הוכח הכי "בתום ישיבות המערכת נהג (התובע) לנהל שיחות עם רופאיו שבסופן... יצא לנוח בקפה "הבימה"".
לא שוכנעתי בנכונות הטענה כי גולן חזר לעבודה סמוך לפני שעת האפס ודרש להכניס שינויים וכי הדבר גרם לכך כי שעת סגירת הגליון הפכה לסיוט. אין אמת בנאמר ברשימה כי "בהוראת בראון ובהמלצת מנהל ההפקה (שמעוני) נאסר על גולן לשנות כותרות וידיעות בעיתון בשעה מאוחרת".

[...]

הקטע הרביעי

34. וזה לשון הקטע הרביעי ברשימה, והוא מחולק, לנוחות הדיון, לחלקי משנה:

"(1) גולן טיפח יחסי ידידות טובים עם דברת ושרם, בימים שבהם היה
"גלובס" זקוק לעורך שאין לו חברים בכלכלה הישראלית. כמובן שזה המקום בו צריך להשתרבב לסיפור שמו של יואב יצחק, העיתונאי שלא הרפה מדברת-שרם וכלל.
(2) במשך חודשים ספורים אחרי שנפלט מ"מעריב", כתב יצחק ב"גלובס".
(3) זו תשובתו של גולן לטענה כי ניסה למנוע את העסקתו של יצחק כדי להגן על ידידיו: "יואב יצחק פנה אלי כדי לקבל עבודה", אומר גולן, "אמרתי לו שאני צריך לחשוב על זה. עוד אני חושב, צילצל אלי דרור שרביט מ"כלל", ושח באוזני שהוא מקווה כי לא אקבל את יצחק לעבודה. אם שרביט היה מכיר אותי, הוא לא היה מתקשר. מבחינתי זה היה טלפון אחד יותר מדי. אמרתי ליצחק שהוא יכתוב ב"גלובס", חוץ מאשר בנושא כלל ודברת, שהוא שם כבר אינו עיתונאי אלא אזרח פרטי שמגיש עתירות לבתי משפט. וכך היה".
(4) גירסה נוספת שמוציאה אויר מהפוזה של גולן אומרת, שיואב יצחק הועסק ב"גלובס" רק בשל לחץ כבד של חיים בראון על גולן. מכל מקום, גולן פיטר את יצחק חודשים ספורים לאחר מכן.
(5) לא היה קל לשכנע את גולן לשכור את שירותיו של יצחק, קשה היה לאסור עליו לפטר אותו. עובדה שיצחק פוטר, וחזר לכתוב ב"גלובס" רק עם מינויו של ברוך לעורך".

35. התובע טוען בכתב תביעתו כי הקטע הרביעי מייחס לתובע שיקולים פסולים לגבי העסקת הכתב יואב יצחק, ואין בדברים אלו אמת. התובע פיטר את יואב יצחק מטעם מוצדק וענייני ולא בשרירות או מחמת עוינות או בתכנון מוקדם. התובע טוען כי לא היה קשר בין יחסיו של התובע עם ה"ה שרם (שאותו לא הכיר) ודוברת, לבין העסקתו או פיטוריו של יואב יצחק.

36. בקטע הרביעי, בפסקה 3, מביאים הכותבים טענה כי התובע "ניסה למנוע את העסקתו של יצחק כדי להגן על ידידיו" (דוברת ושרם), ואת תשובתו של התובע לטענה זו. בפסקה 4 מביאים הנתבעים את עמדתם כי טענתו זאת של התובע אינה אלא "פוזה", שכן יואב יצחק הועסק ב"גלובס" רק בשל לחץ כבד של בראון על גולן ומכל מקום, גולן פיטר את יצחק חודשים ספורים לאחר מכן.

37. התובע, בתצהירו בעמ' 6, טוען כי קיבל את יואב יצחק לעבודה "מיוזמתו ומרצונו", ואילו בעדותו בביהמ"ש, בעמ' 24, הוא מספר כי באחד הימים פנה אליו בראון ואמר לו שיואב יצחק פנוי והיה רוצה לעבוד עם "גלובס". "אמרתי לחיים שאין לי שום בעיה עם זה, חוץ מהבעיה מקצועית שהוא לא נחשב בעיניי לעיתונאי אמין, אבל אני מוכן לשוחח איתו". בצדק טוען ב"כ הנתבעים כי מדבריו אלה של התובע עצמו עולה כי היוזמה להעסיק את יואב יצחק היתה של בראון ולא של התובע. ברם, מאידך, אין אמת באמור בפסיקה 4 כי "יואב יצחק הועסק ב"גלובס" רק בשל לחץ כבד של חיים בראון על גולן". חיים בראון עצמו העיד (עמ' 5-154) כי הוא פנה למתי ואמר לו שכדאי לקבל את יואב יצחק כי הוא עיתונאי טוב. "אני לא זוכר אם מתי השיב חיובי באותו רגע. הוא חשב. כעבור שבועיים פנה (יואב יצחק) אלי ואמרתי לו: הכתובת היחידה - זה מתי. כי אני לא מקבל אנשים לעבודה. הוא פנה למתי, ומתי קיבל אותו". ובכך, אין אמת בטענה על "לחץ כבד" בענין זה של חיים בראון על גולן.

38. כמו כן עולה בבירור מעדותו של בראון (עמ' 155) כי פיטוריו של יואב
יצחק היו על רקע של החשד נגדו שהוא הדליף לג'רוסלם פורסט ידיעות פנימיות על הנעשה בגלובס, וכי לא היה כל נסיון מצידו של בראון למנוע פיטוריו של יצחק. אדרבה, בראון עצמו ראה בחומרה את העברת האינפרומציה החוצה ע"י יואב יצחק, ואת סרובו של יצחק ללכת למכונת אמת (עמ' 156) והוא ראה באותה שעה את פיטוריו של יצחק כמוצדקים. אין איפוא אמת בטענה כי "קשה היה לאסור על התובע לפטר את יצחק". לא היה כל נסיון קל שבקלים לאסור זאת על התובע, שכן בראון עצמו ראה את הפיטורים כמוצדקים.

39. אני קובע איפוא כי פסקה 4 אף היא מוציאה שם רע על התובע.

[...]

44. אני מחייב את הנתבעים הדדית לשלם לתובע פיצויים בסך 80,000 ש"ח, וכן אני מחייבם, הדדית, לשלם לתובע הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח בצרוף מע"מ, ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית, החל מהיום ועד התשלום המלא.

לקריאת פסק הדין המלא