עיקרי הפסיקה
בית משפט השלום בתל אביב-יפו
ת.א. 198929/02
בפני: כב' השופט טל שחר
תאריך: 27.11.05
בעניין:
ואנונו מרדכי
התובע
נ ג ד
1. ידיעות אחרונות בע"מ
2. מוזס ארנון – [נמחק]
3. ורדי משה
4. בן ישי רון
הנתבעים
עיקר הדיון נסוב אודות השאלה האם הסתמכות עיתונאי ועיתון על דברים עובדתיים שנשמעו מפי מקור בכיר ביותר - ראש השב"כ במקרה דנן - בהנחה שאכן נאמרו על ידו, מספיקה לשם תחולת הגנת 'אמת הפרסום' ותחולת הגנת תום הלב, בפני תביעה על הוצאת לשון הרע, גם אם אין לעיתונאי ולעיתונו ראיות עצמאיות משלהם, להוכחת אמיתותם של הדברים המיוחסים.
ביהמ"ש השלום דחה את התביעה ופסק כי:
הסוגיה המרכזית בדיון דנן הינה הסתמכות הנתבעים על דברי ראש השב"כ ומקור בכיר נוסף, מבחינת השפעתה על תוצאות התביעה הנוכחית ועל נימוקיה. השאלה היא מה דין הסתמכות זו של הנתבעים והאם רשאים היו להניח שאמת עובדתית לפניהם ולפרסמה כמות שהיא או שמא היה עליהם להעמיק חקר ולבדוק בעצמם נכונות מידע זה עם גורמים אחרים.
ההלכה הפסוקה היא כי אין די בהסתמכות על מקור שהינו מהימן בעיני מוציא הדיבה. ואולם המקרה דנן שונה, והוא חריג להלכה הכללית. כאן אין מדובר בהסתמכות על "שמועות" או על "מקור מהימן עליו", כהסתמכות סובייקטיבית או לפי הערכה מגמתית או הערכה אישית של הנתבע 4, או פרי נוחות עיתונאית שטחית, אלא מדובר בהסתמכות עיתונאית על מקור שאין מהימן ממנו בהיררכיית מקורת המידע לאימותה או להפרכתה של ידיעה מעין זו.
ראש השב"כ היווה לא רק מקור מהימן שאין למעלה ממנו מבחינת מהימנות סובייקטיבית בעיני השומע, אלא גם מבחינת מהימנות אבסולוטית ואובייקטיבית מתוקף מעמדו ותפקידו, ולכך מתוספת ההסתמכות הנפרדת והעצמאית על דברי המקור הנוסף והבכיר. הסתמכות כזו, על מקור חסוי, משמשת בסיס מספיק לאמינות ראייה משכנעת.
ביהמ"ש פסק כי כשמדובר בעומדים בראש מערכות המושתתות על סיווג מידע ועל מידור מידע ועל היררכיה בנגישות למידע מסווג וממודר שכזה, כי אז ההסתמכות העיתונאית על מקור שאין בכיר ממנו במערכת שכזו, משחררת את העיתונאי המפרסם מחובת בדיקה נוספת, והסתמכות כזו מספקת לשם פרסום הידיעה, ומעמידה את תוכן הידיעה בחזקת אמת, שחלה חזקת תום לב על פרסומה, (להלן: הכלל המחריג). הכלל המחריג מוצדק מבחינת מדיניות משפטית, שהרי אין לעיתונאי דרכי בדיקה חוקיות משלו, לאימות או להפרכה, של הדברים המסווגים והממודרים, ואין אינסטנציה גבוהה יותר או מוסמכת יותר לכך, מאשר הגורם הבכיר האמור, שמפיו נשמעו הדברים. כמו כן, מקור בכיר שבראש מערכת וארגון כאמור, יצטרך להפנים כי המסתמכים על דבריו רוכשים הגנה, בהתאם לכלל המחריג. המקור הבכיר עצמו ייהפך למי שחשוף לתביעת לשון הרע, אם יפיץ ידיעות בלתי בדוקות, שאין כלפי פרסומן הגנות אחרות בחוק.
הסתמכות הנתבע 4 על ראש השב"כ, כמקור מספיק כשלעצמו, ביחד עם שאלות ההבהרה אליו, וביחד עם האימות הצולב מפי המקור הנוסף די בהן כדי לספק לו הגנת "הבאת דברים בשם אומרם", המקנה תוקף של אמת עובדתית לציטוטם הנכון, כהגנה למצטט ולמפרסם, ולא רק לצורך הקלה בשיעור הפיצויים לפי סעיפים 19(1)+(2) לחוק. כלל מחריג זה הינו בבחינת פרשנות מרחיבה להגנות שמונה החוק, כך שאין הדברים ישימים רק למקרה השגרתי יותר, של הבאת דברים בשם אומרם ותוך ציון זהות אומרם אלא גם לפרשנותן ולהרחבתן של הגנות המנויות כיום בחוק.
ביהמ"ש דחה את טענת התובע כי לא היתה לו יכולת מעש אובייקטיבית וכי לא היתה לו מוטיבציה סובייקטיבית וכי בלתי סביר ואבסורדי לייחס לו את חילופי הפתקים עם אסירי החמאס, שיוחסו לו בכתבה, שכן אין הדבר מתאים לו. הודאתו של התובע בחילופי הפתקים והודאתו בתמיכה הדדית היא בבחינת ראשית ראיה לגבי המוטיבציה ליתר שיתוף פעולה עימם.
ביהמ"ש פסק כי קיים ענין ציבורי במקרה נשוא הכתבה לפי סעיף 14 לחוק לאור תוכנה והיות המדובר בה בתובע, ובעבירות ביטחון חמורות מאין כמותן. לאור קביעה זו, עמדו הנתבעים בהוכחת רכיבי סעיף 14 לחוק, כשגרסת התובע נותרת בגדר הכחשה כללית ובלתי משכנעת, כעדות יחידה של בעל דין [סעיף 54(3) לפקודת הראיות], וכתגובת הכחשה כללית ותוך הסתרת עובדות שהתגלו בחקירה נגדית בלבד. ויודגש - הגנתם המשולבת של אמת הפרסום וקיום העניין הציבורי כלל אינה מצריכה קיומו של תום לב. דהיינו: כאשר מתקיימת הגנה משולבת זו כי אז הפרסום, גם אם נעשה בנסיבות המקימות או שוללות את חזקת תום הלב על פי החוק, גם אז הפרסום חוסה תחת כנפי הגנת סעיף 14 לחוק, שדי גם בה כשלעצמה כדי לדחות תביעת לשון הרע. ביהמ"ש פסק כי הוכח שתוכן הכתבה אמת, והוכחה זכאות הנתבעים להסתמך על הגנת האמת בפרסום.
ביהמ"ש פסק כי לנתבעים עומדת הגנת תום הלב, לאור סעיף 15(2) לחוק, באשר היחסים שבינם לבין קהל קוראיהם הטילו עליהם חובה מוסרית וחוקית, עיתונאית ומקצועית, חברתית וציבורית, לפרסם את הכתבה, לאור סעיף 16(א) לחוק, לאור סעיף 16(ב) לחוק.
לענין עילת הרשלנות לה טען התובע, הרי שהיא מתמקדת בטענת חריגה מסטנדרטים עיתונאיים, הן באי קבלת תגובת התובע לתוכן הכתבה עובר לפרסומה, והן באי אימות נוסף של תוכן הכתבה ע"י מפרסמיה. אין צורך להכביר מלים על התפרשות דיני הנזיקין גם על פרסום כתבה בעיתונות, מבחינת היחסים בין העיתון והעיתונאי לבין נשוא הכתבה והנפגע ממנה. בחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית, לאור קיומה של חובת זהירות מושגית כזו היא בבחינת חיזיון נפרץ בבתי המשפט בישראל ובעולם, ויש לבחון כל מקרה על פי נסיבות עובדתיות של תוכן הנכתב וקיום מבחני הזהירות הסבירה לפרסום האמת מצד המפרסמים.
אשר לאמיתות תוכן הכתבה - לא קיימת כל התרשלות מצד הנתבעים, שהרי הוכח כי פרסמו אמת, וכי הסתמכותם על המקור הבכיר ביותר במערכת עליה הוא מופקד היא הסתמכות לגיטימית וטבעית, סבירה ועונה על סטנדרט זהירות סביר של עיתונאי סביר ושל עיתון סביר, מה גם שבוצעה בדיקה משלימה עם המקור הבכיר הנוסף.
אשר לקבלת תגובת התובע - אין לראות בכך סטייה מסטנדרט זהירות סביר או מסטנדרט עיתונאי סביר, שכן הנתבע 4 ידע, כחלק מתוכן דברי המקור הנוסף והבכיר, כי התובע סירב להגיב על חשיפת מעורבותו במתן הפתקים לאסירי החמאס, ולא זכות התגובה היא המקודשת, אלא חובת אמירת האמת היא הראשונה במעלה. אין זה המקרה, שבו תגובה של הנפגע היתה יכולה למנוע ייחוס לשון הרע מכל וכל, כמו הבהרה ותגובה שמדובר במעשה שנעשה ע"י אחר. הנסיבות הנוכחיות שהיו לנגד עיני הנתבעים עובר לפרסום הכתבה מתיישבות עם היעדרה של רשלנות קונקרטית כזו. להוכחת סטייה מסטנדרט זהירות עיתונאי סביר ומחובות אתיקה עיתונאית היה על התובע להמציא חוות דעת של מומחה בתחום זה אך הדבר לא נעשה.
אין בסיס להטלת חבות נזיקית על הנתבעים או מי מהם בפרשה זו, ואין בעילות ובטענות שבכתב התביעה, בעובדות ובראיות שהובאו כדי לבסס קיומה של אחריות נזיקית שכזו, וכדי להוכיח באופן משכנע (הנטל לכך היה ונותר על שכם התובע, משלא בהגנות כלפי עילת הוצאת לשון הרע עסקינן) שיש להטיל חבות נזיקית כזו על הנתבעים.
הוכח, כי אמת דברה הכתבה. הוכח, כי הנתבעים לא התרשלו כלפי התובע, בעילות ובנסיבות שהוא מייחס, ולא הוכחה הפרת חובת זהירות קונקרטית כלפיו. הוכח, כי הנתבעים זכאים להדוף התביעה גם בשל הוכחת תחולת הגנות החוק, לרבות אמת הפרסום וביצוע הפרסום בתום לב. אשר על כן דין התביעה להידחות. באין חבות אין זכות לפיצוי כלשהו. דין התביעה להידחות מחוסר חבות. ביהמ"ש דחה את טענות התובע כי נגרמו לו נזקים, בדמות פגיעה בשמו הטוב, פגיעה בתדמיתו, ופגיעה בסיכוייו לקיצור תקופת מאסרו בפועל. בהידחות עילת התביעה של הוצאת לשון הרע, ומשלא הוכחה חבות של הנתבעים או מי מהם כלפי התובע, אין הוא זכאי לפיצוי כלשהו, גם לא לפיצוי הסטטוטורי שבחוק שאינו מצריך הוכחת נזק אך מצריך הוכחת חבות.
אלו הנסיבות המובהקות ליישום סעיף 19 לחוק, המתיר לביהמ"ש, בבואו לפסוק פיצוי בגין הוצאת לשון הרע, להתחשב לטובת המפרסם במי מארבע חלופות אפשריות המנויות בסעיף חוק זה. לענייננו רלוונטית חלופת סעיף 19(2) לחוק, המאפשרת לביהמ"ש להפעיל שיקול דעת והתחשבות בגובה הפיצוי שעל המפרסם לשלם, וזאת כאשר הוא היה משוכנע באמיתות לשון הרע. כפי שהוכח הנתבעים, אכן היו משוכנעים באמיתותה של הידיעה נשוא הכתבה. בנסיבות אלה, ולו היתה קיימת חבות על הנתבעים, לא היה מקום לחייבם אלא בסכום פיצוי זעיר וסמלי. אם נוסיף לכל אלה גם את 'הכלל המחריג', שפרשנות מרחיבה יש בו לנוסח סעיף 19(2) לחוק, והמוסיף למילים היה משוכנע באמיתות לשון הרע את הסיפא של "לרבות", או "במיוחד", "אם הסתמך על דברי מי שהינו הממונה הבכיר ביותר על הרשות המוסמכת, שבשמה נאמרו על ידו הדברים המצוטטים בפרסום" כי אז לפנינו סיטואציה מובהקת, המצדיקה הפחתת הפיצוי שהיו מחויבים בו הנתבעים, לו חלה חבות עליהם, לסכום זעום וסמלי גרידא, שאין מופחת הימנו.