עיקרי הפסיקה

ערעור אזרחי מס' 809/89

1. לוטפי משעור
2. וידא משעור
3. חברת "אל-סינארה" בע"מ

נגד

אמיל חביבי

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[14.12.92]
לפני השופטים ד' לוין, ג' בך, א' מצא

במאמר שהתפרסם בשבועון בשפה הערבית, שהמערער 1 הוא עורכו הראשי, המערערת 2 היא עורכתו האחראית והמערערת 3 היא בעלת השבועון, תואר המשיב, שהיה בשעתו חבר-כנסת, כבוגד בעם הערבי, שבחוסר מצפון פעל ופועל אך להשגת הכרה אישית וטובות הנאה לעצמו. בין היתר נכתב עליו, שבשנת 1948 נסע לצ'כוסלובקיה להבאת נשק עבור מדינת ישראל, כי התגאה באמצעי התקשורת ההמונית כי העיתון שהוא עורכו הראשי, היום, הינו הנאבק העיקרי נגד הפטריוטים הערביים והפלסטיניים, כי זייף חתימות של סופרים ואמנים פלסטיניים ואילץ אחרים לחתום על מסמכים והסכמים פוליטיים בניגוד לרצונם, כי התעשר מבני עמו והאשים את אלה בעלי יכולת העמידה כי הם טיפשים ובורים. המשיב הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בגין לשון הרע וזכה בתביעה. מכאן הערעור.
בית המשפט העליון פסק:

א. (1) (בעקבות ע"א 184/89 [2]) כדי לבסס לכאורה הגנת תום-לב מפני תובענה בשל פירסום לשון הרע, די לנתבע להוכיח שתיים אלו: כי הפירסום נעשה על-ידיו באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, וכי הפירסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות, כאמור בסעיף 16(א) לחוק. אך אם הוכיח התובע אחת משלוש חלופותיו של סעיף 16(ב) לחוק, כי אז מתהפכת הקערה על פיה וקמה חזקה הפוכה, שהפירסום נעשה שלא בתום לב, ואם הנתבע איננו סותר את העובדות עליהן נסמכת חזקה זו, כי אז יימצא חייב בדין ( 8ו- 9א).
(2) חזקת תום הלב של נתבע, מקום שהיא קמה, עשויה להיסתר בידי התובע, בין היתר, בהוכחת יסודותיו של סעיף 16(ב)(2) לחוק, לאמור, שהדבר שפורסם לא היה אמת, ושהוא, הנתבע, לא נקט אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא ( 9ב).
(3) במקרה דנן, אילו היו המערערים מוכיחים את המוטל עליהם להעמדת חזקת תום הלב על כנה, לא היה במחדלם לבקש את תגובת המשיב, בטרם פירסום, משום ראיה מספקת לסתירת החזקה. המשיב אמנם הוכיח שקודם לפירסום לא ביקשו המערערים את תגובתו לאמיתות העובדות הנזכרות במאמר, אך לא נקבע בערכאה קמא שהמשיב הוכיח כי הדבר שפורסם לא היה אמת; ובכישלון המערערים להוכיח את אמיתות הדברים - כחובתם לביסוס הגנת אמת הפירסום - אין כדי למלא את החסר (9ב-ג).
(4) במקרה דנן, לא הוכיחו המערערים שלכאורה זכאים הם ליהנות מהגנת פירסום בתום לב, מכאן שחזקת סעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע כלל לא קמה; ותורו של המשיב להביא ראיות לביסוס חזקה הפוכה כלל לא הגיע. המערערים טענו, שהתקיימו שלוש מחלופות סעיף 15 לחוק. ביחס לכל אחת מחלופות אלה היה עליהם להוכיח שמתקיימים שני יסודות: ראשית, כי הפירסום אכן נעשה בנסיבות המתוארות בחלופה הנטענת, ושנית, שהפירסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות ( 9ג-ה).

ב. (1) תרופתו של נפגע מלשון הרע, המפרסם לשון הרע לשם הגנה על עניין אישי כשר כמשמעו בסעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע, איננה על דרך פירסום נגדי, מצדו, של לשון הרע על המפרסם ( 9ו).
(2) המבקש לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן, במשמעות סעיף 15(10) לחוק, חזקה עליו שיעשה כן ולא ינקוט רק דרך של פירסום נגדי, מצדו, של לשון הרע על המפרסם ( 9ז).
(3) הגנת סעיף 15(4) לחוק עשויה לעמוד למי שדבריו, כלשונם וכרוחם, נושאים אופי של ביקורת על השקפתו או על התנהגותו של נושא הפירסום. הגנה זו איננה עומדת למפרסם, אם חרג בדבריו מתחום הסביר בנסיבות העניין. מבחנו של פירסום, לעניין תחולת ההגנה האמורה, אינו מותנה בסגנונו בלבד. ביקורת עשויה שלא לחרוג מתחום הסביר ולהיחשב כלגיטימית, גם אם נוסחה בלשון חריפה ומכאיבה. מאידך גיסא, אף פירסום שנוסח בלשון מתונה עלול לחרוג מתחום הסביר, בנסיבות העניין ( 9ז- 10א).
(4) במקרה דנן, המאמר כלל רצח אופי. הוא רצוף בכינויי גנאי לרוב, המשווים למאמר אופי של כתב השמצה, שמטרתו העיקרית (אם לא היחידה) איננה לבקר את עמדותיו ומעשיו של המשיב, אלא לבזותו, להכפיש את שמו ולהבאיש את ריחו בעיני הציבור. מעבר לתיאור המשיב במאמר, בלשון גסה ובוטה, כבוגד חסר מצפון וכבעל סגולות נקלות נוספות, תואר בו המשיב - בלא כל ביסוס עובדתי - גם כאחראי למעשים המהווים עבירות פליליות, ולפי כל אמת מידה מקובלת הוא חרג במידה ניכרת ובולטת מתחום הסביר לאשר ראוי להיחשב כביקורת, ומטעם זה הגנת סעיף 15(4) לחוק איננה עומדת למערערים ( 10ב-ד).

ג. (1) כדי לבחון אם קטעים בכתב מהווים לשון הרע, רשאי בית המשפט, ואף מצווה, להתחשב בכתבה בשלמותה ( 11ז).
(2) בכוונת הכותב לגנות ובתחושת פגיעה של מי שאליו התייחסו הדברים לא סגי, וכדי שהדברים יהוו לשון הרע, צריך להיווכח, שבעיני קורא רגיל וסביר יעורר המעשה המתואר במאמר יחס של גנאי כלפי מי שיוחס לו ביצוע מעשה זה (7א).
(3) במקרה דנן, מדובר בכתבה שכל כולה מהווה רצף של ביטויי גנאי, קיטרוג והשמצה כלפי המשיב. הכתבה כולה נכנסת לתחום הגדרת לשון הרע בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, ופיצולה לקטעים משמיצים ספציפיים נראה מיותר. לפיכך, אין זה חשוב כלל, אם סיוע בהשגת נשק עבור ישראל מצד ערבי ישראלי עלול להוות מעשה פסול בעיני הציבור הרחב, הציבור הנאור או חלק ממנו, אם לאו. קטע זה בכתבה מהווה רק הדגמה לפעילות הבוגדנית הנטענת של המשיב (13ב-ג).
(4) (דעת מיעוט - השופט א מצא) אזרח של מדינה הנתונה במלחמה חב חובת נאמנות חוקית ומוסרית למדינתו ולצבאה. אין מקום להניח קיום כלל, לפיו, בכל הנסיבות, סיועו של בן עם אחד למלחמתו של עם אחר, בעת מלחמה בין שני העמים, צפוי לעורר יחס של גנאי אף מצד בני עמו של המסייע, לא כל שכן שאין יסוד להניח שגם בני העם המסתייע עתידים (לפחות בסתר לבם) לבוז למעשה כזה. טיב המעשה, בעיני אלה ובעיני האחרים, הוא פועל יוצא של נסיבות רבות ושונות: מה הייתה עילת המלחמה, מי היו יוזמיה, האם חב המסייע חובת נאמנות חוקית למדינה מסוימת ולצבאה, מה היו מניעי המסייע ועוד. היחס למעשהו של המסייע, בייחוד מצד בני עמו, עשוי גם להשתנות בחלוף העתים ( 6א-ג).
(5) (דעת מיעוט - השופט א מצא) במקרה דנן, אין זה מחויב המציאות, כי
בתיאור המשיב כמי שנחלץ לסייע לישראל בראשית צעדיה להשיג נשק חיוני ביותר יהיה משום נושא לגנאי, אם בעיני כלל אזרחי ישראל ואם בעיני ערביי ישראל. אין זה מחויב המציאות, כי בשל היותו ערבי חייב היה המשיב או מצופה היה להזדהות (או להישאר שווה נפש) עם מלחמת ההשמד, שנגזרה על ישראל עם הקמתה, מה עוד שכתושב חיפה לא חב כל חובת נאמנות לאיזו ממדינות ערב שתקפו את ישראל ביום הקמתה. המאמר פורסם כארבעים שנה לאחר התרחשות המעשה שיוחס בו למשיב. גם אם יונח, שבשעתו לא יכול היה מעשה שכזה שלא להיזקף (בעיני ערביי ישראל) לגנות המשיב, הרי כיום שוב אין להנחה הזאת כל אחיזה (6ה-ז).

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ג' גינת) מיום 23.11.89 בת"א 388/88*. הערעור נדחה בשלמותו ברוב דעות נגד דעתו החולקת של השופט א' מצא.

נ' ח' אברהים - בשם המערערים;
א' טובי - בשם המשיב.

לקריאת פסק הדין המלא