פסק הדין המלא
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו א 000111/98
לפני: שופט: אלטוביה מגן תאריך: 03/05/2005
עו'ד חוטר ישי דרור התובע
נ ג ד
1 . גילת מרדכי
2 . שליו אילון
3 . מוזס ארנון הנתבע
נוכחים: ב"כ התובע: עו'ד חוטר ישי, סיון אמיר
ב"כ הנתבע: עו'ד מוזר.ב מיבי, ט ליבליך
תביעת לשון הרע בגין ארבע כתבות בעיתון "ידיעות אחרונות", אשר ייחסו לתובע חלק בקידום חוק החנינה לרגל מלאת יובל למדינה, וזאת בתקופה בה כיהן כראש לשכת עורכי הדין ובעת שהתנהל הליך פלילי נגדו באישום ביצוע עבירות מס שונות.
ביהמ"ש קיבל את התביעה בחלקה וקבע:
ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, ולפי הנסיבות החיצוניות לביטוי והלשון המשתמעת ממנו. בשלב השני, יש לברר בהתאם לתכלית החוק ולאיזונים חוקתיים, אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, עפ"י סעיפים 2-1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. בשלב זה, יש משמעות להיותו של הנפגע מלשון הרע דמות ציבורית, אשר לה נגישות רבה לכלי התקשורת ואשר נמצאת במרכזו של פולמוס ציבורי. בשלב השלישי, יש לבדוק האם עומדת למפרסם ולו אחת מן ההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק. בשלב הרביעי, יש לקבוע הסעדים בגין פרסום הביטוי של לשון הרע.
במקרה דנן, יש להטיל חבות בגין פרסום לשון הרע בשל אחת מן הכתבות שפוסמו. האמור בכתבה מהווה לשון הרע, במובנה בחוק, מפני שהתובע מצטייר כמי שמנצל את תפקידו הציבורי כדי לחמוק מאימת הדין המוטלת עליו. לנתבעים לא עומדת הגנת אמת הפרסום לגבי כתבה זו. הכתבה אינה משקפת את האמת בכללותה, היות שהושמטה ממנה חלק מתגובת התובע, לפיו הצהיר התובע כי לא ינצל את זכות החנינה. כמו כן, לא עומדת לנתבעים הגנת תום הלב לגבי כתבה זו.
הפיצויים לנפגע מלשון הרע אמורים לשרת מספר מטרות: תרופתית, הצהרתית ועונשית. בפסקו פיצויים בגין לשון הרע, יעריך ביהמ"ש את הנזק בהתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, בחומרת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. במקרה שהפרסום נעשה ע"י כלי תקשורת, כמו עיתון, רדיו או טלוויזיה, ככל שהתפוצה היא רבה יותר, הנזק עשוי להיות גדול יותר, והפיצוי רב יותר. במקרה דנן, סכום של 24,000 ₪ הינו פיצוי ראוי וסביר.
מתוך פסק הדין
מבוא
לפניי תביעת לשון הרע על סכום של 1,800,000 ₪, בגין ארבע כתבות בעיתון "ידיעות אחרונות", אשר ייחסו לתובע חלק בקידום חוק החנינה לרגל מלאת יובל למדינה, וזאת בתקופה בה כיהן כראש לשכת עורכי הדין ובעת שהתנהל הליך פלילי נגדו באישום ביצוע עבירות מס שונות.
5129371
הכתבות נושא התביעה
1. ביום 22/11/97, התקשרה הגב' עדנה אדטו, כתבת עיתון "ידיעות אחרונות" בירושלים (להלן: "העיתון") לביתו של התובע וביקשה לקבל את עמדתו, כראש לשכת עורכי הדין דאז, בעניין יוזמת החנינה לשנת היובל, לצורך פרסום ידיעה חדשותית בנושא. במהלך השיחה, הביע התובע את תמיכתו ביוזמת החקיקה האמורה, אשר צפויה הייתה לחול גם על נאשמים שמשפטם תלוי ועומד בעבירות שחומרתן תיקבע על-ידי המחוקק, אך הדגיש כי היה ויתקבל החוק, ימחל הוא על זכותו ליהנות מכל חנינה ויעמוד על מיצוי ההליך הפלילי שהוגש נגדו. כל זאת רשמה הגב' אדטו והעבירה את הידיעה למערכת העיתון עוד באותו היום (נ/34). בכתבה שפורסמה ביום שלמחרת (נספח 1 לכתב התביעה, להלן: "הכתבה הראשונה"), הובאה תגובתו של התובע באופן חלקי. נאמר בכתבה כי לדברי התובע, החנינה תוענק גם למי שמשפטו תלוי ועומד, אך לא צוינה העובדה כי לדבריו, לא יבקש חנינה לעצמו (להלן: "החלק שהושמט"). וכך נכתב:
"יו"ר לשכת עורכי-הדין, דרור חוטר-ישי:
(תמונה)
'לחון גם מי שטרם הורשע'
כתב-אישום נגד חוטר-ישי נדון בימים אלה בבית-המשפט"
מאת עדנה אדטו,
כתבת "ידיעות אחרונות"
ראש לשכת עורכי-הדין, עו"ד דרור חוטר-ישי, תומך בחוק חנינה כללית שיחול גם על נאשמים שהליכים משפטיים תלויים ועומדים נגדם בבתי-המשפט.
לדברי חוטר-ישי, 'חוק החנינה הינו דבר מתבקש לרגל שנת החמישים למדינה. לא מדובר בחנינה כללית לכלל ציבור העבריינים בארץ, אלא אך ורק לחנינה על עבירות אשר חומרתן נמצא מתחת לרף מסוים, כפי שתקבע הכנסת. ראוי, כמובן, כי החנינה תחול לא רק על הליכים שהסתיימו, אלא גם על הליכים התלויים ועומדים ובלבד שהם מתחת לרף.'
יצוין, כי נגד חוטר-ישי הוגש כתב-אישום לבית-משפט השלום בת"א, בחשד שפעל במזיד ובכוונה כדי להתחמק מתשלום מס הכנסה וסייע לאדם נוסף לחמוק מתשלום מס. משפטו נפתח בחודש פברואר השנה..."
[...]
טענות הצדדים
6. התובע טוען כי הכתבה הראשונה, על כל חלקיה, הינה בבחינת לשון הרע, שכן ממנה עולה כי הוא פועל לקידום חוק החנינה כדי לחלץ עצמו מכתב האישום שהוגש נגדו. התובע מציין כי בהיותו למוד לקח מאירועים קודמים ובהיותו מודע לרושם המוטעה שעלול להיווצר במקרה זה, הכתיב לגב' אדטו, באותה שיחה שהתקיימה ביניהם ערב פרסום הכתבה, את עמדתו המפורטת לגבי חוק החנינה, תוך שווידא כי כל מילה נרשמת כראוי, וכן ביקש מפורשות כי תגובתו תפורסם במלואה או שלא תפורסם כלל. לטענתו, הנתבעים לא פרסמו את החלק שהושמט במזיד, במטרה לפגוע בשמו הטוב ולהציגו כמי שמנצל את מעמדו הציבורי כדי לקדם עניין אישי שלו. עוד טוען התובע, כי הגב' אדטו התנצלה על שדבריו לא הובאו בשלמותם, במהלך שיחה שקיים עמה לאחר פרסום הכתבה, אך הנתבעים, לעומתה, לא שעו לבקשתו לפרסם הודעת תיקון והתנצלות שתכלול את החלק שהושמט.
[...]
9. לבסוף, התובע משוכנע כי הכתבות הנ"ל הינן חלק ממסע פרסום מכוון שנקט העיתון נגדו, על רקע מאבקו של התובע לשיפור תפקודן של רשויות השיפוט והאכיפה ועל רקע דעותיו הידועות בדבר תפקודן הלקוי של אלה ובדבר הקשר הסימביוטי הפסול שהן מקיימות עם התקשורת.
10. מנגד, טוענים הנתבעים כי אובייקטיבית, האמור בכתבות אינו בגדר לשון הרע, וכי לתובע יש ככל הנראה סף רגישות סובייקטיבית גבוה משל האדם הסביר. זאת ועוד, לטענתם התובע לא הצביע על פגיעה של ממש שנגרמה לו עקב הפרסום, שיש בה כדי לבסס עילה של לשון הרע, ותביעתו עוסקת בזוטי דברים, ב"מעשה של מה בכך". לגבי הכתבה הראשונה, בפרט, טוענים הנתבעים כי בעקבות דרישתו של התובע לפרסם תיקון והתנצלות, ולאחר חילופי דברים בין באי-כוח הצדדים, הוסכם כי לכשיועלה שוב נושא יוזמת החנינה, יפרסם העיתון את עמדתו המלאה של התובע בסוגיה. ואכן, עמדתו זו התפרסמה בשתי הזדמנויות, בכתבה הנוספת ובכתבה הרביעית. לפיכך, טוענים הנתבעים, מושתק התובע ומנוע הוא מלתבוע אותם בגין הכתבה הראשונה.
[...]
25. בכתבה זו, נכתבו במשיכת קולמוס אחת העובדה כי התובע, ראש לשכת עורכי הדין, תומך בחוק החנינה לקראת שנת היובל למדינה, אשר אמור לחול גם על נאשמים שטרם הורשעו, והעובדה כי התובע עצמו נאשם במעשים פליליים. לא מן הנמנע, שהקורא הסביר יקשר בין השניים ויגיע למסקנה המתבקשת מצירופם של אלה כי התובע, בעודו חבוש בכובעו הציבורי, מקדם חוק, אשר עשוי להיטיב עמו כאדם פרטי. האמור בכתבה הראשונה מהווה, אם כך, לשון הרע, במובנה בחוק, מפני שהתובע מצטייר כמי שמנצל את תפקידו הציבורי כדי לחמוק מאימת הדין המוטלת עליו. התנהגות כזו יש בה משום חוסר הגינות, שימוש לרעה בכוח הטמון במשרה ציבורית והפרת אמון הציבור, ועל כן, בפרסומה יש כדי לבזות את התובע וכדי לפגוע במשרתו כראש לשכת עורכי הדין ובעיסוקו כעורך-דין מן השורה. ברי כי היה בידם של הנתבעים למנוע זאת אילולא היו משמיטים את הצהרתו של התובע כי יחתור למיצוי ההליך הפלילי המתנהל נגדו, על אף האפשרות לזכות בחנינה.
[...]
סיכומו של דבר – לגבי הכתבה הראשונה, לא עומדת לנתבעים הגנת אמת הפרסום. עוד אעיר כי מרואיין יהא זה איש ציבור או אדם מן השורה, העומד על כך כי שעה שמובאים דברים מפיו יובאו הם במלואם או שלא יובאו כלל, הרי מתנה הוא את דבר פרסום דבריו. המפרסם יכול שידחה תנאי זה מראש על כל הנובע מכל. שעה שלא דחה הוא תנאי זה עליו לפעול להביא הדברים אם לא כלשונם המדויקת הרי כרוחם כבעיניו של המצוטט ובכלל זה את מלא הדברים אליהם מתיחס המרואיין. סבר המפרסם כי חלק מן הדברים אינם ראויים לפרסום עליו ליידע את המרואיין את עמדתו. במקרה דנן הבהירה הגב' אדטו, שעה שהעבירה את הכתבה לפירסום, את עמדת התובע באשר לפרסום מכלול דבריו. השמטת חלק מהם, ויהא טעם ההשמטה אשר יהא, הביאה את הפרסום לידי לשון הרע. השמטה מסוג זה אינה עניין של שיקולי עריכה גרידא כפי שביקשו הנתבעים לקבוע. דומני כי גישתי זו באשר לנוהל הנכון בקשר עם התניית פרסומם של דברים מפי אומרם, עולים בקנה אחד עם כללי אתיקה עיתונאיים ראויים.
[...]
65. אכן, לא הוכח בראיות ממשיות כי הנתבעים 2-3 התכוונו לפגוע בשמו הטוב של הנפגע באמצעות פרסום הכתבה הראשונה, ונמצא כי פעלו לתקן את הפרסום הפוגע תוך ימים ספורים ובאופן סביר ומידתי, ביחס לאותו פרסום. כן יש ליתן משקל לכך שבסופו של יום, התקבלה התביעה ככל שהיא נוגעת לכתבה הראשונה בלבד, וטענותיו של התובע לגבי שלוש הכתבות האחרות נדחות.
66. לאור כל האמור, אני קובע כי סכום של 24,000 ₪ הינו פיצוי ראוי וסביר בנסיבות העניין. בנוסף, ישאו הנתבעים 2-3 בחלקן של הוצאות משפטיות התובע בסך 1,500 ₪ . כן ישאו הם בחלק שכר-טרחת עורך-דין התובע בסכום של 18,000 ₪ בתוספת מע"מ. כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום.