עיקרי הפסיקה

בג"ץ 01 / 6226
מאיר אינדור
נגד
1. ראש-עיריית ירושלים
2. עיריית ירושלים
3. חבר-הכנסת יוסף שריד
4. היועץ המשפטי לממשלה

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[2.2.2003]
לפני השופטים ד' דורנר, א' ריבלין, א' גרוניס

העותר ביקש להוקיע את עמדתו של חבר-הכנסת יוסי שריד, שלדברי העותר תקף את מדיניות הממשלה באשר לפגיעה בראשי מנגנוני הטרור בעיר שכם. זאת ביקש העותר לעשות באמצעות הצגת מודעות בחוצות העיר ירושלים בשם נפגעי הטרור הנושאות את הכיתוב "יוסף שריד משת"פ של ערפאת" (להלן – המודעה המקורית). בקשה שהגיש העותר לעיריית ירושלים למתן היתר להצגת המודעה המקורית, כנדרש בחוק עזר לירושלים (שילוט), תש"ם-1980 (להלן – חוק העזר), נדחתה בטענה כי פרסום המודעה מהווה לכאורה עבירה על חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 ואף על חוק העונשין, תשל"ז-1977, ומכל מקום, פוגע בתקנת הציבור. גם בקשה נוספת של העותר לפרסום מודעה מתוקנת הנושאת את הכיתוב "יוסף שריד – שמש של ערפאת" (להלן – המודעה המתוקנת) נדחתה על-ידי העירייה בתמיכת היועץ המשפטי לממשלה. הדיון בעתירה נסב על שאלת חוקיותו של הסירוב למתן היתר למודעה המתוקנת.

בית-המשפט העליון פסק:
א. (1) חוק העזר מסמיך את העירייה לפגוע בחופש הביטוי, אך ככל רשות מינהלית, שיקול-דעתה של העירייה מוגבל על-ידי אמות-המידה שנקבעו בסעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן – פיסקת ההגבלה וחוק היסוד בהתאמה). פיסקת ההגבלה עוסקת בפגיעה בזכויות הקבועות בחוק היסוד וחלה על חוקים המתקבלים לאחר חקיקתו, אך אמות-המידה שנקבעו בה משמשות גם בפירוש התחיקה – אף זו שקדמה לחקיקת חוק היסוד – ובהפעלת שיקול-הדעת של רשויות שלטוניות לפגוע בזכויות היסוד כולן, אף אלה שאינן מעוגנות בחוק היסוד (163ד, ה – ו).
(2) לרשות מותר לפגוע בזכות רק בהתקיימם של ארבעה יסודות מצטברים: עיגונה של סמכות הפגיעה בחוק, הלימתה את ערכי המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית, היות הפגיעה לתכלית ראויה והיותה במידה שאינה עולה על הנדרש. בנסיבות העניין הנדון סמכות הפגיעה מתיישבת עם ערכיה של מדינת ישראל והיא נועדה לתכלית ראויה – שמירה על תקנת הציבור ורגשותיו (163ה, 164א).
(3) על-פי עקרון המידתיות, בבוא העירייה לפגוע בחופש הביטוי מוטל עליה להפעיל את שיקול-דעתה באופן שזה, בין היתר, לא יפגע בזכות אלא במידה המזערית הנדרשת, וכך שהיחס בין הנזק שבפגיעה בזכות לבין התועלת האפשרית מהגשמת התכלית יהיה סביר. בעניין זה התגבשו בפסיקה, עוד לפני קבלת עקרון המידתיות, נוסחות איזון המבוססות על מידת הסתברות הפגיעה וחומרתה. נוסחות אלה מתחשבות במהותן ובמשקלן של הזכות העומדת על הפרק ושל התכלית שלמענה מתבקשת הפגיעה בזכות (164א – ב).
(4) לנוכח משקלו הסגולי הכבד של חופש הביטוי נקבעה בפסיקה, בדרך-כלל, נוסחת איזון מחמירה, שלפיה אין מגבילים את חופש הביטוי אלא כאשר הפגיעה הצפויה לאינטרס המתנגש בחופש הביטוי היא קשה וממשית והסתברותה היא ברמה של קרוב לוודאי ("ודאות קרובה"). מבין סוגי הביטויים השונים ההגנה הניתנת לחופש הביטוי הפוליטי – שהוא תנאי הכרחי לקיומו של הליך דמוקרטי – היא רחבה במיוחד (164ג – ד).
(5) חוק העזר מתיר לראש-העירייה לסרב לבקשה למתן היתר לפרסום מודעה אם יש בה משום פגיעה מפורשת ברגשות הציבור, אלא שפגיעה ברגשות השוללת חופש ביטוי פוליטי חייבת להיות קשה וכבדה במיוחד ולעלות בעליל על רמת הסבולת של החברה בישראל. כידוע, השיח הפוליטי בישראל מאופיין בהתבטאויות קשות ואף מעליבות, ורמת הסבולת המקובלת בחברה היא גבוהה. חוק העזר אף מתיר לסרב לבקשה למתן היתר לפרסום מודעה שיש בה עבירה. לנוכח מעמד הבכורה של חופש הביטוי יש לפרש הוראה זו, המגבילה את חופש הביטוי, באופן מצמצם, ועל-כן יהיה ניתן למנוע פרסום מודעה מכוח עילה זאת רק במקרים שבהם פרסומה יהווה בבירור עבירה פלילית (164ז, 165ג – ד).ו
(6) סירובה של העירייה לתת את ההיתר מונע מן האזרח שימוש באמצעי מרכזי להגשמת זכותו לחופש הביטוי. לפחות כאשר מודעה שהצגתה מתבקשת היא פוליטית, המבחן החל הוא, בעיקרו, מבחן הוודאות הקרובה לפגיעה קשה וממשית, עם זאת בגדר הפעלת מבחן זה יש להתחשב באופיו של המדיום – פרסום על גבי לוחות המודעות בעיר – העשוי להגדיל את ההסתברות לפגיעה בערך המתנגש (165ב).
(7) (אליבא דשופט א' ריבלין): בפסיקה הובעה התפיסה כי מקום שביטוי נכפה על מאזינים או צופים, ואין בידיהם לבחור אם להיחשף לו אם לאו, יש להביא זאת בחשבון בחינת פוטנציאל הפגיעה הגלום בביטוי. עם זאת נפסק כי שיקול זה אין בו כדי להכריע. משקלה של הטענה בדבר היות הציבור "קהל שבוי" של הביטוי פוחת עם חלוף העתים. בעולם המודרני מקורות המידע הם בלתי נדלים. במציאות כזו מיתחם ה"שבי" הוא רחב ולוחות המודעות אינם שונים מדרכי ביטוי רבות אחרות (169ד – ז).נ
ב. במקרה דנן חופש הביטוי הנפגע כתוצאה מסירוב העירייה עניינו בביטוי פוליטי, והוא זכאי אפוא להגנה המרבית. הערך המתנגש, הגם שהוגדר על-פי לשון חוק העזר כ"תקנת הציבור או רגשותיו", הוא למעשה שלומו של חבר-הכנסת יוסי שריד. אין יסוד לפסילת המודעה המתוקנת. אכן, לשונה של המודעה המתוקנת גסה ומעליבה, אלא שכידוע חופש הביטוי חל גם על ביטויים פוגעים ומרגיזים ואף שקריים. במודעה המתוקנת, שבהקשרה אינה מתיימרת להציג "עובדות" אלא להביע דעה פוליטית, גם אין כדי לבסס את התשתית המשפטית והראייתית הדרושה להוכחת עבירה – בין לפי חוק איסור לשון הרע ובין לפי דין אחר. אף לא הוכח כי בפרסום המודעה יהיה כדי לסכן את חבר-הכנסת שריד או את שלום הציבור בהסתברות ובעוצמה הנדרשות. מכאן, כי יש לקבל את העתירה ולחייב את העירייה להתיר את פרסום המודעה המתוקנת (165ו – 166א).

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 16.10.2002. העתירה נתקבלה. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.

נפתלי ורצברגר – בשם העותר;
דני ליבמן – בשם המשיבים 2-1;
דפנה הולץ-לכנר – בשם המשיב 3;
אודית קורינלדי-סירקיס, סגנית בכירה לפרקליטת המדינה – בשם המשיב 4.