מתוך ההחלטה
בית משפט מחוזי ירושלים
המר' 4089/96 המר' 4099/96 המר' 4100/96 המר' 4196/96 המר' 4224/96
בפני: כבוד השופט י. עדיאל
בעניין התובעים 2-1:
1. חברת הכשרת הישוב בישראל
2. עופר נמרודי
התובעים 5-3:
3.מעריב החזקות בע"מ
4. מעריב - הוצאת מודיעין בע"מ
5. רונאל פישר
ע"י ב"כ עוה"ד ד.אבי-יצחק
ע"י ב"כ עוה"ד ב.לוינבוק
נגד
הנתבעים הנתבע 1:
1. רשת שוקן בע"מ
הנתבעים 3-2:
2. אילן שחר
3. בירנית גורן
ע"י ב"כ עוה"ד ז.ליאונד
ע"י ב"כ עוה"ד ש. הורוביץ ושות'
החלטה
1. זו הינה החלטת הביניים החמישית הניתנת בתיק זה. כקודמותיה, מעוררת אף היא שאלות סבוכות שחלקן טרם נדונו בפסיקה.
החסיון העיתונאי
2. הנושא העיקרי השנוי הפעם במחלוקת בין הצדדים הוא החסיון העיתונאי על מקורות המידע ששימשו לנתבעים בהכנת הכתבה (להלן: החסיון). נושא זה כבר נזכר בחלק מהחלטות הביניים הקודמות, אלא ששם הוא נדון בקשר לגילוי זהותם של הנסחטים עליהם נסבה הכתבה (בהנחה שהם עצמם שימשו כמקורות המידע של הנתבעים).
לענין זה נקבע כי אין לקבל את הטיעון של החסיון העיתונאי כנימוק למניעת
חשיפת זהותם של הנסחטים עצמם (החלטה בהמר' 95/495). אולם, אותה החלטה סוייגה בכך ש"אין באמור משום התיחסות לגילוי מקורות מידע במקום בו אין מדובר בנסחטים עצמם ...". הנושא חזר ועלה בהמר' 95/21448(ואח'), וגם שם לא הוכרעה השאלה, בהקשרה הרחב.
למעשה גם עתה אין ב"כ הנתבעים מבקש להעמיד למבחן את שאלת החסיון העיתונאי במלוא היקפה, ואין הוא כופר, לצורך בקשה זו, בתחולתו העקרונית של החסיון בנסיבותיו של מקרה זה. אולם, טענתו של ב"כ התובעים הינה, שבעל זכות החסיון הינו המקור שמסר את המידע לעיתונאי (להלן "המקור") וכי על כן אין החסיון חל במקום בו ויתר עליו המקור.
3. לאור כך, צימצם ב"כ התובעים את בקשותיו בענין זה לשתי אלה:
א. זכותו לחקור בנושאי החסיון את אותם העדים-מקורות אשר יסכימו במהלך עדותם להסיר את החסיון.
ב. גילוי המסמכים, לרבות קלטות, המכילים את המידע שנמסר לנתבעים על ידי מקורותיהם, ובהם גם מקורות חסויים שלא יסכימו לוותר על החסיון, אם ועד כמה שאין באותם מסמכים או אותו מידע כדי לגלות את זהותם של המקורות.
4. לאור כך מבקש ב"כ התובעים לחקור את עדי הנתבעים בנושאים החסויים, היינו, אם היו מקורות מידע ואם הם מוותרים על החסיון. אם לא יוותרו העדים על החסיון, כי אז אין אין ב"כ התובעים מבקש בשלב זה להעמיד במבחן את השאלה האם ניתן בנסיבות המקרה להסיר את החסיון. מאידך, אם יוותרו העדים (והמדובר באותם עדים שהם גם מקורות) על החסיון, כי אז, טוען ב"כ התובעים, לא יוכלו הנתבעים למנוע את החקירה של אותם מקורות על הנושאים החסויים.
ב"כ הנתבעים סבור לעומתו, כי אין להתיר כל שאלה המתייחסת לנושא הנופל בגדר החסיון העיתונאי, בין שהיא מופנית לעדים (העשויים להתגלות בעקבותיה כמקורות), ובין שהיא מופנית לעיתונאי-הנתבע עצמו.
לטענת ב"כ הנתבעים, אין להעמיד את המקור, בעומדו על דוכן העדים, במצב בו הוא נדרש להחליט אם לטעון לחסיון או לוותר עליו, כאשר כל תשובה שיתן, גם אם יעמוד על זכותו לחסיון, תסגיר למעשה את זהותו כמקור.
5. לטענת ב"כ התובעים, יש בצמצום המחלוקת כפי שהועמדה על ידו לעיל, כדי לייתר, גם הפעם, את הדיון בשאלה העקרונית של הסרת החסיון, שאלה שאינה אמורה להתעורר, לשיטתו, מקום שהמקור ויתר על החסיון.
גישתו של ב"כ הנתבעים שונה. לבד מזה שהוא מתנגד להגבלת היקפו של החסיון גם בהקשר המצומצם שאליו מתייחסת בקשת התובעים, הרי לשיטתו, לא ניתן להשקיף על הנושא רק מזוית הראיה הצרה כפי שמציגים אותה התובעים, והדיון צריך שייערך תוך בחינת סוגיית החסיון העיתונאי על כל היבטיה והשלכותיה, שכן רק כך ניתן יהא ליישם את עקרונות החסיון העיתונאי על הסוגיה שבפנינו.
הרלבנטיות
6.
[...]
המידע שעמד בפני הנתבעים בעת פרסום הכתבה, כמו גם זהות המקורות מהם נשאב אותו מידע, רלבנטיים לדיון משני טעמים:ב ראשית, למידע זה חשיבות רבה להגנת תום הלב, שכן לצורך ביסוסה של הגנה זו על הנתבעים להוכיח כי בעת פרסום הכתבה האמינו בתוכנה. אמונה כזו, אמורה להבחן, בין היתר, אם לא בעיקר, על פי המידע שהיה בפני הנתבעים בעת פרסום הכתבה ועל פי אמינות המקורות שסיפקו להם את המידע
[...]
מיהו בעל החסיון
7. אין מחלוקת בין הצדדים כי זכות הויתור על החסיון יכול שתקום רק לבעל זכות החסיון.
מכאן, שלצורך הנושא שבפנינו, יש להכריע בראשונה בשאלה מי הוא בעל החסיון. לענין זה אני סבור כי בעל החסיון הוא המקור ובידיו נתונה הזכות לוותר על החסיון. להלן יפורטו השיקולים שביסוד מסקנה זו, והאסמכתאות התומכות בה.
8. השיקול המרכזי בנושא זה מושתת על טעמי החסיון. בענין זה עומדים, זה כנגד זה, שני אינטרסים נוגדים: האינטרס האחד, העלול להיפגע מהחסיון, הוא האינטרס של החברה בבירור האמת על ידי בית המשפט.
[...]
מכאן, שטעמו של החסיון נעוץ בצורך להגן על מקורות המידע מפני חשיפתם. חשיבותו הערכית-חברתית של אינטרס זה כה גדולה, עד כי במקרים מסויימים, יכול שיגבר על האינטרס החברתי שבבירור האמת בבית המשפט.
בכל מקרה, קביעת היקפו של החסיון וגבולותיו, צריך שתעשה תוך שמירה על איזון בין שני האינטרסים המתחרים האמורים, מה שמחייב בהכרח להשלים, במקרים רבים עם פגיעה מסויימת באחד, או בשני האינטרסים גם יחד.
המסקנה הנובעת מכאן הינה כפולה: ראשית, הדעת נותנת כי בעל החסיון יהא זה שלהגנתו הוא נועד. הואיל והחסיון נועד להגן על המקור, הרי שהזכות לחסיון, כמו גם הזכות לוותר עליו, צריך שתהא בידיו של זה. אחרי ככלות הכל, מה הטעם להגן על מי שאינו חפץ בהגנה? שנית, הסרת החסיון, כאשר היא נעשית בעקבות ויתור המקור על החסיון, אינה אמורה לפגוע בתיפקודה של העיתונות ובאימון שיוכלו לרכוש לה מקורות המידע, שהרי גילוי זהותם מסור, בסופו של דבר, בידם.
9. שיקול נוסף התומך במסקנה דלעיל מושתת על ההשואה בין החסיון העיתונאי לחסיונות אחרים המוכרים בדין.
[...]
15. השאלה העולה על רקע זה בענייננו הינה כיצד יוותר העד-המקור על החסיון. הואיל ומדובר בעדי הנתבעים, אין לב"כ התובעים גישה אליהם, ואין הוא יכול לנסות ולהציל מפיהם וויתור (אם אמנם מדובר בעדים שהם גם מקורות), אלא במהלך עדותם. משמעות הדבר היא, כי כאשר יחקרו העדים בעניינים נשוא החסיון, דהיינו, בדבר היותם מקורות ובדבר המידע שמסרו לנתבעים, הם יוכלו לוותר על החסיון ולהשיב על השאלות.
ואולם, ב"כ הנתבעים סבור שאין להתיר הצגת שאלות כאלה לעדים, שכן הצגתן תעמיד את העד-המקור תחת לחץ בלתי הוגן ותחייב אותו לבחור בין שתי ברירות, האחת גרועה מחברתה. אם יוותר על החסיון, הרי שבכך תיחשף עובדת היותו מקור. אולם כך גם יקרה אם יעשה שימוש בחסיון ויסרב להעיד שכן, אם אין הוא המקור, מה לו כי יעמוד על קיומו של החסיון?
16. תשובתו של ב"כ התובעים על טיעון זה הינה כי הלכה פסוקה היא כי חסיון מאפשר לבעל הזכות לחסיון (וגם אחרים כלפיהם מופנה החסיון) שלא להשיב על שאלות הנופלות בגדר הנושא החסוי, אך אין הוא מונע את עצם הצגת השאלות.
[...]
הגעתי לכלל מסקנה כי הצגת שאלות בנושא החסיון לעד-המקור, גם אם נשמרת בידו במובן הפורמאלי האפשרות לסרב להשיב, יש בה משום פגיעה בחסיון, עוד בטרם ויתר עליו העד.
לענין זה יש להביא בחשבון כי עצם השימוש בחסיון מוקנה לבעל החסיון, היינו, למקור עצמו. משמע, מלכתחילה אין לעד זכות לעשות שימוש בחסיון אלא אם הוא עצמו הינו המקור (או העיתונאי, אפשרות שאינה באה בחשבון לענייננו). מכאן, שהשימוש בחסיון חושף בהכרח את עובדת היותו של העד מקור. בכל מקרה, ברור על פניו שמי שיסרב לוותר על החסיון ויסרב להשיב על שאלות הנופלות בגדר החסיון, הוא המקור, שכן, אם אינו כזה, מה לו כי יסרב להשיב?
במצב דברים כזה, שאלות מסוג זה אינן מתיישבות עם זכות החסיון. הן אמנם מאפשרת לעד לשתוק, אך הן גם קובעות ועל כל פנים, אינן משאירות מקום לספק בדבר משמעות השתיקה, שבה טמונה התשובה לשאלה.
[...]
במקרה של החסיון העיתונאי, החסיון קיים, ולא רק במישור המושגי, גם בלא שנטען לקיומו. לא השימוש בזכות החסיון הוא המקים את החסיון, אלא הנושא (של יחסי העיתונאי עם מקורותיו), הוא עצמו נושא חסוי, גם בלא שנטען לקיומו של החסיון.
מכאן, שהויתור במקרה זה הינו תנאי להסרת החסיון. מי שמבקש להסיר את החשאיות מעל זהות המקור, עליו להוכיח תחילה כי זה ויתר על החסיון ולא ניתן להוכיח זאת תוך כדי פגיעה בחסיון.
[...]
לאור האמור, אינני מתיר את חקירת העדים בדבר היותם מקורות מידע וכן אינני מתיר הצגת שאלות בדבר נכונותם של העדים לוותר על החסיון.
היקף החסיון
21. שאלה נוספת ובעייתית לא פחות, עולה בהקשר להיקפו של החסיון. ליתר דיוק, האם משתרע החסיון רק על זהותם של מקורות המידע או שהוא חל גם על המידע עצמו.
[...]
25. לאור האמור אני נוטה לדיעה שהחסיון צריך שיחול בעקרון גם על המידע ולא רק על זהות המקור. פתרון זה נתמך, כאמור, בשיקולים שעליהם מושתת החסיון. העובדה כי חיוניותו של חסיון זה, מבחינת המקורות, פחותה מזו של החסיון על חשאיותם, יכול שתבוא לידי ביטוי בשיקולי בית המשפט בהסרת החסיון ובהתחשב בכך שמדובר, בכל מקרה, בחסיון יחסי. כך תנתן לבית המשפט גמישות בהפעלת החסיון, באופן שניתן יהיה להביא בחשבון בכל מקרה נתון את כל השיקולים הנוגעים בדבר, ולמנוע תוצאות קשות העלולות לנבוע מאי ההכרה מוחלטת בגיזרה זו של החסיון.
עם זאת, במקרה זה אינני נדרש להכריע בשאלה זו, שכן, לדעתי, גם אם יש להחיל את החסיון על המידע עצמו, ולא רק על מקורות המידע, גם אז, יחול החסיון רק במקום שהמקור התנה את מסירת המידע בכך שיישאר חסוי. סייג זה אינו פוגע במטרות החסיון ומאידך, הוא גם אינו מרחיב את היקף החסיון מעבר לדרוש, שכן אין לראות את הטעם שבהקניית החסיון במקום שהמקור עצמו לא דרש זאת.
לענין זה יש להבחין בין החסיון על זהות המקור לבין החסיון על המידע. תנאי כזה אינו נדרש לגבי החסיון על זהות המקור, שם עומד החסיון כל עוד לא הוסר, ואין צורך להוכיח כי המקור דרש להחיל את החסיון על זהותו.
[...]