מתוך ההחלטה
בבית המשפט המחוזי בירושלים
ת"א 455/94
המר' 495/95
בפני: כב' השופט עדיאל
המבקשים: חברת הכשרת היישוב בע"מ ואח'
נגד
המשיבים: רשת שוקן בע"מ ואח'
החלטה
1. בפני בקשה למתן פרטים נוספים לכתב ההגנה שהוגש על ידי המשיבים (להלן-"הנתבעים") כנגד תביעת לשון הרע שהוגשה כנגדם על ידי המבקשים (להלן-"התובעים").
עילתה של התביעה, כפי שהוסבר בהחלטתי הקודמת בהמר' 2253/94 שבתיק זה (להלן "ההחלטה הקודמת"), בכתבה שפורסמה ב"כל העיר", בה נטען כי התובעים משתמשים בתחקירים שהם עורכים, כביכול לצרכים עיתונאיים, כאמצעי סחיטה להשגת פרסומים מסחריים לעיתון מעריב.
לפי הנטען בכתבה מאיימים התובעים על מפרסמים גדולים (ואחרים) המשמשים נושא לתחקיריהם, כי אם לא יפרסמו במעריב פרסומים מסחריים, יפורסמו התחקירים ולפיכך מעדיפים אלה לרכוש שטחי פרסום מחשש לפרסום מידע על חייהם הפרטיים.
תכנה המלא של הכתבה ושאר פרטי התביעה פורטו בהחלטתה הקודמת ולא אחזור עליהם כאן, אלא במידה והדברים דרושים להבנת נושאי המחלוקת שבבקשה זו.
בפתח הדברים אתייחס לכמה מהשאלות העקרוניות בהן נחלקו הצדדים בסיכומים ובהמשך יידונו הפרטים המבוקשים אחד לאחד.
2. עיקר הבקשה נסב על דרישת התובעים למתן פרטים נוספים לגבי זהותם של אותם מפרסמים גדולים ומתחרים עיסקיים מהם סחטו התובעים פרסומים מסחריים במעריב (להלן - "הנסחטים") ולגבי המידע, שעל יסוד האיום בגילויו, בוצעה סחיטה זו לפי הנטען בכתבה.
3. לסוגיה זו כבר התיחסתי באופן חלקי בהחלטה הקודמת במסגרת הדיון בבקשה למחיקת סעיף 14 לכתב ההגנה בו טענו הנתבעים להגנת אמת הפרסום, וכלשונם ".. הפרסום נשוא התביעה הוא אמת, יש בו ענין לציבור, הוא מותר ומוגן עפ"י החוק ונעשה בתום לב".
התובעים בקשו למחוק סעיף זה על יסוד הטענה כי האמור בו הינו בגדר מסקנה משפטית הנעדרת כל תשתית עובדתית.
בקשת המחיקה האמורה נדחתה, אך בד בבד נקבע כי משמעות טענת ההגנה של אמת הפירסום, בהעדר פירוט עובדתי נוסף לטענה זו בכתב ההגנה, היא אימות על דרך האיזכור של הטענות העובדתיות הנזכרות בכתבה אותן יש לראות לאור הגנה זו כאילו נכללו בכתב ההגנה.
ואולם, משהפך הטיעון שבכתבה באמצעות טענת "אמת הפירסום" לחלק מכתב הטענות, עליו לעמוד בכללי הטיעון המחייבים בניסוח כתבי בי-דין. לפיכך, משבא נתבע וטוען כי הפרסום הינו אמת, עליו להכבד ולפרט את העובדות עליהן נסמכת טענה זו. דברים אלה אמורים במיוחד כאשר מדובר בטענת "זדון" או "השפעה בלתי הוגנת" שהן מסוג הטענות החייבות באופן מיוחד במתן פרטים על פי תקנה 78לתסד"א.
פירוט כזה, כפי שנקבע באותה החלטה, לא ניתן בכתב ההגנה ואף לא בכתבה, שכן לא נאמר בהם "מי הם אותם מפרסמים גדולים בכירים במשק או מתחרים עיסקיים שבסחיטתם הם מואשמים ולמותר לציין כי תיאורו של הנסחט כ"מפרסם גדול", "בכיר במשק", או "מתחרה עיסקי של ....", אינו תיאור של ממש. הוא הדבר באשר למידע האישי, או האחר, שהאיום לחשיפתו שימש את התובעים לפי הנטען בביצוע מעשי הסחיטה שגם לגביו לא ניתן בכתבה כל פירוט".
למרות העדר הפירוט, לא נעניתי באותה החלטה לבקשה למחיקת הגנת "אמת הפרסום" על הסף, זאת מאחר וסברתי כי "תרופתם של התובעים היא בדרישה למתן פרטים נוספים וטובים יותר להבהרת הטענה כי האמור בכתבה הוא אמת, ובשלב זה, וכל עוד לא נקטו בהליך מתאים לצורך כך, אינני רואה מקום למחיקת הגנה זו מכתב הגנה".
לאור החלטה זו הגישו התובעים את הבקשה הנוכחית למתן פרטים נוספים ובמרכזה הדרישה למתן פירוט לגבי טענת הסחיטה, לרבות פרטים מזהים לגבי הנסחטים והמידע ששימש לביצוע הסחיטה.
4. בתשובתם לדרישה זו הזכירו הנתבעים מספר דוגמאות בהן בוצעו לטענתם מעשי סחיטה על ידי התובעים. אולם גם דוגמאות אלה אינן מאפשרות לעמוד על זהותם של הנסחטים ועל תכנו של המידע ששימש למעשי הסחיטה.
כך, למשל, טענו הנתבעים בסעיף 4ב' לפרטים הנוספים שמסרו:
"באמצע 92 פנה נמרודי לפרסומאי שפעל מטעם בכיר במשק. עופר נמרודי אמר באותה שיחת טלפון שיש בידו מידע שיפגע בקריירה של אותו ה"הבכיר", אם לא ידאג הפרסומאי לפרסם מודעות של אותו "בכיר" גם במעריב. הפרסומאי החליט להעביר למעריב חלק מתקציבי הפרסום".
בסעיפים 4 ג ו-ד' לאותה תשובה נמסרו הפרטים הבאים:
"בשנת 1993 ערך מר פישר תחקיר על מפרסם גדול. מטעם מר פישר הובא לידיעת נציג החברה מידע פוגע בחברה ומידע הנוגע לצנעת הפרט של העומדים בראש החברה.תחקיר זה לא פורסם. היקף הפרסום של אותה חברה במעריב עלה באורח ניכר לאחר גניזת התחקיר. עיתון מעריב נמנע מלפרסם גם מידע עיתונאי נוסף על אותה חברה על אף שהיה גלוי למעריב ופורסם בכלי תקשורת אחרים".
למותר לציין כי אין בפרטים אלה כדי לאפשר זיהוי הנסחטים או מעשי הסחיטה. בעצם, אין בפרטים אלה כדי להוסיף מידע ממשי כלשהוא על הנטען בכתבה וטוב היה עושה ב"כ הנתבעים אילו אמר בדיונים הקודמים כי אין בדעתו להיענות לבקשה למתן פרטים מכל וכל.
5. לטענת הנתבעים אין עליהם ליתן פרטים נוספים מעבר למה שנמסר ובמיוחד אין עליהם לפרט את זהותם של הנסחטים והמידע ששימש לסחיטה על יסוד הנימוקים הבאים:
א. מתן פרטים כאלה יביא לחשיפת עדיהם במשפט, ולא לכך נועד הליך זה של מתן פרטים נוספים.
ב. מתן הפרטים הנוספים יביא לחשיפת מקורות המידע שלהם ויפגע בחסיון
העיתונאי.
ג. מתן הפירוט הנוסף עלול להביא להפעלת לחץ על הנסחטים ולפגיעה בצנעת הפרט שלהם.
ד. הואיל ובכתבה נטען לשיטה על פיה פועלים התובעים (שיטת הסחיטה), אין הנתבעים חייבים לפרט את כל מעשי הסחיטה שהם מייחסים לתובעים ושאותם יוכיחו במשפט. לצורך כך די לדעתם במתן מספר דוגמאות למעשים אלה והשאר יוכח במשפט עצמו.
טענות אלה אינן מקובלות עלי.
6. מטרתו של הליך זה של פרטים נוספים הוא (בין היתר), כפי שמצוין בספרו של השופט זוסמן: סדרי הדין האזרחי, "להודיע לנתבע ברורות, מה נטען נגדו, כדי שיוכל להוכיח את הגנתו". כאשר כתב הטענות אינו מפורט דיו, אין בעל הדין שכנגד יכול להכין הגנתו ולהערך למשפט כנדרש. במקרה שבפנינו, בהעדר ידיעה על זהותם של האנשים שבסחיטתם מואשמים התובעים ועל המידע בעזרתו בוצעה הסחיטה, אינני רואה כיצד יוכלו התובעים להכין את הגנתם במשפט, כיצד יוכלו להתכונן לחקירה הנגדית של עדי ההגנה וכיצד יוכלו להכין את ראיותיהם שלהם למשפט.
לא יעלה על הדעת שהתובעים יעמדו לראשונה על פרטים אלה רק כשיעלו עדי הנתבעים על דוכן העדים ועד אז לא יהא להם צל של מושג במה דברים אמורים. כפי שנקבע בהחלטה הקודמת, מלכתחילה לא היה מקום להגיש כתב הגנה שהסתום בו מרובה על הנגלה. אף על פי כן דחיתי את הבקשה למחיקתו על הסף, זאת, בהנחה שניתן יהא בהמשך, במסגרת הליכי הביניים, להבהיר את הנדרש ולתקן את המעוות. כעת מבקשים הנתבעים להימנע מלעשות גם זאת ולפטור אותם ממתן הבהרות מינימליות שבלעדיהן איש אינו יכול לדעת מה טענותיהם כלפי התובעים ומפני מה על אלה להתגונן.
אינני רואה גם את הצד המעשי שבסירוב ליתן הפרטים המבוקשים, שכן אלה נדרשים רק בגין אותם מקרי סחיטה שבדעת הנתבעים להוכיח במשפט ושאותם ממילא לא יהא מנוס מלגלות במהלך הבאת הראיות.
מכאן, שבכל מקרה אין מדובר, גם על פי שיטתם של הנתבעים בהימנעות מפגיעה באותם אינטרסים הנטענים על ידם (צינעת הפרט וכדו') אלא בעיתוי הפגיעה בלבד, דהיינו בדחייתה. לענייננו, משקבוע התיק לשמיעה בעוד כחודש, אינני רואה את הנפקות המעשית שבדחיה זו. משכך הם פני הדברים, אינני רואה כל הצדקה, ולו מהפן המעשי בלבד, לפגיעה כה קשה בהגנת התובעים.
7. לאמיתו של דבר, לא הונחה על ידי הנתבעים גם התשתית העובדתית לטענתם. ככל שמדובר בטענה לגבי גילוי שמות עדים למשל, הרי שבבקשה אין מתבקש גלוי שמות של עדים אלא גילוי שמותיהם של הנסחטים. ייתכן אמנם כי אגב כך יאלצו הנתבעים לגלות גם שמות של עדים, אך זאת יקרה
רק אם בדעתם להעלות את אותם הנסחטים על דוכן העדים, ועל כך אין בידנו בשלב זה כל מידע. לא זו אף זו, קריאתם של הנסחטים למתן עדות אינה בגדר ענין ברור ומובן מאליו, שכן ספק רב אם אלה ישושו לשתף פעולה ולפגוע, כנטען על ידי הנתבעים עצמם, בצנעת הפרט שלהם, שהרי לשם מניעת פגיעה זו היו אליבא הנתבעים, מוכנים לשלם דמי לא יחרץ.
לענין זה הודה גם ב"כ הנתבעים במהלך טיעונו כי קיימת בעיה בהבאתם של הנסחטים למתן עדות, כדבריו בישיבת בית המשפט מיום 3.3.95:
"....אני לא אעשה מעשה ואבוא ואחשוף את זה לפני המועד של הראיות. כשיהיה צורך להביא ראיות ויהיה צורך להביא את האנשים האלה - אז או שנביא אותם או שבית המשפט יסיק מסקנות אם לא נביא אותם."
מכאן אני למד כי גם הנתבעים עצמם לא החליטו עדיין האם בדעתם לקרוא לנסחטים למתן עדות. הכיצד יכולים הם איפוא לטעון כי יש במתן הפרטים משום גילוי שמות עדיהם?
הוא הדבר בנושא החסיון העיתונאי. בבקשה עצמה, ככל שהיא מתיחסת לזהות הנסחטים, אין מתבקשים פרטים לגבי מקורות המידע של הנתבעים, שכן אין זה הכרחי להניח כי הנסחטים עצמם הם שמסרו מידע זה לנתבעים, ובהעדר הוכחה לכך, לא ניתן לקבל את הטענה כי גלוי זהותם של הנסחטים יהא בו גם משום גילוי מקורות המידע של הנתבעים. אינני מוכן לקבל לענין זה את טענת הנתבעים בסיכומיהם על פיה אם יזוהו הנסחטים, "מובן" הדבר כי בכך יהא כדי להביא לגילוי מקורות המידע של הנתבעים.
מבחינתי הדבר אינו בגדר "מובן" כלל ועיקר. אם רצו הנתבעים לבסס טענה
לפגיעה שכזו, היה עליהם להגיש על כך תצהיר ומשלא נעשה הדבר, אינני מוכן לצאת מההנחה כי מתן הפירוט הנדרש, יש בו כדי לפגוע בחסיון מקורות המידע של הנתבעים.
8. אולם, גם אילו הייתי מוכן לצאת מן ההנחה שיש במתן הפרטים הנדרשים משום גילוי שמות עדים או אפילו גילוי מקורות מידע, גם אז לא הייתי רואה בכך משום עילה לדחיית הבקשה. אין כלל משפטי האוסר לחלוטין, בכל מקרה, ובכל נסיבות שהן על מתן פרטים נוספים שתוצאתם גילוי שמות עדים.
[...]
10. גם הטענה כי יש לדחות את הדרישה למתן פרטים מהטעם שיש בכך כדי לפגוע בחסיון העיתונאי על מקורות המידע, אינה מקובלת עלי.
ראשית, כפי שכבר ציינתי לעיל, לא הונחה תשתית עובדתית להוכחת טענה זו. בנוסף, וגם זאת כבר אוזכר לעיל, אין מדובר, גם לשיטת הנתבעים, בעצם הסרתו של החסיון על מקורות המידע, שכן זה ממילא יוסר, (ככל שמדובר בגילוי שמות הנסחטים), על ידי הנתבעים עצמם במהלך הבאת הראיות, אלא בעיתוי הסרת החסיון. לענין זה, אין בידי הנתבעים זכות קנויה לכך שהסרת החסיון תבוצע דווקא במועד הנוח להם, בלי להתחשב בדרישות הנובעות מהצורך בניהולו התקין של המשפט.
[...]
בהקשר זה יש להבחין בין מקרה בו נקרא עיתונאי להעיד בענין שאינו נוגע לו כלל ועיקר, רק משום שבידו מידע העשוי לעזור לבית המשפט בחקר האמת, לבין מקרה בו הוא מעורב אישית בענין הנדון בבית המשפט.
ההבדל נובע בראש ובראשונה מכך שכאשר העיתון עצמו מעורב בענין הנדון בבית המשפט, כמו במקרה שלפנינו, יכול העורך לשקול מראש את הסיכון הכרוך בחשיפתם של מקורות המידע עקב ביצוע פרסום מעין זה ולכלכל את צעדיו, כולל ההחלטה על עצם הפרסום, תוך התחשבות באותם אינטרסים עליהם הוא חפץ להגן. במקרה בו ברור מראש כי על מנת להתגונן בבית המשפט יהא עליו לגלות את מקורות המידע, חזקה על עורך העיתון שיערוך מראש את מאזן הרווח וההפסד הצפוי עקב פרסום כתבה מעין זו ואם אין בידו להגן על אמיתות הפרסום בשל החשש לחשיפת מקורות המידע, ייתכן שיעדיף מלכתחילה לא לפרסם את הכתבה. מובן, כי אופציה זו אינה קיימת במקום בו אין העיתון עצמו צד לדיון המשפטי. במקרה כזה חשוף העיתון לסיכון של הסרת החסיון על מקורות המידע בלא שניתנה לו כלל האופציה להימנע מחשיפה כזו מלכתחילה.
האופציה האמורה נתונה לעיתון, לא רק מראש, אלא גם בדיעבד. לשון אחר, יכול העיתון להחליט כי השמירה על מקורות המידע הינה כה חשובה עבורו עד כי במקרה מתאים יהא מוכן לוותר על הגנתו במשפט ובלבד שלא ייאלץ לחשוף את מקורותיו. גם אופציה זו אינה עומדת לעיתון במקום בו אין הוא צד לדיון. במקרה זה, אם לא תוטל מגבלה על הסרת החסיון, יהיו מקורות המידע של העיתון נתונים לחסדי האינטרסים של מי שהזמין את העיתונאי לחקירה וזה, אין בפניו אלא תועלתו הפרטית שאינה שקולה בעיניו כנגד שום שיקול ציבורי-חברתי מהסוג שלמענו נוצר החסיון.
מובן כי אין משמעות הדבר כי חסיון זה לא יעמוד לעיתונאי בכל מקרה בו מדובר בענין הנוגע לו אישית, אולם שיקול זה הינו, שיקול לגיטימי, שניתן להביאו בחשבון בהחלטה על הסרת החסיון לאור ההלכה כי אין מדובר בחיסיון מוחלט.
שיקול אחרון, ואולי הראשון בחשיבותו, הוא השיקול שהסרת החסיון חיונית
במקרה זה לשם ההגנה על זכות יסוד, כמו שמו הטוב וכבודו של אדם ו"לשם עשיית צדק מהותי", כלשונו של כב' הנשיא שמגר בפרשת ציטרין הנ"ל, שכן ללא גילוי מידע זה לא ניתן לקיים את ההליך המשפטי.
לאור השיקולים האמורים אינני מוכן לקבל את הטיעון בדבר החסיון העיתונאי
כנימוק למניעת חשיפת זהותם של הנסחטים.
[...]
11. פרטים בדבר המידע שעמד בפני הנתבעים בעת ביצוע הפרסום ומקורות אותו מידע.
התובעים דורשים לקבל פירוט על המידע שעמד בפני הנתבעים בעת פרסום הכתבה וגם על מקורותיו של מידע זה.
[...]
שיקול נוסף בשלו אינני סבור כי יש מקום לפרט בשלב זה את מקורות המידע, קשור לנושא החסיון העיתונאי.
בהלכת ציטרין הנזכרת לעיל קבע בית המשפט העליון כי החסיון על מקורות המידע של עיתונאי אינו חסיון מוחלט וכי בנסיבות מתאימות יכול בית המשפט להסירו.
[...]