עיקרי הפסיקה

המועצה להשכלה גבוהה היא רשות שהוקמה עפ"י חוק והיא האחראית על ההשכלה הגבוהה בארץ, לרבות על חלוקת התקציבים למוסדות השונים. העותרים ביקשו לקבל את הפרוטוקולים של ישיבות המועצה והוועדה לתכנון התקציב הפועלת במסגרתה על סמך חוק חופש המידע, וסורבו. המועצה הסכימה למסור רק את החלטות המועצה ולא את הדיונים הפנימיים, בהסתמכה על החוק.

החוק קובע כי אין חובה למסור דיונים פנימיים, אך ביהמ"ש קבע כי היעדר חובה אינו פטור, ומשמעו שאין ובת מסירה אוטומטית אלא שהרשות תפעיל שק"ד בין היתר עפ"י עניינו של המשיב במידע והעניין הציבורי שבגילויו. העובדה שהמידע הוא פנימי אינה מובילה לחיסויו. המגמה היא לאפשר גילוי רב ככל האפשר אלא אם הוא ישבש את פעילותה או תפקידה התקין של הרשות או שיפגע בצד שלישי. במקרה הנדון נקבע כי מסירת החלטות המועצה ללא הדיון בהן אינו מסירת מידע של ממש, אינה מאפשרת מעקב אחר הלך דעתם של חברי המועצה ואחר תכלית החלטותיהם.

מתוך פסק הדין

בית המשפט המחוזי בירושלים
עתמ 000924/02

בפני:
כב' השופט בעז אוקון
תאריך: 11/9/2003

בעניין:
1. הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ
2. שמואל רוזנר, עורך
3. רן רזניק, עיתונאי
העותרים

נ ג ד

1. המועצה להשכלה גבוהה
2. יעל עטיה, הממונה על חופש המידע במועצה להשכלה גבוהה
המשיבות

פסק-דין

1. זוהי בקשה לאפשר לעותרים לעיין בפרוטוקולים של ישיבות המועצה להשכלה גבוהה ("מל"ג") ושל הועדה לתכנון תקציב הפועלת במסגרתה ("ות"ת"). הבקשה הוגשה על פי חוק חופש המידע, התשמ"ח-1988.

2. העותרת 1 היא הוצאת עיתון הארץ בע"מ, והעותרים 2 ו-3 הם עורך בעיתון ועיתונאי הכותב בו. בעקבות דו"ח מבקר המדינה מחודש אפריל 1999, שהתייחס למל"ג, פרסמו העותרים מאמרים בעיתון הארץ בנושא זה. לדבריהם, הם היו מעוניינים להמשיך ולסקר "נושאים הקשורים למועצה להשכלה גבוהה, וזאת, בין היתר, במטרה לעקוב אחר הצעדים בהם נקטה המל"ג בעקבות פרסום ממצאי דו"ח מבקר המדינה". העותרים פנו אל המל"ג בבקשה לעיין בפרוטוקולים ולצלמם. המשיבים הציעו לעותרים להסתפק בהחלטות בלבד. הצעה זו לא סיפקה את העותרים, ומשעמדו אלה על דעתם, הודיעה המל"ג כי "בהתאם להוראות סעיף 9(ב)(4) של חוק חופש המידע והרציונלים העומדים בבסיסו, איננו מעבירים את התרשומות של דיוני אותם הגורמים".

מכאן העתירה.

[...]

7. חוק חופש המידע פותח בקביעת הזכות הכללית לקבלת מידע, אך ס' 9 של החוק קובע כי יש מידע "שאין למסרו או שאין חובה למסרו". בין היתר נקבע כי "מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות בין עובדי רשויות ציבוריות, חבריהם או יועציהם" הוא מידע שהרשות הציבורית "אינה חייבת למסור".

המל"ג סומכת על הוראה זו של החוק. למעשה, זהו הלוז לסירובה למסור את המידע. לדבריה, מטרת ס' 9(4) היא לעודד דיון פתוח בתוך הרשות "ההנחה העומדת ביסוד הגנה זו, והמבוססת על ניסיון החיים, גורסת כי חשיפת התרשומות הפנימיות של הרשות הציבורית תביא לדילולן של תרשומות אלה, לאמירת דברים בעל פה 'מחוץ לפרוטוקול', ולחשש מהבעת דיעה חופשית, ותגרום לכך כי מידע חיוני לפעולת הרשויות לא יופיע עוד בתיקיהם. כמו כן חשיפת התרשומות הפנימיות עלולה לגרור בעקבותיה לחצים על עובדים מסוימים מצד גורמים מעוניינים באופן העלול לשבש את תפקודה של הרשות" (תגובה מקדמית, ס' 3). אכן דברים כדורבנות, אך אין הם מתאימים לכל המקרים.

[...]

החוק קבע שורה של מקרים בהם הרשות איננה חייבת למסור מידע. העובדה שמקרה מסויים נופל לגדרה איננה מאפשרת לרשות להימנע מן הגילוי. היא מאפשרת לרשות להימנע מן הגילוי, רק אם קיים טעם המצדיק זאת.

[...]

10. המל"ג הוא גוף אשר מחזיק בידיו שליטה ממשית על ההשכלה הגבוהה. מסירת החלטות ללא הדיונים שקדמו להן איננה בבחינת מסירת מידע של ממש. ההחלטות הן לקוניות ואינן נותנות ביטוי לדיעות השונות שהובעו אגב קבלתן. עיון בהחלטות מעלה שקשה לחלץ מהן את השיקולים אשר עמדו ביסודן או ללמוד על הקשיים עמם ביקשו מקבלי ההחלטות להתמודד. מסירת ההחלטות, ללא הדיון, אינה מאפשרת מעקב אחר הלך דעתם של מקבלי ההחלטות ומחבלת ביכולת להבין את התכלית שחברי המל"ג ביקשו לקדם.

לכן, לא די בהעלאת טענה כללית, לפיה מקבלי ההחלטות יחששו לומר את דברם- ובאופן זה לגלגל את הנטל על העותרים להצביע על טעם לגילוי המידע (ת"א (ת"א) 2060/99 לשכת עורכי הדין נ' שר המשפטים, פ"מ תשנ"ח (39 385). הטענה הכללית כי גילוי מידע עלול לפגוע בתפקודן של וועדות פנימיות נחשבת ל"ספקולטיבית" (רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצנית הדסה נ' גלעד, פ"ד מט (2) 516, 524). מקבלי ההחלטות עוסקים בתקציבי עתק, ובעניין שיש לו חשיבות עליונה מבחינתו של כל אזרח ותושב. יש להניח כי יש ביכולתם לומר את דבריהם בבירור. מידע שראוי להאמר רק בחדרי חדרים מעלה חשד. חשש מהטיה עקב גילוי צריך להיות מבוסס על שיקולים ענייניים.

11. גם הטענה לפיה חלק מחברי המועצה להשכלה גבוהה הם שלוחי מוסדות שונים, ויקשה עליהם לדבר בחופשיות בעניין של עמיתיהם, איננה משכנעת. באותה מידה ניתן לטעון כי ללא גילוי עלולים חברי הוועדה לשרת את האינטרסים של הגופים השולחים בלא פיקוח נאות. אין יסוד מוצק להנחה, לפיה חששם של חברי המל"ג מעמיתיהם יופג על ידי מעטה של סודיות. על עמדות חברי הועדה ניתן ללמוד לא פעם על דרך הרכילות או ההדלפה. והא ראיה, עותק של חלק מהפרוטוקולים מצוי בידי העותרים. החשש "האמיתי" הוא שבלא גילוי עלול חבר וועדה לשקול שיקולים מוסדיים במקום שיקולים כלל ציבוריים. זאת ועוד, חברי המועצה להשכלה גבוהה הם בבחינת נאמנים, ובעקרון כל נאמן חייב בגילוי מלא, בדיווח ופיקוח. "החירות והזכות לקבל מידע מהרשויות הציבוריות נועדה גם להבטיח פקוח נאות של הציבור על נציגיו ונבחריו, שכן אלה הם הרי נאמניו ומשרתיו במשטר דמוקרטי ולא אדוניו" (הפ (ת"א) 1635/00 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' משרד המשפטים).ו

[...]

14. המשיבה טענה כי מדובר גם בפרוטוקולים בכמות ניכרת. כמות המידע איננה טעם עצמאי לחסיונו, והעובדה כי מתקיימים דיונים מרובים בקשר לתקציב גדול כל כך, איננה יכולה להצדיק את אי מסירתו. בסופו של יום ניתן לקבוע שהכמות אינה גדולה מידי. את הטענה לפיה חלק מההקלטות לא תומלל אין לקבל. היא הועלתה רק בשלב הסיכומים ואין לעמוד עתה על ההיקף הכספי הכרוך בתמלול. מכל מקום, אם המל"ג אינה חפצה למסור את הקלטות, עליה לתמללן בעצמה.ב

[...]

22. התוצאה היא שדין העתירה להתקבל, בכפוף לסייגים הבאים:

א. אם המשיבות סבורות כי פרוטוקולים מסויימים או החלטות מסויימות פוגעות בענייני צד שלישי, הן יכולות להשמיט קטעים מפרוטוקולים אלה. במקרה כזה עליהן להצביע על הקטע שהוצא, על המועד בו נערך הפרוטוקול ולציין את הטעם שבשלו מתבקש החיסיון. המשיבות רשאיות להשמיט קטעים אחרים שמוטל עליהם חיסיון על פי כל דין, לרבות התייעצות עם עורכי דין, ובלבד שיציינו במפורש את דבר ההשמטה, טעמיה המדוייקים (טיב הדיון) ומועדי הדיון.נ

ב. המשיבות אינן חייבות למסור פרוטוקולים שנערכו לפני שכונס ההרכב הנוכחי של המועצה להשכלה גבוהה, וזאת בהתאם להודעת העותרים מיום 13.7.03.ב

ג. המשיבות יכולות לפנות לבית המשפט על מנת לבקש השמטת שמות של דוברים מסויימים או שמות של דוברים בפרוטוקול מסויים, תוך מתן טעם הנעוץ בתוכן הדיון או האמירה.ו

ד. מובן, שאם המגבלות שיוטלו על ידי המשיבות כאמור בס"ק (א) לא יהיו מקובלות על העותרת, היא תוכל לשוב ולדרוש את הגילוי.

ה. הליך הגילוי יסתיים תוך 30 יום.

המשיבים ישאו בהוצאות העותרים, לרבות שכ"ט עורך דין, בסכום של 5,000 ₪. סכום זה נקבע בשים לב לנכונות העקרונית לגילוי, שבאה לביטוי בסיכומי המשיבות.

לקריאת פסק הדין המלא