עיקרי הפסיקה
ת.א. 1486/67
בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
בפני כב' השופט יוסף חריש
התובעים: 1. חברת החשמל לישראל בע"מ
2. יעקב פלד
נגד
הנתבעים: 1. הוצאת עתון הארץ בע"מ
2. גרשום שוקן
3. אליהו סלפטר
4. יאיר קוטלר
עתון "הארץ" פירסם כתבה בעניין רכישתה ומכירתה של מכונית "שברולט" אימפלה שנועדה לשימושו של מנכ"ל חברת החשמל בתקופת המיתון. התובעת, חברת החשמל לישראל בע"מ, ומנהלה הכללי לשעבר תובעים לחייב את הוצאת העיתון האחראי לעיתון, עורכו והעתונאי שכתב הכתבה, בתשלום דמי נזיקין על לשון הרע.
חברת החשמל רכשה מכונית למנכ"לה בתקופת המיתון בסכום של 34,000 ל"י והדבר עורר את ביקורת הציבור לפיכך החליט המנכ"ל להחזיר את המכונית לסוכן בתל-אביב כדי שינסה למכרה. ב-14.3.67 פירסם עיתון "הארץ" כתבה ובכתבה זו נאמר כי המכונית הוחזרה לסוכן בת"א כדי שינסה למכרה ואת התמורה יחזיר לחברה. בהמשך הכתבה נאמר כי "כבר יותר מארבעה חודשים נמצאת המכונית להלכה למכירה אצל סוכנות גולדברג בת"א אך למעשה אין חברת החשמל מעוניינת להיפטר מהמכונית, היא מקווה כי בעוד זמן מה כאשר ישכח הציבור את הפרשה, תשוב המכונית לשרת את המנכ"ל הפורש...". בהמשך הכתבה נאמר כי דברים אלה מבוססים על כך שנמצא קונה עבור המכונית בסכום 25-24 אלף ל"י וחברת החשמל סירבה לאשר המכירה בסכום זה ויתר על כן הודיעה שגם ב-28 אלף ל"י לא תימכר המכונית ללא אישור החברה.
מנהל סוכנות גולדנברג כתב מכתב למערכת העיתון ובו העמיד את העובדות על אמיתותן, דהיינו שהעיכוב במכירת המכונית נבע מתקופת המיתון.
בעקבות כתבה זו הגישו התובעים את תביעתם בלא שיבקשו מהנתבעים להכחיש את כתבתם.
התביעה התקבלה ובית המשפט פסק:
1. הנתבעים התבססו על שתי הגנות: הגנת "אמת דיברתי" והגנת פרסום בתום לב המוגן על פי ס' 15 (6) לחוק לשון הרע, תשכ"ה-1965.
2. ההגנה הראשונה מבוססת על עניינים של עובדה ולכן דורש החוק שהפרסום יעשה בתום לב, ואילו ההגנה השנייה הינה הבעת דעה על התנהגות הנפגע.
3. בהגנה הראשונה נטל ההוכחה על הנתבעים לפי סעיף 23 לחוק לשון הרע תשכ"ה-1965 ועליהם להוכיח כי הדבר שפורסם הינו אמת והיה בפרסומו עניין לציבור, בעוד שבהגנה השנייה די לנתבעים להוכיח כי פעלו בתום לב מתוך אמונה שהיה עניין לציבור בפרסום הדברים.
4. אולם לגבי הבעת דעה, דהיינו ההגנה השנייה, כדי לצאת מגדרי לשון הרע דין הוא שהבעת הדעה תהיה מיוסדת על אדני האמת, הבעת דעה שהיא קלוטה מהאוויר, בלא שורש של אמת, אין עומדת לה הגנת תום לב.
5. המלים "כבר יותר מארבעה חודשים נמצאת המכונית להלכה למכירה" הינן עובדתיות ולא הבעת דעה ויש בהן משום לשון הרע. כמו כן האמירה כי משתשוך הסערה הציבורית תשוב המכונית לשרת את המנכ"ל, הינה עובדתית ויש בה משום לשון הרע, וכך גם לגבי המסקנה כי חברת החשמל אינה מעונינת למכור את המכונית.
6. המסקנה האמורה התבססה על דברי פקיד המועסק בחברת גולדברג. זכותו של העיתונאי היתה לאמץ דברים אלה לעצמו, אך משמסר העיתונאי את הדברים לשם הוצאתם לפרסום, נעשה שותף לפרסום לשון הרע ולא רק זאת אלא יצר מושא חדש של לשון הרע, לשון הרע שקולה הוגבר משהיה במקורו.
7. אמנם העיתונאי ניסה לקבל את תגובת התובעים לפני פרסום הכתבה והושב ריקם, אך זה עדיין אינו נותן היתר בידו לעמוד ולפרסם דברים לא בדוקים כדברים בדוקים וכנאמנים, כי ידוע היה לעיתונאי שחוסר התגובה נובע מחשבון ישן בינו לבין התובעים ולא מעניין זה.
8. דברים שאינם סבירים ואפילו הינם הבעת דעה, מוכיחים על חוסר תום לב.
9. הטענה כי לאותה דעה שהובעה בכתבה מהלכים בקרב כמה מעובדי חברת החשמל אינה מסייעת, שכן לא מספר המחזיקים בדעה הוא הקובע את תום הלב שבה, אם דעה היא, ובוודאי שאינה קובע אמיתותה של עובדה כשמדובר בדברים שבעובדה.
10. אין מוציא לשון הרע יכול לבקש לעצמו צידוק בדברים שלא ידעם בעת הפרסום.
11. יש בדברי הכתבה משום הוקעת התובעים כשקרנים ואנשים בלתי רציניים ולכן אין ספק שיש כאן לשון הרע.
12. אין להתיר הצגת שאלות שמגמתן להוכיח מעשים דומים ושיטה וזאת הן פי ס' 22 לחוק לשון הרע, תשכ"ה-1965 והן לפי דיני הראיות בכללותם.
טענו:
לתובעת:נ א. גולדנברג
לתובע:ב א. לוין
לנתבעים:ו ש. ליבליך