עיקרי הפסיקה

בבית המשפט העליון

רע"א 4447/07

בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופט א' רובינשטיין

המבקש: רמי מור

נ ג ד

המשיבה: ברק אי.טי.סי. [1995] החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ

תאריך הישיבה: ט"ז בסיון התשס"ט (8.6.09)

בשם המבקש: בעצמו

בשם המשיבה: עו"ד צפריר נגבי; עו"ד מאיה תגר

במסגרת פורום באתר אינטרנט פורסמו הודעות אנונימיות לגבי המבקש. המבקש סבור כי הודעות אלה מוציאות את דיבתו רעה והוא חפץ להגיש בגינן תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. דא עקא, שאין הוא יודע את זהות הנתבע שכן ההודעות הן כאמור אנונימיות. לכן פתח המבקש בהליכים כנגד המשיבה, שהיא ספקית הגישה לאינטרנט, ודרש כי זו תגלה נתונים שברשותה (כתובת ה- IP ) אשר יאפשרו לחשוף את זהותם של הגולשים-המפרסמים. ביהמ"ש המחוזי בחיפה, בדונו בבקשות רשות ערעור על החלטות של בימ"ש השלום, קבע כי דרישה זו בדין יסודה, והתווה לעניין זה אמות-מידה מנחות. עם זאת, החליט ביהמ"ש המחוזי לייחס לפסיקתו תוקף פרוספקטיבי ולא להחילה על עניינו של המבקש. מכאן בר"ע זו, אשר נדונה כערעור.

ביהמ"ש העליון, ברוב דעות (המשנה-לנשיאה א' ריבלין, בהסכמת השופט א' א' לוי, כנגד דעתו החולקת של השופט א' רובינשטיין) דחה את הערעור, מהטעמים הבאים:

הזכות לאנונימיות: במישור הכללי-החוקתי, כאשר אדם מבקש לשמור על האנונימיות שלו בהקשר של פרסום התבטאות מסוימת, עומדות לו שתי זכויות יסוד חשובות: הזכות לחופש ביטוי והזכות לפרטיות (כאשר חשיבותה של האלמוניות מקבלת משנה תוקף בהקשר של הגלישה באינטרנט). עם זאת, האנונימיות אינה חזות הכול. מחיר האנונימיות מתבטא בהעלאתם לרשת של פרסומים דיבתיים ללא אפשרות להגיש תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. בכך עלולה להתאפשר פגיעה חמורה בזכות לשם טוב – זכות יסוד בעלת משקל רב במשטר חוקתי המכיר בכבוד האדם. ואולם, מאחר וכאמור הזכות לאנונימיות היא כאמור בעל מעמד חוקתי, בהיעדר הסדר חקיקתי המאפשר פגיעה בזכות זו – ברירת המחדל היא שאין אפשרות ליתן סעד של חשיפה ואין אפשרות "ליצור" סעד כזה בשיטת "המשפט המקובל" נוסח הערכאות הדיוניות.

העיסוק של בתי המשפט בישראל עד כה בשאלה של חשיפת זהותו של גולש אנונימי נעשה ללא מסגרת דיונית מתאימה. יש להבהיר: כל עוד אין דבר חקיקה הקובע הסדר פרטני למתן הצו המבוקש בהקשר של לשון הרע באינטרנט, אין מנוס מלבחון אם קיימת במשפט האזרחי הישראלי, מסגרת דיונית כללית, שאיננה מתייחדת להקשר הספציפי של פרסומים פוגעניים באינטרנט, שבגדרה ניתן להורות לצד שלישי לחשוף את זהותו של אדם אחר כדי שניתן יהיה להגיש תביעה נגד זה האחרון בגין עוולה שביצע לכאורה.

ביהמ"ש סבור כי לא קיימת כיום מסגרת דיונית הולמת למתן צו המורה לחשוף את זהותו של גולש אנונימי, ואין "להמציא" מסגרת כזו ב"חקיקה שיפוטית".

הסעד שמתבקש בענייננו הוא חריג. מדובר בניסיון לרתום, עוד בטרם משפט, את מערכת המשפט ואת הצד השלישי לצורך קיום חקירה שתביא לחשיפת זהותו של מעוול על-מנת שניתן יהיה להגיש נגדו תביעה אזרחית. מדובר למעשה בהליך מעין-חקירתי שביהמ"ש מגויס לו בהליך מקדמי במתכונת כזו או אחרת. הליך זה אינו טריביאלי, הוא מערב שיקולי מדיניות מורכבים והוא מצריך הסדרה חקיקתית.

ביהמ"ש מבהיר, כי אין בדברים אלו, כדי לסגור את השער בפני המבקשים לחשוף את זהותם של מעוולים ברשת האינטרנט. ראשית, כאשר מתבצעת באינטרנט עוולה שהיא גם עבירה, קיימת אפשרות לנפגע להגיש תלונה, וחזקה על רשויות האכיפה שתפעלנה את סמכויות החקירה והבדיקה המסורות להן מכוח הדין; הן ולא ביהמ"ש. שנית, יש להניח ולקוות כי בסופו של דבר תתקבל חקיקה שתסדיר באופן בהיר ומפורט את הנושא הנדון, תיצור את המסגרת הדיונית הראויה ותתווה את האיזון בין השיקולים שלעניין.
התוצאה היא שאין לשנות מן התוצאה שאליה הגיע ביהמ"ש המחוזי, הגם שלא מנימוקיו.

בשולי הדברים ביהמ"ש מעיר – באשר לקביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי במישור העקרוני הצדק עם המבקש אך אין להחיל את הפסיקה בעניינו – כי לו הוא היה חושב שקמה למערער זכות לקבלת הסעד של חשיפת זהותו של המפרסם האנונימי, אזי ללא ספק היה נקבע כי יש להוציא אל הפועל קביעה זו על עניינו. שכן, לא היה מקום ליתן במקרה זה תוקף פרוספקטיבי בלבד.

השופט אלייקים רובינשטיין (דעת מיעוט): העובדה שאין בחוק החרות עילת תביעה המאפשרת לחייב ספקית למסור את זהות בעליהן של כתובות IP אינה, כשלעצמה, מחייבת את הקביעה, כי אין במשפט הישראלי עילה כאמור. שכן, בשש השנים האחרונות הכירו בתי משפט בישראל בעילת תביעה זו ויש לראות בה יצירה שיפוטית שנוצרה בערכאות הדיוניות ואין מקום לקבוע עתה אחרת. הדברים אינם נובעים מרצון שיפוטי עז לעצב עילות וזכויות, אלא מן הצורך - ומכך שהמחוקק, מטבע הדברים, מתנהל לא אחת לאיטו. השופט רובינשטיין סבור כי ברירת המחדל תהיה, כי כאשר תובע מראה שבידיו תביעה טובה נגד גולש מעוול אנונימי - יורה ביהמ"ש על חשיפה; קרי, אם מדובר במקרה, בו אם היתה זהות הגולש ידועה היתה תביעה נגדו מתקבלת - יש להורות על חשיפת זהותו. הודגש כי יש להותיר את סמכות ביהמ"ש להורות על חשיפה כסמכות שבשיקול דעת (בדומה להלכה בעניין צוי Norwich Pharmacal) - ויתכנו מקרים בהם יימנע ביהמ"ש מהורות על חשיפה.

לקריאת פסק הדין המלא