עיקרי הפסיקה

בג"צ מס' 644/81

1 עומר אינטרנשיונל אינק. ניו-יורק
2 חנא סמאן סיניורא
נגד
שר הפנים, משרד הפנים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[8.12.81, 24.12.81]
לפני מ"מ הנשיא י' כהן והשופטים מ' שמגר, ד' לוין

העותרת 1 הנה המו"ל של עיתון יומי בערבית ושל מוסף שבועי באנגלית לעתון זה, המתפרסמים בירושלים. המשיב הוציא צו, על פי סעיף 19(2) לפקודת העתונות, על הפסקת פרסום העיתון למשך חודש, וזאת לאחר ששוכנע, לטענתו, כי יש בפרסומים שפורסמו בעיתון "משום שבח למעשי רצח וטירור ועידוד להמשכתם ודברים העלולים לסכן את שלום הציבור". בעתירתם מבקשים העותרים לבטל את הצו.

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א. (1) בדרך כלל רצוי, שלפעולה המריקה לכת של הפסקת עיתון תקדם התראה לפי סעיף 19(1) לפקודת העתונות, אך, כפי שנאמר במפורש ברישא של סעיף 19(2), מתן התראה אינו תנאי בל יעבור להפעלת הסמכות להפסקת עיתון.

(2) רצוי לתת פירוט מלא יותר בצו המשיב לגבי הפרסומים, בהם הוא מצא פסול, אולם העדר פירוט מספיק אינו פוגע בתוקף הצו.
ב. כאשר המשיב שוקל, אם נתקיימו התנאים להפעלת סמכותו לפי סעיף 19(2) לפקודת העתונות, עליו להתחשב במסיבות הקיימות במועד בו נעשה הפרסום.

ג. המשיב רשאי, בין יתר שיקוליו, להביא בחשבון גם פרסומים קודמים בעיתון, אפילו לא נקטו השלטונות צעדים לגביהם בעבר, ובלבד שהפרסומים הקודמים לא נעשו זמן רב לפני הפרסומים, שהביאו להוצאת הצו, ויש ביניהם קשר ענייני.

ד. העותרים, על יד כך שהביאו בעיתונים פרסומים, אשר סיכון שלום הציבור הנובע מהם הוא בגדר ודאות קרובה, ניצלו לרעה את זכות חופש הביטוי ועברו את גבול המותר, שאתו יכול לסבול משטר דמוקרטי הרוצה להגן על קיומו.

עתירה למתן צו-על-תנאי. הדיון - כאילו ניתן צו-על-תנאי. העתירה נדחתה.

א' שפאר - בשם העותרים
ד' ביניש, מנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה - בשם המשיב.

מתוך פסק הדין

[...]

הפרסומים, אשר שימשו יסוד להחלטת שר הפנים, נעשו בתקופה, שבה התרחשו האירועים הבאים:

(א) חל שינוי בדרכי ניהול יהודה, שומרון ורצועת עזה על-ידי החלפת מינהל צבאי במינהל אזרחי, ושינוי זה גרם או תרם לכך, שבשטחים המוחזקים נעשו פעולות מחאה, שהתבטאו גם בהפרות סדר, כגון, שריפת צמיגים, יידוי אבנים, הפגנות ואף פעולות חמורות יותר. סקירה מפורטת ואוהדת לאירועים אלה ניתן למצוא בגיליונות העיתון, שפורסמו בין 19- 25 לנובמבר, ודי להפנות בעניין זה למוסף האנגלי מס' 80(מש/8) ולמוסף מס' 82, המלאים בתיאורי התרחשויות אלימות שונות ופעולות שלטונות הבטחון.

(ב) ביום 17.11.81 נורו יריות על-ידי אנשים, המתוארים במוסף האנגלי מס' 82 כ"פרטיזנים פלישטינאיים" (palestinian guerillas), למכונית, שבה נסעו ראש האיגוד הכפרי באזור רמאללה, יוסף אל-חטיב, ובנו. הבן, אשר נהג במכונית, נורה ונהרג במקום, ואילו האב, ראש האיגוד הכפרי, נפצע בצורה אנושה. האב מת לאחר מכן מפצעיו, אך הדבר קרה במועד יותר מאוחר.

הדיווח ודברי הפרשנות במוסף האנגלי מס' 82 על מעשה ההתנקשות ביוסף אל-חטיב מופיעים בעמוד ראשון של מוסף זה, בחלקו התחתון של העמוד, ונמשכים בעמודים אחרים של המוסף. בחלק התחתון של העמוד הראשון, מתחת לקו המבדיל בין חלק זה לחלק העליון, רואים אנו (בצד שמאל) קריקטורה מראה קלגס מזוין, שעל קסדת הפלדה שלו מצויר מגן דוד, אשר מנסה לנפח בלון, אולם אותו בלון, שעליו כתובות המלים "איגוד כפרי" באננגלית, מתנפץ עקב פגיעה מאבן, שיצאה מקלע שבידי ילד, שדמותו מופיעה בצד השני של הציור. מצד ימין, בחלק התחתון של העמוד לצדה של הקריקטורה ובצמוד אליה, מופיעה כתבה, המתארת את ההתנקשות.

הכתבה נמשכת בעמוד 3 של העיתון, ונאמר שם, בין היתר, שיוסף אל-חטיב איננו אהוד על חבריו הכפריים, לפי הדיווחים אף אחד לא בא למשפחתו כדי להביע השתתפות בצער, יש ליוסף היסטוריה ארוכה של שיתוף פעולה נגד עמו ("against his own people") בתקופת הבריטים, ובתקופה הירדנית, וכעת היה מצדד עם "הכובשים הישראלים" ("and now he has sided with the israeli occupiers"). כן נאמר באותה כתבה, שיוסף היה מעורב בזיוף מסמכים לשם תפישת קרקעות מבעליהם הפלשתינאיים ומכירתן לחברות ישראליות. בסוף הכתבה נאמר, שהניסיון להתנקשות בא אחרי שלושה שבועות של אי-שקט כללי בגדה המערבית עקב מחאה נגד הוטונומיה, המינהל האזרחי ואיגודי כפרים. כן נאמר שם, שהיו עוד נסיונות התנקשות או פגיעה בראשי איגודי כפרים.

אין אנו רואים צורך לעמוד בפירוט על יתר הידיעות, הרשימות והמאמרים, המופיעים במוסף האנגלי 82 הנ"ל. די לציין, שיש במוסף למכביר דברי התקפה בלשון בלתי מרוסנת על השלטונות והצגת פעולות הפרת סדר, שהיו באותו זמן בשטחים, בדרך של שבח ועידוד. לדעתנו, די היה בקריקטורה הנ"ל, כשהיא מופיעה על-יד הכתבה על ההתנקשות עם הפרטים המופיעים בה, כאמור לעיל, כדי להצדיק את מסקנתו של שר הפנים, שיש בפרסום זה "משום שבח למעשי רצח וטירור ועידוד להמשכתם". מר שפאר טען, שאין קשר ברור בין הציור הנ"ל לבין מעשה הרצח, שעליו מסופר לידו. טענה זו יש לדחות. כל מי שעיניו בראשו רואה מיד, כי הציור, אשר מופיע ליד הכתבה, קשור באופן הדוק למאורע, המתואר בכתבה, ויש בו משום שבח בלתי מוסווה למעשה ההתנקשות כמעשה חיובי ומוצלח, המזכיר את מלחמתו של דוד נגד גלית. רשאי היה שר הפנים, בנסיבות שתוארו לעיל ובשים לב להפרות שלום המרובות שהתחוללו באותה עת בשטחים המוחזקים, להגיע לכלל הערכה, שישנה ודאות קרובה של סיכון שלום הציבור, אם הופעת העיתון לא תופסק לתקופה מסוימת, כי המתואר בא לעודד פגיעה אלימה באישים, המעורבים בפעילותם של האיגודים הכפריים המוזכרים. כפי שהודגש בפסק הדין בעניין "קול העם", בג"צ 73/53, 87[1], כאשר שר הפנים שוקל, אם נתקיימו התנאים להפעלת סמכותו לפי סעיף 19(2), עליו להתחשב במסיבות הקיימות במועד שנעשה הפרסום. במקרה שלפנינו הצדיקו המסיבות, שבהן נעשה פרסום המוסף מס' 82, את הפעלת הסמכות לפי סעיף 19(2)(א).

[...]

הגענו למסקנה, שיש לדחות את העתירה, מבלי שראינו צורך להיזקק לדברים, שהופיעו בעיתון לפני הפסקתו הראשונה. כדי להבהיר את עמדתנו נציין, שלדעתנו רשאי היה שר הפנים, בין יתר שיקוליו, להביא בחשבון גם פרסומים קודמים בעיתון. העובדה, שפרסומים שנעשו בעבר לא הניעו את השלטונות לנקיטת צעדים נגד העיתון, איננה אומרת, שאין להביאם בחשבון בהערכה הנעשית על-ידי השר לפי כל המסיבות, וזה אם הפרסומים הקודמים לא נעשו זמן רב לפני הפרסומים, שבעטיים הופסקה הופעת העיתון, ואם יש קשר מבחינה עניינית בין תוכן הפרסומים לבין הסיבה הישירה לצו ההפסקה. דוגמה אחת לפרסום, שרשאי היה השר להביאו בחשבון בהחלטתו, היא סדרת רשימות (מש/9א' עד מש/9ה'), שהופיעו בעיתון באוקטובר 1981 אחרי רציחתו של נשיא מצרים סאדאת. בתוכנן ובסגנונן "מצטיינות" רשימות אלה בשפע של גידופים ובפניה ליצרים השפלים ביותר של קהל הקוראים. נביא כאן רק שני קטעים "מפניני הלשון" של רשימות אלה:

"קברו קברו את כאפור. ריחו הרע של המת יצא (התפשט) כשם שהתפשט ריחו (הרע) בהיותו חי. קברוהו ואל תדחו קבורתו ליום שבת למרות שהיה מאנשי השבת. קברוהו שהרי המקרר בבית החולים אלמעדי מסרב להכיל את הרקוב והמעופש. קברוהו. קברוהו הרחק מהמכובדים במקום נטוש ומוזנח כדי שבידודו יהיה מושלם כשם שהיה בחייו". (מש/9(א) מיום 8.10.81).

"מי פותח מאש מקלעו על יתוש המזמזם מעל תעלה מתעלות ואדי אלניל? חמישה כדורים בגופו של כאפור, האם לא היתה מספיקה לו יריה אחת? אני דורש שקצין זה ייקנס, בגובה ערכם של ארבעת הכדורים.

האם לא היה צריך לחלק את יתר הכדורים כמתנת חג... חמשת הכדורים - לכל שאר מסמלי הבוגדנות במצרים. ומדוע קופח חוסני מובארק, במתנת הכוחות המזוינים ביום חגם? אני מאשים את הקצין האמיץ ואת חבריו בחלוקה גרועה של המתנות..." (מש/9(ג), מיום 14.10.81).

העובדה, שרשימות אלה לא הביאו לכל תגובה מצד השלטון, מעידה על מידת הסובלנות הרבה במתן חופש הביטוי לעיתונות. העותרים, על-ידי כך שהביאו בעיתונם פרסומים, אשר סיכון שלום הציבור הנובע מהם הוא בגדר ודאות קרובה, ניצלו לרעה את זכות חופש הביטוי ועברו את גבול המותר, שאותו יכול לסבול משטר דמוקרטי, אשר רוצה להגן על קיומו. משהוגדשה הסאה על-ידי הפרסומים אחרי חידוש הופעת העיתון, רשאי היה שר הפנים לפעול לפי סעיף 19(2)(א) לפקודת העתונות.

מהטעמים דלעיל דחינו את העתירה.

הנימוקים ניתנו ביום כ"ח כסלו תשמ"ב (24.12.81).

לקריאת פסק הדין המלא