בתי המשפט
בית משפט השלום תל אביב-יפו א 018058/05
בפני: כב' השופטת ד"ר דפנה אבניאלי 10.6.07

דני לבנשטיין
ע"י עו"ד עמית דולב
תובע

נ ג ד

1 . רפי גינת
2 . רפי גינת הפקות בע"מ
3 . רשת חברת תקשורת והפקות בע"מ
ע"י עו"ד פז מוזר
נתבעים

במסגרת עבודתו בתכנית כלבוטק, הכין התובע כתבה תיעודית, שנושאה היה אופן הכנת שימורי כרוב חמוץ במפעלי "פרימן" ברמת-גן. הכתבה שודרה לראשונה בתכנית כלבוטק בערוץ הראשון, בתאריך 30.3.1982. הנתבע 1 היה באותה העת מפיק התכנית ואחראי על מתן הקרדיטים. התובע טוען, כי הכתבה נשאה אופי ייחודי, שהיה מזוהה עמו ועם אישיותו וזכתה בשעתו להד תקשורתי עצום. בתאריך 19.10.04 שידרו הנתבעים תכנית חגיגית לציון מלאת 25 שנה לתכנית כלבוטק. במסגרת התכנית שובצו קטעים של כעשר כתבות בולטות. התובע אינו מלין על עצם שידור הכתבה, אלא טוען, כי משצפה בתכנית המסכמת נדהם לגלות כי הוכנסו בה סילופים, פגימות ושינויים, שיש בהם משום הפחתת ערך ביחס לכתבה המקורית והם עלולים לפגוע בכבודו או בשמו.

בית המשפט קיבל את התביעה, מן הטעמים הבאים:
גם אם מדובר ביצירה משותפת, לא היו הנתבעים זכאים להתכחש לזכותו המוסרית בכתבה. הזכות המוסרית באה לידי ביטוי בכך שאדם זכאי שזיקתו לאותה יצירה לא תופר על ידי גורם אחר כלשהו.

הנתבעים לא הוכיחו דבר והסתפקו בטיעון לאקוני, שלא עלה בידי לרדת לפשרו, כי לא היה מקום לציין את שמו של התובע, כמי שנטל חלק בהכנת הכתבה המקורית. לא אחת קבעו בתי המשפט, כי אי ציון שמו של היוצר מהווה הפרת זכויות יוצרים בריש גלי.

אין ספק כי ללא עזרתו של התובע, לא היתה הכתבה נעשית כלל. התובע לא זכה ששמו ייקרא על יצירתו "בהיקף ובמידה המקובלים", ולמעשה לא זכה כי שמו ייקרא על יצירתו בתכנית המסכמת כלל.

טענתו של הנתבע, מר רפי גינת, כי כך נהוג בתכניות כלבוטק או אולי בתכניות אחרות, היא טענה בעלמא שאין בידי לקבלה. התובע לא זכה כי הטעות תתוקן על ידי הנתבעים, גם לאחר שידור התכנית המסכמת, ולמעשה עד עצם היום הזה. על כן, זכאי התובע לפיצוי.

סעיף 4א (2) לפקודה, מורה כי מחבר זכאי שלא ייעשה ביצירתו כל סילוף, פגימה או שינוי אחר, שיש בהם כדי להפחית בערכה, או לפגוע בכבודו או בשמו של מחברה. מר גינת העיד מפורשות כי לא שוחח עם התובע, טרם הכנת הכתבה החדשה בתכנית המסכמת, ולא ביקש את רשותו לשינויים שבוצעו בה על ידו.

במקרה דנן, לא היה בשינויים שהוכנסו בכתבה המקורית, כדי לפגוע בכבודו או בשמו של התובע. הדבר נלמד הן מעיון בטקסט שנלווה לתכנית המסכמת והן מצפייה בכתבה המקורית ובכתבה השניה ששודרה בתכנית המסכמת ולכן דין הטענה בדבר הפגיעה בזכות השלמות לפי סעיף 4א (2) להידחות.
סעיף 4א (5) הוא סעיף ספציפי, המקנה פיצויים בגין פגיעה בזכות המוסרית, ובית המשפט רשאי לפסוק לפיו סכומים נמוכים מהפיצוי המינימאלי שנקבע בסעיף 3א לפקודה. הנתבעים פעלו לכל היותר מתוך רשלנות כלפי זכויותיו המוסריות של התובע ונפסק לתובע פיצוי בסך של 20,000 ₪.

מתוך פסק הדין

מעשה ההפרה:

בתאריך 19.10.04 שידרו הנתבעים תכנית חגיגית לציון מלאת 25 שנה לתכנית כלבוטק. במסגרת התכנית שובצו קטעים של כעשר כתבות בולטות, אשר שודרו בתכנית כלבוטק במהלך השנים והותירו את רישומן על הציבור (להלן: "התכנית המסכמת").

כתבתו של התובע נבחרה לשמש אחת מאותן כתבות נבחרות (צילום התכנית המסכמת והתמליל שנלווה אליה, צורפו כנספחים ח' ו-ט' לתצהירו של התובע).

התובע אינו מלין על עצם שידור הכתבה, אלא טוען, כי משצפה בתכנית המסכמת נדהם לגלות כי הוכנסו בה סילופים, פגימות ושינויים, שיש בהם משום הפחתת ערך ביחס לכתבה המקורית והם עלולים לפגוע בכבודו או בשמו.

בין הסילופים והשינויים הנטענים היו השמטת הקריינות המקורית שנעשתה בקולו של התובע ו-"השתלת" קריינות מפיו של הנתבע 1 תחתיה, שינוי הטקסט ששימש לקריינות לעומת זה ששימש לכתבה המקורית, השמטתו של פס הקול המוזיקלי שליווה את הכתבה והחלפתו באחר, וכן השמטת קטעים מתוך הצילומים שכללה הכתבה.

בנוסף טוען התובע, כי שמו לא הוזכר כלל ולא ניתן לו כל "קרדיט" על הכתבה. לדבריו, הנתבע 1 בחר לציין בפתיח של הכתבה ביטויים כדוגמת "הלכנו", "ראינו", "צילמנו" וכד', על מנת לטעת בקרב הצופים את הרושם המוטעה, כאילו הנתבע 1 הוא הוא העומד מאחורי הכתבה הסנסציונית ולא התובע (סעיף 25 לתצהיר).

[...]

מר גינת מפרט בתצהירו, מדוע בחר לכלול את הכתבה המקורית בתכנית המסכמת. לדבריו:

"שיקול נוסף לבחור בקטע הצילומי מתוך הכתבה המקורית, נשוא כתב התביעה, היה רצוני להוסיף לתכנית המסכמת נדבך הומוריסטי, שכן מרבית האייטמים ששודרו בתכנית המסכמת היו טעונים ואף קשים לצפייה, והקטע הצילומי שנלקח כחומר גלם מהתכנית המקורית הוא ללא ספק קליל והומוריסטי" (סעיף 17 לתצהיר).

והנה, למרבה הפליאה, בעת ששודרה התכנית המסכמת, נשמט לחלוטין שמו של התובע. לא "קרדיט" ולא כלום. כאילו מעולם לא היתה לתובע זיקה לכתבה כה מעניינת.

כאשר נשאל מר גינת לגבי מתן "קרדיט" ליוצרי כתבות בטלויזיה השיב, כי בעת ששודרה הכתבה המקורית היה הוא זה שהחליט על מתן הקרדיט לתובע (עמ' 27, שורה 25). במענה לשאלת בית המשפט, מדוע לא נהג באופן דומה בתכנית המסכמת השיב:

"בכל שבוע יש בכלבוטק את פינת המעקב, שגם בה אנו נותנים חלק קצר מהכתבה, וגם שם אין קרדיט. אני לא עשיתי את זה רק אצל דני לבנשטיין... לא עשיתי את זה נגדו, כך נהוג לעשות. כאשר נותנים קטע של משהו, לא נותנים קרדיט, כי זה ניתן על היצירה כולה... קרדיטים ניתנו רק כשזה היה משהו יוצא דופן, למשל בכתבה של המתדלקים, נתתי קרדיט לצלם, כי זאת היתה הפעם הראשונה בתולדות הטלויזיה הישראלית שהשתמשו במצלמה נסתרת, שלא לצורך צחוק אלא לצורך חשיפה" (עמ' 28, שורה 2).

מה המקור לנוהג זה, שעליו העיד מר רפי גינת, לא אדע וב"כ הנתבעים לא מצא לנכון לפרט זאת בסיכומיו. אם אכן קיים נוהג כנטען, היה על הנתבעים להוכיחו בראיות או בעדויות משכנעות מטעמם. הנתבעים לא הוכיחו דבר והסתפקו בטיעון לאקוני, שלא עלה בידי לרדת לפשרו, כי לא היה מקום לציין את שמו של התובע, כמי שנטל חלק בהכנת הכתבה המקורית.

[...]

טענתו של הנתבע, מר רפי גינת, כי כך נהוג בתכניות כלבוטק או אולי בתכניות אחרות, היא טענה בעלמא שאין בידי לקבלה. אמנם מר גינת טען כי "לא הסבירו לי מה החוק אומר במקרה כזה" (עמ' 32, שורה 12). אולם, התובע לא זכה כי הטעות תתוקן על ידי הנתבעים, גם לאחר שידור התכנית המסכמת, ולמעשה עד עצם היום הזה.

הנתבעים לא מצאו לנכון לציין באחת מתכניות כלבוטק הבאות, כי בתכנית המסכמת שודרה כתבה פרי יצירתו של התובע, ומאליו מובן שלא הציעו לו פיצוי כספי בגין הפגיעה הנטענת על ידו בזכות ההורות שלו. לפיכך, אני קובעת כי התובע זכאי לפיצוי בגין פגיעה זו, בסכום שיקבע על ידי בהמשך פסק הדין.

[...]

אני סבורה, כי אין להסיק מן העובדה שהנתבע איש תקשורת ותיק ביותר, או מהעובדה שהתובע והנתבע מסוכסכים מזה שנים ואינם מדברים איש עם רעהו, כפי שהודה מר גינת במהלך חקירתו הנגדית, כי כוונת זדון נלוותה למעשיו של הנתבע 1 בהתייחס לתובע דווקא.

צפייה בתכנית המסכמת מלמדת, כי אכן הנתבעים לא העניקו קרדיט לאיש מן היוצרים של הקטעים ששודרו בה, למעט שמו של הצלם בכתבה על המתדלקים. מדובר בנוהג נפסד ושגוי, אך מכאן ועד הוכחת כוונת זדון רחוקה הדרך.

[...]

אני סבורה, כי הנתבעים, ונתבע 1 בראשם, פעלו לכל היותר מתוך רשלנות ואי אכפתיות כלפי זכויותיו המוסריות של התובע.

[...]

אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע, יחד ולחוד, סך של 20,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

בנוסף, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 7,500 ₪, בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

לקריאת פסק הדין המלא