עיקרי הפסיקה

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו

תע"א 7841-08
איריס פרחי נ' "מעריב"-הוצאת מודיעין בע"מ

בפני:
כב' השופט דורי ספיבק – אב בית הדין
מר רן ורדי – נציג ציבור המעבידים
גב' נעה נוריאל – נציג ציבור העובדים

התובעת: איריס פרחי
נגד
הנתבעת: "מעריב" – הוצאת מודיעין בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אלון נוי וענבל אלטמן

התובעת הנה עיתונאית שכתבה לעיתון "מעריב", משך למעלה מעשור, ידיעות בעיקר אודות תיקי תביעות קטנות. העיתון שילם לה "שכר סופרים" כפרילנסרית (משתתפת חופשיה), שחושב לפי מספר הידיעות שפורסמו. התובעת הגישה תביעה עם סיום העסקתה להפרשי שכר מינימום, פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פדיון חופשה, נסיעות ופיצוי על עגמת נפש. עיקר הדיון נסב אודות שאלת מעמדה במשפט העבודה של עיתונאית שהעסקתה הוגדרה כ"פרילנס".
.
בית הדין האזורי לעבודה קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:

בפרשת צדקא נפסק בדעת הרוב כי צדקא, כתב גלי צה"ל בבריטניה, זכאי לזכויות של עובד בגין תקופת עבודתו בגל"צ. בין היתר נפסק כי עצם העובדה שמאן דהו, הוכר כעובד של נתבעת מסוימת, אינה מחייבת מסקנה שהוא יוכר כזכאי לכלל הזכויות המוענקות ל"עובד" במשפט העבודה. מכאן, שאין לגזור בהכרח מהעובדה שבפסק דין צדקא הוכר התובע כזכאי לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת, את המסקנה שצדקא היה זכאי בהכרח למכלול הזכויות להן זכאי "עובד". עוד נפסק כי אין מקום להגדרה מתמטית נוקשה של המושג עובד, או של יחסי עובד מעביד. הבחינה צריכה להיות נקודתית ולהתייחס הן לנתונים הספציפיים של ביצוע העבודה והן לחוק שמכוחו מתבקש הסעד. עם זאת, ככל שלפי מבחני יחסי עובד ומעביד ניתן להגיע למסקנה חד משמעית בעניין קיומם או אי קיומם של יחסי עובד מעביד, העובד יהא זכאי (או לא זכאי) למלוא זכויות עובד לפי משפט העבודה המגן, בלא צורך לעשות שימוש בכללי הפרשנות התכליתית כ"כלי קיבול" להקניית זכויות לתובע.

ביה"ד יישם את הלכת צדקא על ענייננו בקובעו כי יש דמיון רב מאוד בין עובדות פרשת צדקא, לענייננו ובין היתר: ההקשר התעשייתי זהה; אין חובת נוכחות במקום העבודה; תמורה לפי תפוקה; גובה שכר דומה כשאין מדובר בתשלום גבוה מהמקובל ואין מדובר במצב שבו לעיתונאי עמדת מיקוח חזקה אל מול כלי התקשורת; התקשרות סדירה, עקבית וממושכת; היקף עבודה יציב למדי; אין ראיה לניהול "עסק זעיר"; תלות כלכלית במעריב; לימודים במהלך תקופת העבודה שאין בהם לשנות לעניין קיומם של יחסי עובד ומעביד. נוכח כל האמור, יש מקום להכיר בתובעת כ"עובדת" של מעריב לא רק לצורך תביעתה להפרשי שכר, פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, כפי שהוכר צדקא, אלא לצורך מלוא אגד הזכויות אותם מקנה משפט העבודה המגן.

אשר להפרשי שכר, גם עובד המשתכר שכר לפי תפוקה, זכאי לתשלום שכר מינימום חודשי. עם זאת, התובעת אינה זכאית לכך, בהעדר הוכחה שעבדה במשרה מלאה, כנהוג במקום עבודתה לפי החוק. התובעת אף לא טענה למתכונת עבודה כלשהי ומכאן שאין כל בסיס להעברת נטל ההוכחה בעניין זה לנתבע, או להפעלת חזקה לפיה הועסקה התובעת במשרה מלאה. בהעדר ראיה אחרת, נקבע כי לתובעת שולמה תמורה מלאה וראויה תמורת תפוקותיה, ומכל מקום תמורה העומדת בחובה החוקית לתשלום שכר מינימום. התביעה להפרשי שכר נדחית.

התובעת פוטרה מעבודתה בנתבעת והיא זכאית לפיצויי פיטורים, כשהמועד הקובע לעניין פיטוריה הינו סוף חודש 10/03, בו קיבלה את התשלום האחרון ממעריב. שיעור פיצויי הפיטורים להם זכאית התובעת חושב לפי תקנות 7 ו-8 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964, תוך חלוקת העסקת התובעת לתקופות השונות בהם חל שינוי משמעותי בהיקפי העסקתה; התובעת זכאית לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת לפי השכר שהשתכרה בשנת עבודתה האחרונה; בדעת רוב (שני נציגי ציבור) נפסק כי התובעת זכאית לתשלום דמי הבראה עבור השנתיים האחרונות לעבודתה, חרף הקושי לחשבם במדויק ונקבעה דרך החישוב, לפי היקף עבודתה בכל שנה. יתר תביעות התובעת נדחו.

מתוך פסק הדין

כב' השופט דורי ספיבק:

1. בפסק דין זה אנו נדרשים לשאלת מעמדה במשפט העבודה של עיתונאית המוגדרת על ידי כלי התקשורת בו היא הועסקה כ"פרילנסרית". שאלה זו העסיקה רבות את בתי הדין לעבודה מאז פרשת צדקא {עע (ארצי) שאול צדקא נ' גלי צה"ל, פד"ע לו 625 (2001)}.

התובעת הינה עיתונאית שכתבה לעיתון "מעריב" במשך למעלה מעשור ידיעות בעיקר אודות תיקי תביעות קטנות. העיתון שילם לה "שכר סופרים" כפרילנסרית (משתתפת חופשיה), שחושב לפי מספר הידיעות שפורסמו. בפנינו תביעה שהגישה עם סיום העסקתה להפרשי שכר מינימום, פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות נוספות.

התשתית העובדתית

2. תחילת העסקתה של התובעת כעיתונאית במעריב היתה ביום 1.1.92. לאורך השנים התמקדה בכתיבתה בסיקור בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב. לעיתים פרסמה ידיעות גם בנושאים צרכניים ונושאים משפטיים אחרים.

בתחילת הדרך, בשנים 1992 ו- 1993, קיבלה התובעת "שכר סופרים", שלא עלה על מאות בודדות של שקלים, וגם זאת לא בכל חודשי השנה. החל מאוקטובר 1993, שבו שולם לתובעת סך 1,950 ₪, קיבלה התובעת לאורך כל שנות ה-90 שכר סופרים ממוצע בסך כ- 2,000 ₪. החל מנובמבר 1,999 חל גידול נוסף בשכרה. עד סוף 2001 השתכרה כ- 4,000 ₪ בממוצע מדי חודש. בשנת 2002 פחת שכרה לפחות מ- 3,000 ₪ לחודש, ובחודשיים האחרונים של השנה לא השתכרה כלל. לקראת סוף דרכה במעריב, בשנת 2003, השתכרה התובעת ברוב חודשי השנה 925 ₪ בלבד, עד לחודש אוקטובר 2003, בו קיבלה את "שכר הסופרים" האחרון (פירוט מדויק של "שכר הסופרים" אותו קיבלה התובעת לאורך שנות עבודתה מצוי בתלושים שצירפה לכתב תביעתה, וכן בנספח ק' לכתב התביעה).

בשנים 2004 ו- 2005 המשיך מעריב להנפיק לתובעת תעודת עיתונאית, והתובעת המשיכה להעביר למעריב ידיעות בודדות שחלקן פורסמו. מחומר הראיות עולה שהתובעת לא קיבלה תמורה כלשהי בגין ידיעות אלה. מכל מקום, החל מסוף 2005 פסקה התובעת לחלוטין לכתוב ידיעות לעיתון.

דיון והכרעה

3. במסגרת תביעה זו אנו מתבקשים לפסוק לתובעת פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת, דמי הבראה, הפרשי שכר מינימום, פדיון ימי חופשה, נסיעות ופיצוי על עוגמת נפש. בטרם נפנה לדיון ברכיבי התביעה השונים, נתמצת את שנפסק בפרשת צדקא, שפסק הדין בה סולל לנו את הדרך להכרעה בתיק זה. בהמשך ניישם את הלכת צדקא על המקרה של התובעת, ורק אז נעבור לדון ולהכריע ברכיבי התביעה השונים, אחד לאחד.

[...]

6. אנו מוצאים דמיון רב מאוד בין עובדות פרשת צדקא, לבין המקרה שלפנינו. ההקשר התעשייתי הוא זהה. בשני המקרים דובר בהתקשרות עם עיתונאי, שמעצם טיבה הניחה כר פעולה נרחב לעיתונאים לאתר בעצמם את הנושאים הראויים לדיווח, כשמצופה מהעיתונאי שיאתר בעצמו את הנושא בעל החשיבות וייזום את משלוח הכתבות. בשני המקרים העיתונאים לא היו מחויבים להיות נוכחים במקום עבודתם (ולכן איננו רואים להכריע במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בשאלה האם עשתה התובעת מדי פעם שימוש במשרדים במערכת העיתון, וככל שכך, באיזה היקף); שניהם הועסקו תקופת ההעסקה ארוכה ורציפה; לשניהם ניתנה תמורה לפי תפוקה (מספר כתבות). צדקא השתכר 500$ לחודש בממוצע לאורך תקופת עבודתו, קצת פחות משכרה הממוצע של התובעת לאורך רוב תקופת עבודתה; בשני המקרים ברור שאין מדובר בתשלום גבוה מהמקובל, ודאי שלא במידה משמעותית, ואין מדובר במצב שבו לעיתונאי עמדת מיקוח חזקה אל מול כלי התקשורת; ובשני המקרים אין מדובר במומחיות מיוחדת של העיתונאי בגינה שולם לו סכום כסף גבוה יותר. ודאי שבשני המקרים אין כל ראייה לכך שבין הצדדים להסכם שררו יחסי כוחות שוויוניים, בין היתר בשים לב לכך שהייתה בת 24 בלבד במועד שבו החל מעריב להעסיקה (עמ' 8 ש' 17 לפרוטוקול). נעיר בהקשר זה שמעריב ניסה להוכיח ששכרה של התובעת היה גבוה מהמקובל, תוך השוואת עבודתה לעבודת כתב ספורט המעביר ידיעות קצרות, ראו בסעיף 30 לסיכומיו, אך אנו לא השתכנענו שהבסיס להשוואה נכון. בהעדר ראייה לסתור, לדעתנו היה על מעריב להשוות בין שכרה של התובעת לשכרם של כתבים משפטיים אחרים, וזאת לא נעשה בהליך שלפנינו.

זאת ועוד. בשני המקרים דובר, מצד אחד, בעיתונאים שהועסקו בתחום שאיננו תחום הדיווח העיקרי של כלי התקשורת על ידיו הועסקו, אך מצד שני, עבודת העיתונאות שביצעו הינה בליבת העיסוק של כלי התקשורת. בדיוק כפי שנקבע בפרשת צדקא כי אין מקום לקביעה שסיקור חדשות חוץ היא זרה לעבודת גלי צה"ל, או חיצונית לה, כך אין לומר שסקירת פעילות בית המשפט לתביעות קטנות היתה זרה למעריב. בשני המקרים דובר בעיתונאים שעבדו "מרחוק" מבחינה זו שלא היו מוכרים ומזוהים על ידי העיתונאים הפנימיים, שהגיעו יום יום אל המערכת, אך בשני המקרים: "ההתקשרות הסדירה, העקבית והממושכת שבין הצדדים ליחסי העבודה, יש בה כדי להעיד על כך שהצדדים התכוונו למערכת מקצועית קבועה, שאיננה ספורדית או חד-פעמית" (הציטוט מתוך פסק דין צדקא).

אין בידינו לקבל את טענת מעריב, לפיה מסגרת ההתקשרות עם התובעת היתה גמישה לחלוטין, כשהתובעת קובעת בעצמה את היקף ההתקשרות עם העיתון, ואינה מחויבת לעיתון (סעיף 19 לסיכומי מעריב). עיון בתלושי שכרה של התובעת לאורך שנות עבודתה (נספח ש' לכתב התביעה, וכן ראו סיכום מסודר בנספח ק' לכתב התביעה) מלמד אותנו שהיקף עבודת התובעת היה יציב למדי, עם שינויים לאורך השנים, עליהם נעמוד בהמשך פסק דיננו. ודוקו, מעריב אמנם ניסה לשכנע אותנו שהעובדה שהתובעת לא פרסמה אף כתבה בין נובמבר 1992 למרץ 1993, מוכיחה שהיקף השירותים שסיפקה לא היה רציף (סעיף 22 ה' לסיכומיו) אך כאמור, עיון בנספח ק' לכתב התביעה מלמד, שלכל הפחות החל מיוני 1993 ועד אוקטובר 2002 (דהיינו במשך למעלה מתשע שנים), התובעת הועסקה באופן רציף לחלוטין, עם הפסקות בודדות וקצרצרות בלבד, שלא עלו על חודש אחד [...] מכאן גם שאיננו צריכים להכריע עובדתית במחלוקת שבין הצדדים בשאלה האם היה לתובעת מדור קבוע בחלק מהתקופה שבה הועסקה, כיון שאפילו צודק מעריב בטענתו שלא היה מדור כזה (ואנו נוטים לקבל את עמדתו), אין בכך כדי לשנות את המסקנה שהעסקתה של התובעת הייתה רציפה.

באשר לאורכה של תקופת ההעסקה, אם במקרה של צדקא נקבע שהעובדה שהועסק במשך כ- 8 שנים העידה על מידת המחויבות והתלות שלו במעסיקיו, ודאי שכך במקרה של התובעת, שהועסקה במשך למעלה מ- 11 שנים. ובדיוק כפי שבית הדין הארצי, בהקשר של הפן השלילי של מבחן ההשתלבות, קבע שלא הוכח בפניו שצדקא ניהל "עסק עצמאי זעיר של הכנת כתבות", על אף שהייתה לו הכנסה נוספת ככתב עיתון הארץ, כך גם במקרה של התובעת, העובדה שכתבה ספר קצר עם סיפורי תביעות קטנות (ספר שרובו ככולו אסופת כתבות שפרסמה לאורך השנים בעיתון, עמ' 11, ש' 10) ופרסמה תחקיר אחד לערוץ 2, אינה מהווה לדעתנו ראייה של ממש לכך שניהלה "עסק זעיר" של סיקור בתי משפט לתביעות קטנות. ודאי שאין בו כדי להוות ראייה של ממש שלתובעת לא הייתה תלות כלכלית במעריב, או שהיו לה הכנסות משמעותיות ממקורות אחרים. להיפך, על פי התרשמותנו מעדותה של התובעת אנו נוטים לדעה שהיא הייתה תלויה, במידה משמעותית גם אם לא בלעדית, בהכנסותיה ממעריב, וככלל נאסר עליה לפרסם בעיתונים אחרים (עמ' 14 ש' 9, להיותו של מבחן התלות הכלכלית מבחן מכריע במקרי גבול כמו זה שלפנינו ראו עע 568/06 דוד שושן נ' קל שירותי נופש ותיירות בע"מ (3.1.2008) והאסמכתאות שם). בדומה, עצם העובדה שלמדה לימודי משפטים במהלך תקופת עבודתה, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין קיומם של יחסי עובד ומעביד, בדיוק כפי שצדקא למד לימודים אקדמיים במקביל לעבודתה עבור גלי צה"ל.

[...]

נוכח כל האמור, מסקנתנו היא שיש מקום להכיר בתובעת כ"עובדת" של מעריב לא רק לצורך תביעתה להפרשי שכר, פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, כפי שהוכר צדקא, אלא לצורך מלוא אגד הזכויות אותם מקנה משפט העבודה המגן.

הפרשי שכר

[...]

התוצאה הכוללת המתקבלת הינה שהתובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך 25,663 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום העסקתה (30.9.03) ועד ליום התשלום בפועל.

הודעה מוקדמת

11. נוכח התשתית העובדתית אותה קבענו מעלה, התובעת זכאית לפיצוי על שלא קיבלה הודעה מוקדמת קודם שפוטרה ממעריב, אך מהנימוקים אותם פרטנו קודם לכן היא איננה זכאית ל- 3,335 ₪ הודעה מוקדמת כפי שתבעה (לפי שכר מינימום). מאחר שבשנת עבודתה האחרונה (2003) השתכרה התובעת סך של 925 ₪ לחודש, וזה הסכום עליו הסתמכה במועד שבו פוטרה, היא זכאית לקבל מהנתבעת חלף הודעה מוקדמת בסך 925 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום העסקתה (30.9.03) ועד ליום התשלום בפועל.

[...]

לסיכום

16. לאחרונה חזר בית הדין הארצי על מושכלות יסוד במשפט העבודה, הרלוונטיים אף לפסיקתנו בתיק זה. בטרם נחתום, נבקש להזכירם גם כאן, כמסר למעסיקים בכלל, ובאופן ספציפי כמסר למעסיקים בתחום התקשורת הנוהגים עדיין, למעלה מעשר שנים מאז ניתן פסק הדין בעניין צדקא, להעסיק עיתונאים רבים תוך הגדרתם כ"פרילנסרים", מבלי לשלם ולו פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. זאת אפילו במקרים, כמו המקרה של התובעת, שבו כלי התקשורת הוא שבוחר לסיים את ההתקשרות, לאחר שנים רבות מאוד, בהן הסתמך אותו עיתונאי על הכנסותיו מאותו העיתון:

"נקודת המוצא של משפט העבודה הינה כי יחסי עובד – מעביד אינם תלויים ברצונם של הצדדים או בהסכמות החוזיות ביניהם, אלא במאפייניה המהותיים של ההתקשרות ביניהם ובהיותו של המועסק "טעון הגנה" בהתאם לערכים שמשפט העבודה נועד לקדם ולקריטריונים שנקבעו לאורם בפסיקה. באותו אופן, גם שליטת הצדדים על תוכן ההתקשרות החוזית שביניהם הינה מוגבלת, הן בשל מספר מקורות נורמטיביים - חוקי המגן, צווי ההרחבה והסכמים קיבוציים - עליהם לא ניתן להתנות, והן בשל קביעות שיפוטיות בדבר תניות מכללא - דוגמת החובה לנהוג בתום לב והגינות וחובות המשנה המעשיות הנובעות ממנה - המצויות בכל הסכם עבודה.... המחויבויות הקוגנטיות המרובות הנובעות מיחסי עובד-מעביד, כמו גם העלויות הנלוות הכרוכות בכך, עשויות לתמרץ מעסיקים מסוימים לנסות ולהוציא עצמם מה"סד" שנכפה עליהם ולאפשר לעצמם גמישות רבה יותר, ועלויות נוחות יותר, בהתקשרותם מול מועסקים. ניתן לפיכך לצאת מנקודת הנחה, כי קיימים מעסיקים אשר ינסו לסווג "עובדים" כ"עצמאים" בידעם כי הינם מבצעים סיווג שגוי, תוך ניצול של פערי הכוחות – או פערי המידע – בינם לבין המועסקים, והתחמקות בדרך זו מהענקת הזכויות הסוציאליות המובטחות בחוקי המגן ושאר המחויבויות המוטלות על מעסיק" (כב' השופטת סיגל דוידוב מוטולה, עע 110/10 רפי רופא נ' מרקם סוכנות לביטוח בע"מ (22.12.11)).

17. הנתבעת תשלם לתובעת פיצויי פיטורים בסך 25,663 ₪ וכן דמי הודעה מוקדמת בסך 925 ₪. שני הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום העסקת התובעת (30.9.03) ועד ליום התשלום בפועל. כן תשלם הנתבעת לתובעת 7,000 ₪ הוצאות משפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

מר רן ורדי, נציג ציבור המעבידים:
אני מצטרף לדעתו של אב בית הדין כב' השופט ספיבק לגבי כל רכיבי התביעה, למעט סוגיית דמי ההבראה. לדעתי, גם דין רכיב תביעה זה להתקבל, ואסביר.

[...]

גב' נעה נוריאל, נציגת ציבור העובדים:

אף אני מצטרפת לדעתו של אב בית הדין כב' השופט ספיבק, למעט בסוגיית דמי ההבראה. במחלוקת שנפלה בין חברי בסוגייה זו, דעתי כדעתו של מר רן ורדי.

[...]

סוף דבר

התוצאה המתקבלת היא זו:

א. על דעת כל חברי המותב, על הנתבעת תשלם לתובעת פיצויי פיטורים בסך 25,663 ₪ וכן דמי הודעה מוקדמת בסך 925 ₪. שני הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום העסקת התובעת (30.9.03) ועד ליום התשלום בפועל.

ב. על דעת רוב המותב (שני נציגי הציבור, כנגד דעתו החולקת של אב בית הדין) על הנתבעת לשלם לתובעת בנוסף דמי הבראה בסך 3,154 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ג. כן תשלם הנתבעת לתובעת 7,000 ₪ הוצאות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

על פסק דין זה ניתן לערער בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

לקריאת פסק הדין המלא