עיקרי הפסיקה

בג"ץ 96 / 4170
הטלוויזיה הלימודית הישראלית
נגד
1. הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו
2. רשת – חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ
3. שידורי קשת בע"מ
4. טלעד אולפני ירושלים בע"מ
5. חברת החדשות הישראלית בע"מ

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[17.1.1999]
לפני הנשיא א' ברק והשופטים י' זמיר, ד' ביניש

העותרת היא יחידת סמך במשרד החינוך המופקדת על שידורי טלוויזיה למטרות לימודיות, בין היתר מכוח חוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, תש"ן-1990 (להלן – החוק). בהתאם לסעיף 55 לחוק הקצתה המשיבה 1 לעותרת שביעית מכלל יחידות השידור שבשליטתה. יתר יחידות השידור הוקצו למשיבות 2-4 אשר זכו, במסגרת מכרז, בזיכיון לשידורי טלוויזיה (להלן – בעלי הזיכיון) ולמשיבה 5, שלה הוקנה מכוח החוק הזיכיון להפיק מהדורות חדשות ולשדרן.
טענה אחת של העותרת היא, כי החוק מקנה לה מעמד שווה למעמדם של בעלי הזיכיון, ולפיכך היא זכאית ליחידת שידור השווה בטיבה ובפריסתה ליחידות השידור המוקצות להם. טענתה השנייה היא, כי על המשיבה 1 לאפשר לה לשדר גם בשעות שבהן צופה האוכלוסיה הבוגרת בטלוויזיה (שעות צפיית השיא), באשר אף לה מיועדים שידורי העותרת. ולבסוף, טוענת העותרת, כי המשיבה 1 לא הפעילה שיקול-דעתה באופן ראוי, בהחליטה על הקצאת זמני השידור לעותרת.

בית-המשפט העליון פסק:
א. (1) הטעם העומד בבסיס פעולתה של העותרת (כמו גם מהותה) שונה מן הטעם העומד בבסיס פעולתם של בעלי הזיכיון ולפיכך מעמדה שונה ממעמדם. זכויות השידור שהוקנו לעותרת הוקנו לה מכוח חוק, בעוד שבעלי הזיכיון קיבלו את זיכיונם לאחר שזכו במכרז שהיה פתוח לכול. החוק אף פוטר את העותרת מתחולתם של סעיפים מרכזיים בו, המטילים חיובים כספיים ניכרים על בעלי הזיכיון (183ד – ה).
(2) השוויון בין בעלי הזיכיון לבין עצמם בא לידי ביטוי בהטלת חיובים שווים בסוגם ובהיקפם ובהקצאת יחידות שידור שוות בכמותן ובאופיין. אין שוויון בין העותרת לבעלי הזיכיון. העותרת, להבדיל מבעלי הזיכיון, היא יחידת סמך במשרד ממשלתי הנבחנת, בראש ובראשונה, על-פי מהות שידוריה, לא על-פי כדאיותם. על רקע שוני מהותי זה בין העותרת לבין בעלי הזיכיון, ניטל העוקץ מטענתה בדבר הפלייתה ביחס אליהם. מעמדה שונה ממעמדם, מטרותיה שונות ממטרותיהם והדין החל עליה שונה מן הדין החל עליהם (183ז – 184ב).

ב. טענות העותרת, כי שידוריה מופנים לכלל הציבור ולפיכך אין מקום להגבילם לשעות המיועדות לצפיית מגזרים מצומצמים באוכלוסיה, אינן נתמכות בלשון החוק ואינן מתיישבות עם תכליתו. לו היו שידוריה מיועדים להיות משודרים בכל שעות היממה, לא היה צורך בקביעת סעיף 55(א) לחוק, כי שידורי העותרת יתקיימו בשעות שבהן צופה אוכלוסיית היעד בטלוויזיה. דומה כי קביעה זו באה לצמצם דווקא ולא להרחיב
(184ד – ו).

ג. בית-המשפט אינו נדרש להכריע בשאלה אם גישת העותרת או גישת המשיבה 1 נראית לו יותר. כל שנדרש בית-המשפט הוא לקבוע אם החלטתה של המשיבה 1 היא סבירה. עמדת המשיבה 1 מבוססת על תפיסה סדורה באשר לתפקידה ולאופי שידוריה. במסגרתה של תפיסה זו ניתן משקל ראוי לצרכיו של ציבור הצופים, למכלול שידורי העותרת באפיקי השידור השונים, לזכויותיהם של בעלי הזיכיון ולהסתמכותם על המצב הקיים. עמדה זו לא נסתרה מהעותרת בשלב כלשהו והיא אף הסכימה לה ופעלה על-פיה בשעתה. לפיכך, החלטתה של המשיבה 1 בדבר הקצאת זמני השידור היא סבירה (185ה – ז).

התנגדות למתן צו-על-תנאי מיום 13.6.1996. העתירה נדחתה.

פנחס רובין, גיל לוטן – בשם העותרת;
יאיר עשהאל, אילן רותם – בשם המשיבה 1;
הדס פלד, עזגד שטרן, מוטי ארד – בשם המשיבה 2;
רון גזית, חלי קלינגר – בשם המשיבה 3;
גדעון קורן – בשם המשיבה 4;
חנן מלצר, ישגב נקדימון, נאוה אילן – בשם המשיבה 5.

לקריאת פסק הדין המלא