בית משפט השלום בתל-אביב-יפו

95 / 5880 - ז5

בפני כב' השופט ג'. קרא
המאשימה: מדינת ישראל

ע"י ב"כ עו"ד רפי לוי ו-ורד אנוך

- נ ג ד -

הנאשם:

1. עופר נמרודי

עו"ד דן אבי יצחק ו-וינשטיין

2. דוד רונן

ע"י ב"כ עו"ד וגמן

פ ר ו ט ו ק ו ל

[...]

עו"ד דן אבי יצחק: כב' ביהמ"ש, אנו מבקשים להציג את ראיותנו לעונש, אשר נחלקות לשני סוגים; סוג אחד זה מסמכים בהסכמת התביעה, וסוג שני במספר עדויות. המסמכים גם הם נחלקים לשני סוגים: הסוג הראשון נושא אופי של עדויות אופי, והוא כולל, כבודו, עדות אופי מטעם תת אלוף במילואים שמואל רשף שהיה קצין תותחנים ראשי, והוא מפקדו של מר נמרודי, כקצין ביחידות הקרביות שתחת פיקודו, כולל עדות אופי של פרופ' רייכמן, שמכיר את מר נמרודי מזה 15 שנים. כמו כן, עדות אופי של ד"ר יורם טורבוביץ שהיה ממונה על ההגבלים העסקיים. וכן מפי מר שמעון פרס, שאף הוא מכיר את מר נמרודי, וכן מפי יצחק נבון אשר מכיר את מר נמרודי כמעט מיום היוולדו. הבאנו פה גם עדויות אופי על מפעלותיו של מר נמרודי למען נכים, חולים ונזקקים ואחרים, מפי הקרן לקידום החינוך ליוצאי עירק בישראל. ומפי העמותה לילדים בסיכון שענינה ילדים אוטיסטיים. אני מבקש להגיש את המסמכים האלה לביהמ"ש.

כבודו, הסוג השני של המסמכים והם שלושה במספר, הם מסמכים שבהסכמת חברי, אני מבקש מביהמ"ש צו איסור פרסום עליהם מהטעמים שכבודו יראה מהעיון בהם במידה ויהיה צורך, כמובן שנבקש להעלות טיעונים בענין הזה בדלתיים סגורות. ושוב, בהסכמת חברי מפאת רגישות הענין, אני אבקש שהמסמכים יישמרו בכספת או במקום אחר שביהמ"ש יורה עליו, כדי שלא יהיו פתוחים לעיון. וכן אבקש כי במידה ויישמע טיעון לגבי תוכנם של המסמכים, שיהיה בדלתיים סגורות.

חברי עיין במסמכים האלה, וגם הסכים בטובו ובאדיבותו שהעתקים לא ישארו בידיו. אני מזכיר לאדוני שאדוני נתן מספר צווים בנושאים דומים, והכוונה לחוק על ההגנה על הפרטיות.
ב"כ התביעה: אין התנגדות שיינתן צו.

עו"ד דן אבי יצחק: אני מבקש לקרוא למר אליהו נאווי.
העד מר אליהו נאווי הוזהר כחוק ומשיב:

ש. אתה יכול להציג את עצמך בשתי מלים?

ת. שמי אליהו נאווי. יליד 1920. בארץ מ-1926. הייתי לאחר מלחמת השחרור, פרשן רדיו בשפה הערבית. כשהשתחררתי מהצבא הייתי 3 שנים עו"ד, 6 שנים שופט בביהמ"ש השלום בבאר שבע, מהן במינוי זמני של שופט ביהמ"ש המחוזי. מ-1963 עד 86' כיהנתי כראש עירית באר שבע, 9 שנים לאחר מכן ראש רשות השיפוט בהסתדרות, ושופט בדימוס המפקח על מערכת הבחירות, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית של ההסתדרות.

ש. אתה מכיר את משפחת נמרודי. ספר מהיכן ומה הקשרים.

ת. אני מכיר את משפחת נמרודי מקדמת דנא, הכרתי את סבו של מר נמרודי, ואח"כ הייתי ביחסים קרובים מאד עם אביו ומשפחתו. את עופר אני מכיר מלידתו, אבל הכרתי אותו כבנו של יעקב. היכרות קרובה היתה לי איתו במשך 5 שנים בראשית שנות ה-90' כשכיהנתי כדירקטור מטעם הציבור בחברת הכשרת הישוב. חבר ועדת הביקורת וכמחצית הזמן יו"ר ועדת הביקורית, וקיימתי יחסים, מגע קרוב מאד עם עופר. בשנים האלה עמדתי על אישיותו ועל אופיו.

ש. איך התרשמת ממנו.
ת. התרשמתי שהוא בן למשפחה שספג חינוך יסודי, טוב, אדם שמכבד את הבריות, אני יכול לומר בישיבות הראשונות, הוא דיבר על אביו, על יעקב, אמרתי לו - עופר, ממתי הוא בשבילך יעקב. הוא אמר - לפעמים כשאני חולק על דעתו, אני לא יכול לומר שאני חולק על דעתו של אבא. נוח לי לומר שאני חולק על דעתו של יעקב. היחסים שלו עם העובדים מצויינים, וזה כלל למן המנהלים של חברות הבת, ועד לפועלות הנקיון ומגישות הקפה במשרד. לכולן היה לו חיוך, לכל אחת מהן ידע מה מצבה המשפחתי, והתעניין, אם בילד חולה או בבעל מובטל. בענינים של כסף, אז לא פעם לפני ישיבת ועדת הביקורות קראתי לו ואחת הדוגמאות למשל, אמרתי לו - אמנם, לפי החוק אתה יכול א.ב.ג, אבל מבחינה ציבורית הדבר הזה לא ייראה, אבל עליך להפחית ממשכורתך. הוא קיבל זאת ברצון. ולא ביקש להעלות את זה בדיון בישיבה. הוא היה נעים הליכות. לא מתנשא, לא דורסני כפי שהוא מצטייר בציבור, זהו צעיר מוכשר מאד, שהטבע חנן אותו ואלוהים העניק לו הרבה הרבה נתונים חיוביים. כשפרש כנפיים אבל באיזשהו מקום העומס שנפל עליו היה גדול מדי. ואני חושב שמה שדיכא אותו, מה שגזל ממנו את חדוות החים והנעורים שהגיע בגיל הזה, היו המתחים סביב למעריב, והייתי קרוב אליו בימים האלה. בכל החברות האחרות שהיה לו בהן יד לא היו שום מתחים. כנראה לפחות כך הוא האמין התקשורת, משפחת התקשורת, לא קיבלה אותו בזרועות פתוחות. ההתיחסות לנמרודי שקנה את מעריב, לא היתה דומה כלל להתיחסות למי שקדם לו, שקנה את מעריב. לא נתקבל לתוך מגדל השן. אז יכול להיות, ככל שעולים מדרגה בתחום הכלכלי, המלחמה נעשית יותר אגרסיבית. תוקפנית, אלימה יותר, אבל בתוך המלחמה התוקפנית והאלימה הזו, עופר נמרודי הרגשי את עצמו נרדף. באותן השנים שעבדנו יחד היה נתון לתחושת פראנויה. באחת הישיבות של ועדת הביקורת אחר, הגיע לשם חיוור, ורועד, התנצל על האיחור. שאלתי אותו מה קרה. אמר שעקבו אחריו במכונית, וכשירד מן המכונית, ניסו לדרוס אותו וגם פגעו בו פגיעה גופנית אני חושב שהוא היה כמו נתון במצור במשך התקופה הזו.

אני מצטער, לא הייתי מאמין שהוא עשה את הדברים האלה שהיום הודה בהם בביהמ"ש. אבל הוא אכן עשה זאת, כי הוא באמת חש את עצמו נרדף ומתגונן על מעריב, שהוא נשא על כתפיו ורצה מאד להצליח.

ש. סיפרת על תחושת פראנויה. למה הכוונה?

ת. היתה לו תחושה שרודפים אותו, היתה לו תחושה שבמלחמה בו, כל האמצעים כשרים. היתה לו הרגשה שאינו מתקבל בתוך המשפחה הענקית הזו של התקשורת, בעלת השורשים, בעלת המסורת, בעלת היכולת. ושהוא בסך הכל, בן למי שהיה פעם סבל במשביר המרכזי ועלה לגדולה.

ש. אתה יכול להגיד משהו לביהמ"ש מתוך שיחות שלך איתו, מתוך ההיכרות איתו, מה היה יחסו לעתון מעריב, לתפקיד שמילא בעתון מעריב.
ב"כ התביעה: עם כל הכבוד, אם ביהמ"ש רוצה לשמוע על יחסו לעתון מעריב, מר נמרודי צריך בעצמו לשתף אותנו. אנו לא צריכים לשמוע את זה מפי העד הזה.
עו"ד דן אבי יצחק: אני מדבר על שעת מעשה, לא על היום.
ת. באותן השנים הוא היה נראה, ואני מדבר על ההתרשמות שלי, כמו אדם שנשא כלה צעירה ומבוקשת ורצה להוכיח שהוא אכן ראוי לה. מעריב הכניס את עופר לאמביציה ולרצון כדי להצליח ולהצליח בכל מחיר. אני חושב שמעבר למה שהשקיע במעריב, לא נשאר לו זמן לעצמו, לחברה ולמשפחתו. כולו היה שבוי, מכור ואולי אפילו מסומם למעריב ולרצון להצליח.
עו"ד דן אבי יצחק: תודה רבה.

[...]

עו"ד דן אבי יצחק: אני מבקש להעלות את מר יעקב ארז.

העד מר יעקב ארז הוזהר כחוק ומשיב:

ש. אתה היום עורך מעריב.

ת. כן.

ש. ספר לביהמ"ש בכמה מלים את הקשר שלך עם מעריב.

ת. אני עובד במעריב כ-35 שנים. אני יכול לומר שעברתי את כל מסלול התפקידים של הכתב. התחלתי ככתב באילת. עברתי את תפקידי העריכה, כמעט את כולם בעתון.
עבדתי תחת כל העורכים שהיו במעריב, למעט העורך הראשון של מעריב, קרליבך ז"ל, עברתי ב-35 האלה את כל התהפוכות שעברו על מעריב, עם העתון שהיה ראשון בתפוצה ולאחר מכן נקלע למצבים קשים. התמניתי בשנת 92' על ידי דירקטוריון מעריב, ברשותו של עופר נמרודי לעורך מעריב עד היום.

ש. אתה התבקשת להעיד אתה יודע באיזה הקשר.

ת. אני רואה את העדות שלי כאן כחובה וכזכות. כחובה משום שאני עומד בראש המערכת העתונאית של מעריב. וכזכות, משום שאני מלווה את העתון הזה הרבה מאד שנים. אני חי אותו, לא באתי מבחוץ. נולדתי שם. אני חי עם האנשים. האנשים הם בחלקם, יותר מחברים שלי. אני מרגיש את רחשי הלב שלהם, אני יודע את רחשי הלב שלי. אני חש שאני עומד כאן לא רק בשמי אני, אני חש שאני עומד כאן בשמם גם של אחרים רבים מבין הותיקים ובין הצעירים בעתון.

ש. אתה יכול להגיד מתי הגיע עופר למעריב.

ת. בפברואר 92'.

ש. מה היה מצבו של העיתון אז?

ת. העתון היה בבחינת גוף גדול, מוטל כמעט ללא רוח חיים, אם אני אתיחס למר חיים רמון שאמר לוויתנים. לא היתה תקוה אחרי שמקסוואל טבע, והעתון עבר לידיים של כונס נכסים, אנשים כמעט לא ראו אור בקצה המנהרה. אני יכול לומר שאני, כמי שהיה מופקד אז על מערכת החדשות ועל העובדים, כל יום שהייתי מגיע לעתון, לא הייתי יודע כיצד הוא יסתיים, לא מבחינה אישית ולא מקצועית, אלא מבחינה מורלית וכלכלית. מעריב כמעט היה גוף נטול רוח חיים. כמעט.

ש. ספר לביהמ"ש במלים ספורות מה קרה עם עופר, מה עשה ופעל.

ת. עופר הגיע למעריב, כמי שלא בא מעולם העתונות. הוא לא היה עתונאי, לא היה עורך. והתרומה המיידית שלו לרוח היתה במנהיגות הסוחפת, ובהבעת ובהשרשת התקוה שמשהו ישתנה כאן. וזה היה שינוי דרמטי, ואני לא מגזים במלה אחת במה שאני אומר.

ראיתי את הפנים של האנשים, את הדרך שבה החלו לעבוד, את תחושת התקוה שלהם, את ההכרה ששוב הם עשוים לנצח בעבודה המקצועית שלהם. הוא הציג מיד עם בואו, בשעה שלא הבין כלום בעתון, לעבודות לפורמט חדש, הכנסת מכונת הצבע, הבאת אנשים חדשים, השבחת העתון בצילומים צבעוניים. נרכש ציוד חדש. החל מידיעה שחסרה בעתון, מדוע היא חסרה. השקיע את כל מאודו בעיתון מן השעות המוקדמות של הבוקר ועד השעות המאוחרות של הלילה. ככל שהשקיע, כך למד את העובדה המקצועית, עד כדי כך שאחד הצבעים נקראים על שמו.

היה שינוי דרמטי כשעופר הגיע לעיתון התפוצה של מעריב היתה 87,000 גליונות, מתחת לקו האדום. אני מוכרח לומר שאני כעיתונאי ותיק, והייתי עתונאי בארה"ב ואני מכיר איך עתונים מתנהלים ואיך הם משתקמים, לא האמנתי שהשינוי הזה בתוך המערכת, והאוירה בכך שהיה מסתובב במסדרונות, שהיינו יוצאים בלילה אחרי שסוגרים, לא האמנתי שהחלק הזה יתרום לתפוצה. מה שקרה, שהתפוצה החלה להתאושש, ובסקר הראשון של איגוד המפרסמים שנערך באותה שנה, 92', הגענו לגידול של 76 אחוז שזה היה משאת נפש, וכמעט הגשמת חלום. זה קרה חודשיים אחרי שעופר החל לעבוד בעתון. התחלנו להוציא מוספים נוספים. שינינו את העתון.

ש. אנו נמצאים בשנת 92', אתה מתאר את השינוי המרשים שחל בזמן כל כך קצר. אני מבקש ממך להמשיך עדיין באותה שנה, 92', ותאר מה קרה.

ת. השינוי הזה לא עמד בפני עצמו. כל אלה שניצבו מהצד השני של העתון, המתחרים לא נשארו שוי נפש. פתאום יש למעריב תנופה, מנהיגות, כסף, וכבר בחלק הראשון כשהשינוי הסתמן בחוץ, הופיעו מודעות בעתון חדשות ששבק חיים משהו ברוח - ידיעות אחרונות, עתון של המדינה, חדשות לצעירים, מעריב עיתון של נמרודי. בשלב מאוחר יותר, הופיעו שלטי חוצות על אוטובוסים, ובשלב מאוחר יותר, חשנו שנושאים שאנו מדברים עליהם בישיבות סגורות, נושאי תכנון, דולפים החוצה.
ואז החלה האוירה כבדה מאד שאני יכול לכנותה כאוירה של מצור, אבל פרוץ לגמרי. הדוגמא הקלסית, אנו תכננו פחות או יותר באותה עת מעבר של המגזין הכלכלי שלנו לנייר ורוד, להחלטה הזו היו 7-6 שותפי סוד בתוך העתון. דומני שהזמנו נייר לא על ידי סוכן מקובל של הנייר, לא אכסנו את הנייר במקום שאנו מאכסנים את הנייר. שמרנו את זה בסוד כמוס. העתון גלובס יצא עם הסיפור הזה על הצבע. דוגמא אחרת שאני זוכר אותה היטב, כשיצא הסקר שהזכרתי אותו 76 אחוז, ויחסנו לו חשיבות רבה. תכננו את הכתבה, ה-76 אחוז האלה היו בשבילנו נקודת ציון מוחשית. באותו יום במקביל בעתון אחר, הופיעה אותה כתבה במסגרת אחרת. חד משמעית הרגשנו שאנו מדברים ודברים יוצאים החוצה. ניהלתי ישיבה אצלי של 5 אנשים והדברים דלפו החוצה. התחושה היתה כבדה מאד, עד כדי כך שארבעה אנשים שעמדו בראש העתון, תכננו להכניס ידיעה לא נכונה שתעבור את כל המהלכים עד לבית הדפוס ושם היא תעצר. בצד האוירה הזו, היתה אוירה של תחילת נצחון. ואני מדבר על 92', בעיקר אני מדבר אחרי שעברנו את הפרק המקדים של ההכנות של העתון.

ש. אני רוצה להתיחס שוב לאותה תקופה של 92', אתה יכול להגיד איזה תפקיד עופר מילא אז בעתון.

ת. היה הדמות המרכזית של העתון. פורמלית, חלק מהזמן היה עורך אחראי, וחלק מהזמן עורך ראשי. מאז שהייתי עורך העתון עופר היה עורך ראשי. החל מ-06.30 בבוקר עד 1.0 בלילה התראינו.

ש. ספר על הרגשת המצור.

ת. אני לא רוצה לנקוב במלה לא מקובלת, היתה תחושה של פראנויה. של אתה עושה דברים ואתה מתמודד מול משהו שאתה לא יכול להתמודד איתו. קשה מאד להתמודד בעתונות. פתאום באו חלקים אחרים שהשפיעו. גם כל התחושה שאנו שוב, ואני אומר שוב, כי עופר לא יודע את שוב הפעם הזה, מתקופת מקסוואל, שוב מחפשים אותנו וכו'.
ש. הייתי רוצה שתספר אם אתה יכול לביהמ"ש בקצרה, על הקשר של מר נמרודי למעריב, לעריכת העתון בזמן שהיה העורך הראשי, לתפקיד הזה. ליחס שלו ולפעילותו.

ת. אני פעם אמרתי למישהו שאת הקשר הזה של עופר לעתון, אני יכול ברשותך, כבודו, להמשיל רק לקשר של מישהו שמחזר אחרי אישה שהיא בבת עינו, והוא מחזר אחריה הרבה זמן, ובסוף מצליח להגשים את חלומו, ואח"כ קורה מה שקורה. זה נודע לי אח"כ. הוא מגיל 16 שנה חלם לעמוד בראש מערכת של עתון. זה היה קשר של אהבה גדולה שבאה לידי ביטוי בהרבה מאד תחומים שהזכרתי אותו קודם, בעבודה שהחלה בשש בבוקר כשקיבל לביתו את שני העתונים, הרים לי טלפון והתחלנו לדון על כך בהשוואה על העתון המתחרה. וזה הסתיים באחת בלילה, אחרי שסגר את הנושאים האחרים שקשורים בייצור ובהפצה וכו'. זה היה קשר של אהבה, אתה ראית את הדברים, הביא חברים שלו לראות את העתון. זה נראה לי מוזר. אני לא הבאתי חברים שלי לראות את העתון. אתה ראית שהאיש נקשר לעתון, לא עסקית, לא מקצועית, אלא רגשית. והקשר הרגשי הזה היה בולט מאד, חזק מאד, ובא לידי ביטוי במשך היום בכל מיני תחומים, גם כאשר החמצנו סיפור, או ידיעה, וגם כאשר הבאנו את הסקופ.

ש. סיפרת שעופר היה עורך ראשי של העיתון, עד מתי?

ת. עד שהוגש נגדו כ. אישום ואז השעה את עצמו באותו יום.

ש. איך זה השפיע עליו?

ת. אני רמזתי לזה קודם לכן, במשל שהבאתי קודם לכן בנושא האהבה. אני די קרוב אליו גם פיסית, המשרדים שלנו קרובים, אני חושב שזה היה אחת המכות הגדולות ביותר שניחתו עליו. לעתים לא הבנתי מדוע הוא לוקח כלכך קשה את העובדה שנשלל ממנו התואר של עורך ראשי, כאשר יש לו כל כך הרבה עיסוקים, עסקים, וכוח. הרגשתי שלוקחים לו את היד, ואני לא מגזים. דיברנו על זה שוב ושוב, והענין בער בעצמותיו. הוא עשה אותו בלי ויכוח.

אני זוכר את ישיבת הדירקטוריון. שם ביקשו ממנו לא להשעות את עצמו מתפקיד העורך הראשי, ומצד שני הרגשת שנקרע משהו גדול בנפשו.

לב"כ התביעה:

ש. אתה קראת את כתב האישום המתוקן שהוגש הבוקר לביהמ"ש.

ת. לא.

ש. אתה יודע באיזה מעשים הודה מר נמרודי במסגרת כתב האישום המתוקן שהוגש.

ת. לא קראתי, דובר על סעיפים ולא על פרטים כאן היום. אני יודע כללית לגמרי. אני מניח שהודה בעובדות שקשורות בהאזנות סתר. כי אני לא קראתי את כתב האישום ואינני בקי בפרטיו.

ש. אתה יודע למי עופר האזין.

ת. אני יודע שלא האזין לאנשים בתוך מערכת מעריב. זה מה שאני יודע.

ש. זה הגורם החשוב בעיניך.

ת. לא. זה לא הגורם החשוב בעיני.

ש. אתה יודע שהוא גם הודה בכך ששיבש מהלכי חקירה במשך מספר רב של חודשים.

ת. אני שומע זאת לראשונה כעת.

ש. שמעת על סיפור של התשלומים ששולמו על ידו במשך למעלה משנה או שנה, לאנשים מתוך כוונה שהתשלומים האלה ישמשו לשיבוש מהלכי חקירה.

ת. שמעתי את הדברים. אני מתיחס לדברים האלה כעבירה שנעשתה, וכמובן ההתיחסות שלי איננה חיובית.

ש. אתה סיפרת גם שאתה רואה במקצועך כעתונאי, יעוד.

ת. שליחות, כן.

ש. שליחות ציבורית.

ת. שליחות נקרא לה. 35 שנה אני עוסק בה.

ש. מטעם מי אתה עוסק בה.

ת. מטעם מי. איזו שאלה זו? אף אחד לא מינה אותי.

ש. אם תואיל לשתף את ביהמ"ש בתחושות שלך כעתונאי במשך 35 שנה, כאשר מתברר לך שהעורך הראשי של העתון שלך עסק במשך למעלה משנה בהזמנת וקבלת האזנות סתר לאנשים לא מועטים, באינטנסיביות.

ת. אני לא מתיחס לתיאור שאתה מתאר אותו - אינטנסיביות וכו', אני מתיחס לכותרת של הדברים. כמובן שהתיחסות היא כבדה, ואינני מצדיקה. וביהמ"ש יפסוק את פסיקתו בענין זה. אני לא באתי לכאן כדי לדבר על ההתיחסות שלי, אבל אני לא בורח מהשאלה, ואמרתי שהיתה התיחסות כבדה לענין הזה.

ש. מה בעיניך כעתונאי 35 שרואה במקצוע זה יעוד, מהי התחושה הכבדה כאשר התברר לך שהעורך הראשי שלך עסק בכך.

ת. הופתעתי, סירבתי להאמין אחרי שראיתי את הצד האחר. את התרומה האדירה שלו לעתון. גם אחרי שראיתי את המצוקה הגדולה שלו בתוך המציאות שנוצרה בעתון ודוקא בשנתו הראשונה. אמרתי, זו היתה התיחסות כבדה ובלתי נוחה.

ש. תוכל לפרט מאיזה בחינות ההתיחסות היתה כבדה ונוחה.

ת. אני לא מבין את השאלה. מה אתה רוצה שאומר לך, שהלכתי לישון עם כאב בטן, והתעוררתי בשלוש בבוקר? אמרתי, התיחסות בלתי נוחה.

ש. הנושא של חסיון עתונאי כיצד התיחסת אליו.

ת. אני אשתדל מאד שאני והכתבים שאני מופקד עליהם, לא יסגירו מקורות אינפורמציה לעולם, אלא אם החוק יצווה עליהם לעשות זאת.

ש. ואתה רואה את החסיון הזה כזכות של העתונאים, עפ"י הדין.

ת. אני לא רואה בזה כזכות שהוענקה להם עפ"י דין. אני רואה בזה יותר תנאי לעבודה תקינה של התקשורת, ואני הדגשתי שעפ"י הדין, הדין קובע. אם הדין יאמר שהעתונאי, העורך חייב לחשוף את מקור המידע שלו, כמובן תלוי במקור ובנסיבות החשיפה. ישנה חשיפה בפני ביהמ"ש, ישנה חשיפה בפני הציבור.

ש. אמרת שאתה רואה בחסיון הזה כלי במסגרת עבודתו של העתונאי.

ת. כן. רחב יותר.

ש. אתה רואה בזה כלי חשוב להבטחת חופש הפעולה של העתונאי.

ת. אחד הכלים, כן.

ש. איך היית מתיחס לסיטואציה של עורך ראשי של עתון במסגרת חקירתו המשטרתית, כאשר הוא נחשד בהזמנת האזנות סתר ושיבוש מהלכי חקירה, במקום להשיב ולהתמודד עם החשדות האלה, כי הוא נמנע מלענות לשאלותיהם מפאת הטעם של חסיון עתונאי.

ת. אני לא באתי כאן לספר את הליכותיו המשפטיות של עופר בשנים האלה. אם אתה רוצה שאני אגיד לך, הוא עשה את זה נקודה. אני לא שופט אותו. אני מאמין בדברים שסיפרתי אותם, הם אמת צרופה. אתה מנסה להביא אותי למחוזות אחרים.

ש. אתה מוכן להשיב על השאלות שלי בענין חסיון עתונאי.

ת. תשאל את השאלות ואני אשיב את התשובות. שיתפתי את ביהמ"ש בהערכה שלי לגבי החסיון העתונאי. אתה עושה לי תרגיל של עורכי דין, קודם שואל אותי ואחר כך מפוצץ את המוקש. לא ילך לך. נקודה.

ש. באת לכאן כעורך עתון מעריב, ואם אני צודק, הוא העתון השני בגודלו במדינת ישראל. ובסך הכל יש במדינת ישראל 3 עתונים.

ת. אתה רואה רק 3, כי לאחד אתה קשור כנראה. יש ארבעה. אבל מה זה רלוונטי?

ש. בכל זאת, הייתי מבקש ממך, אם תואיל בכל זאת, לשתף את ביהמ"ש בתחושות שלך לגבי הסיטואציה שתיארתי בפניך של שימוש בטענת חסיון עתונאי על ידי עורך ראשי של עתון כאשר הוא בא למשטרה כחשוד בהאזנות סתר ושיבוש מהלכי חקירה.

ת. בענין הדוגמא שאני נותן לעתונאים לעתון, אני נותן להם דוגמא. בענין התשובה שאתה מבקש, השבתי לך קודם.

ש. אתה חושב שהתנהגות כזו של עורך ראשי, השימוש הזה בטענת חסיון עתונאי על ידי עורך ראשי של עתון, היא דוגמא טובה לעתונאים שאותו עורך ראשי מנהיג אותם.

ת. לא בדקתי את הנסיבות של התגובה של חסיון עתונאי. אני לא רוצה להתיחס לזה.
ב"כ התביעה: תודה רבה.

[...]
ב"כ התביעה - טיעונים לעונש:
כב' ביהמ"ש, אנו הצגנו בפני ביהמ"ש את הסדר הטיעון, אנו נבקש לכבד את הסדר הטיעון, כפי שהצגנו אותו. ואני אבקש בתחילה לפרט בפני ביהמ"ש את נימוקי התביעה להסדר הטיעון כפי שהוצג.

[...]
אתחיל בנושא האזנות הסתר - כבודו, עפ"י כ. האישום המתוקן כפי שהוגש הבוקר, וכפי שהודו בו הנאשמים והורשעו, ביצעו הנאשמים כל אחד על פי חלקו ועל פי תקופתו, מסכת של מעשי הזמנת האזנות סתר וקבלת קלטות שהן פרי אותה הזמנה.
נאשם 1 התחיל במעשים האלה, נאשם 2 נכנס בנעליו, והתוצאה היתה הזמנת האזנות סתר ב-7 גורמים שאני אפרטם מיד, וקבלה של תוצרי האזנות של גורם נוסף.

הנאשמים הודו בהזמנת האזנת סתר לשיחות הפלאפון של מר מוזס העורך הראשי של ידיעות אחרונות, וקבלת הקלטות שבהן הוקלטו שיחות אלה. הנאשמים הודו והורשעו בהזמנת האזנת סתר לשיחות הפלאפון של מר משה ורדי שהיה אז עורך העתון ידיעות אחרונות, הזמנת האזנות וקבלת הקלטות. הנאשמים הודו והורשעו באישום השלישי בקבלת קלטות במשך תקופה ארכה הן של שיחות הטלפון של רות בן ארי, והן שיחות הטלפון שניהלה מביתה. הנאשם הודו והורשעו בהזמנת האזנות סתר של קוי הטלפון של מרים מוזס, דירקטורית בידיעות אחרונות. ובקבלת קלטות שהושגו כתוצאה מכך. הנאשמים הודו והורשעו בהזמנת האזנת סתר לקו הטלפון ולקו הפקס. של מר ינון אנגל, משנה למנכ"ל ידיעות אחרונות, וקבלת קלטות ותדפיסי הפקס. הנאשמים הודו והורשעו בהזמנת האזנת סתר לקו הפקס. של מכון המחקר, גיאוגקטוגרפיה והזמנת הפקס. שהושגו כתוצאה מכך. הנאשמים הודו והורשעו בהזמנת האזנת סתר לקו הפקס. של רו"ח דנגור את פרץ בקבלת תדפיסי הפקס. ובאישום השמיני, הודו הנאשמים והורשעו בהזמנת האזנת סתר למר רוזנברג מנהל משק ידיעות אחרונות ובקבלת הקלטות.

[...]
מפנה לעדותו של מר ורדי משה, באישום השני בעמודים 3134-3146, מדבר על כך שהוא עשה שיחות אישיות ובעיקר שיחות מקצועיות בעניני העיתון שהיה אז העורך שלו, ידיעות אחרונות. מפרט את השיחות שניהל עם העתונאים שעבדו והיו כפופים לו כעורך של העתון, והוא אומר שהוא רואה שמה שהיה אז אפשרות, הפך לעובדה, דהיינו שמישהו האזין לשיחות הפלאפון שלו, רואה בזה משמעות שלילית, ומדבר על הנזק שבשמיעת דברים שנאמרים בארבע עינים, ולאחר מכן מושמעים לאחרים. היום אנו יודעים מי הם אותם אחרים שלאוזניהם הגיעו שיחות הטלפון של מר משה ורדי והאחרים שציינתי.
אם לא די לי בהתיחסויותיהם של חלק מהמתלוננים שהעידו כאן לפני הודאת הנאשמים בכתב האישום, הרי שגם הנאשמים עצמם מסרו בענין זה התיחסות. אני אין לי אלא לאמצם, אני מקוה שהם עצמם יתיחסו היום לדברים ויודו בדברים שהם מסרו בעצמם למשטרה. אני מפנה להודעתו ת/87 של מר נמרודי, דבריו בעמ' 4. ובעמ' 3 - סודות עיתונאיים ועסקיים רבים נחשפים דרך שיחות הפלאפון שלא לדבר על ענינים אישיים ואינטימיים. זה אומר הנאשם 1 בחקירתו במשטרה ב-94', כאשר מוצג בפניו החשד שחברת אג"ם האזינה לשיחות הפלאפון שלו. זו ההתיחסות שלו.

בכל הכבוד, קשה היום להבין כיצד הרשה לעצמו הנאשם 1 שזו התיחסותו ואני מאמין שזו התיחסותו לתופעה, להיות רק נאה דורש ולא נאה מקיים, ועובדות כתב האישום שהודה בהם מדברות בעד עצמן.
גם הנאשם 2 בהודעתו ת/11, מתיסח לסוגיה הזו, מפנה לעמ' 4, שנשאל איזה משמעות אתה רואה מבחינתך, לעובדה שצותתו לטלפון שלך.
כל מה שאמרתי לגבי הנאשם 1, בהקשר הזה תופס גם לגבי הנאשם 2.

אבל כבודו, מעבר לחומרה הרגילה שבנושא האדנות סתר, יש מספר היבטים שאני מבקש לפרטם. נסיבה ראשונה, היא ריבוי המעשים ומשך התקופה שהם בוצעו. עפ"י כ. האישום, כפי שהודו בו הנאשמים, מדובר במסכת של הזמנת וקבלת האזנות סתר לגורמים רבים שנמשכה על פני תקופה של למעלה משנה באינטנסיביות של קבלת קלטות כמעט מדי יום באופן שוטף כפי שמפורט בעובדות כ. האישום. אין המדובר ואני מבקש כבר עכשיו להסיר מעל הפרק, כל טיעון של מעידה חד פעמית, כשלון חד פעמי, של איזשהי היגררות אקראית לביצוע המעשים האלה, איזשהו פיתוי ברגע של קלות ראש. לא הנאשמים האלה יכולים לטעון טענה כזו, לא על רקע אישיותם, ובודאי שלא על רקע המעשים כפי שהודו בהם היום. נסיבה נוספת, היא שיטתיות המעשים. העובדה שמדובר במעשים שהפכו כפי שעולה מעובדות כ. האישום הפכו לשגרת יומם של הנאשמים במשך אותה תקופה ארוכה. מדי יום באים ומקבלים קלטות, ומאזינים להם על פני תקופה מאד ארוכה, חודשים רבים, כאשר בתחילה עסק בכך המישרין הנאשם 1, ובהמשךמינה מטעמו ובשליחותו של הנאשם 2, להמשיך לעסוק במלאכה שהפכה לשגרת יומם.

נימוק שלישי הנוגע לשאלת היוזמה לביצוע המעשים - הגם שאין מחלוקת שהיוזמה הראשונית לקשר בין חב' אג"ם לבין הנאשם 1, היוזמה הזו באה מאנשי חברת אג"ם והגם שאין מחלוקת שאנשי חברת אג"ם הם אלה שהציגו בפני הנאשם 1, את יכולתם, את אפשרויותיהם בנושא של ביצוע האזנות סתר, הרי כך גם לא יכולה להיות מחלוקת שלאחר שהיוזמה הזו באה והאפשרות הזו הוצגה, מהר מאד אומצה ההצעה על ידי הנאשם 1, והוא יזם והזמין את האזנות הסתר כפי שמפורט בכתב האישום ובהמשך מינה מטעמו את הנאשם 2 לעסוק בכך כנציגו, כמי שבא בנעליו.

היוזמה, כפי שביהמ"ש רואה לכל המעשים, למעט אלה באישום השלישי, היוזמה באה מצד הנאשמים כל אחד לפי חלקו, ולא יכולה להיטען כאן שום טענה של פיתוי, של היגררות או טענה דומה בהקשר הזה. בהקשר הזה, אני מבקש להתיחס במספר מילים לטיעון אפשרי של הנאשמים לענין האזנה לפלאפון ופקס. אני טוען וזו עמדתנו, והדברים מבוססים בעובדות כ. האישום, שלא יכולה להיטען היום מצד הנאשמים כל טענה באשר לידיעתם, מחשבתם, למצב שנגע לשאלת חוקיות האזנות לפלאפון ולפקס. באותה עת. ביהמ"ש כבר שמע את עד המדינה יעקב צור בראשית עדותו, ועד המדינה אמר שהנאשם 1 בתחילה בשיחות הראשונות, נרתע מביצוע מעשים שכרוכים בהתחברות. ראשית, על פי אותם דברים של מר צור, הרתיעה הזו אם היתה, היא היתה קצרת מועד. מהר מאד התגברו על הרתיעה הזו מפני התחברות קוית. אבל גם אותה רתיעה אין בינה לבין נושא חוקיות האזנה לפלאפון ובודאי לא לפקס. אין ואל כלום. רתיעה מפני מעשים שכרוכים בהתחברות פיסית, להבדיל ממעשים של קליטת מה שעובר באויר. מטבע הדברים, מעשי התחברות פיסית, הם מעשים שקיים סיכון שיתגלו, קיים סיכון שייחשפו, כפי שאכן קרה בסופו של דבר. לעומת זאת, מעשי האזנה לפאלפון, הם מעשים שרק מי שמבצע אותם, או מי שמזמינם, יודע שבכלל מתקיימת חדירה כזו לשיחות הפלאפון של מאן דהוא. גם לענין ההאזנה לפקס. אין ולא יכול להיטען כל טענה ואני מקדם את פני העתיד, מצד הנאשמים באשר לצד המשפטי, לידיעתם, למחשבתם באשר לחוקיות לגבי האזנה לפקס.

[...]

היבט רביעי שמבדיל את המקרה הזה ממקרים של האזנת סתר, נוגע לזהות המואזנים. יש לשים לב שמדובר בעורכים בכירים של עיתון ידיעות אחרונות, מטבע הדברים בין היתר נקלטו גם שיחותיהם המקצועיות, שיחותיהם לעניני עבודה, שיחות אלה לפחות בחלקם, נהנות מחסיון עתונאי, והחדירה כפי שנעשתה במקרה הזה לשיחות אלה, יש בה משום חומרה יתרה מבלי להמעט בהאזנה לשיחותיהם של כל אחד מהאזרחים. מי שמבצע זאת, הוא עורך ראשי ומו"ל של עתון שאותו חסיון בודאי היה חשוב גם לו ואנו יודעים שהוא ידע ב"זמן המתאים" להשתמש בטענה הזו של חסיון עתונאי. על רקע הדברים שמענו מפיו של מר יעקב ארז לענין החשיבות של חסיון עתונאי לעבודה העתונאית השוטפת.

היבט נוסף שמיחד את המקרה הזה, הוא נושא מניע להאזנה. אני לא יודע מה יטענו חברי בהקשר לזה, מה יטענו הנאשמים, כבר שמענו דברים כאן מפי חלק מעדי האופי, באשר לתחרות שהיתה בין העתונים באוהת תקופה. אני טוען שגם אם היתה יריבות ותחרות, אין בכל אלה ולו שמץ של הצדקה למעשים כפי שנעשו.
המחוקק קבע גבולות מוגדרים בין מותר לאסור, ואת הגבולות האלה פרצו כפי שפרצו, ולא אתן את התיחסותי למידת הפריצה, זה כתוב בכ. האישום. גם אם יש רצון להתקדם, להשיג השגים, לקדם את המפעל שלך, גם אם המפעל חשוב לך, גם אם ישנה תחרות, יריבות, אין ולא יכולה להיות שום הצדקה או היתר לביצוע המעשים שיש בהם חדירה כה גסה לפרטיות שיש בה משום עבירה על החוק. והדברים נעשו שלא באופן חד פעמי או אקראי, בודאי לא באופן כזה שהנזק יהיה מינימלי, אלא הנאשמים היו כלים אחרים במסגרת החוק לנסות ולאסוף מידע, ולקדם את האינטרסים שלהם, אבל הם בחרו בדרך הקשה מבחינת החברה ומבחינת שלטון החוק.

בהקשר הזה של המניע קשה לי להתעלם מן הדברים שאמר כאן מר יעקב צור, ככל שהספיק להעיד, בדבר ההתלהבות היתרה של הנאשם 1, מיחסיהם האישיים של מר משה ורדי והגב' רות בן ארי, כפי שעלו מהשיחות שהואזנו לשתי הדמויות האלה. אין צורך להכביר מלים על מניע כזה לביצוע המעשים.

היבט נוסף ואחרון המיחד את המקרה הזה, הוא היבט שמתקשר לאישום של השיבוש, ונוגע למעמדו של הנאשם 1 כעורך ראשי של עתון, כמו"ל של עתון. הנאשם 1 ביצע את המעשים בהיותו במעמד כזה ובתפקידים כאלה. העתונות במדינת ישראל נחשבה תמיד כעתונות מקצועית, כעתונות נקיה, שמבטאת את האינטרס החברתי את האינטרסים של הציבור, שעוסקת בין היתר, בחשיפת מעשי שחיתות, פגיעה בטוהר המידות, ומשמשת מכשיר חשוב של החברה במלחמה על טוהר המידות ותקינות חיי החברה במדינה. וכאן בא נאשם 1 במעמדו זה, שהינו מעמד חשוב ויוקרתי, ומבצע מעשים כאלה שלטעמי, ולטעמנו, ולטענת התביעה, פוגעים פגיעה קשה בתדמית העתונות. פוגעים פגיעה קשה בחשיבות המכשיר הזה, הגורם הזה בחיי החברה במדינת ישראל, ולא לחינם דיברו ומדברים, ואני בטוח שהנאשם 1 רואה את הדברים כך, הרי העתונות כרשות הרביעית, בנוסף לשלושת השלטון הקלסיות המוכרות לכולם.

הנאשם 1 בעצמו ולאחר מכן באמצעות נאשם 2, הזמין וקיבל את האזנות הסתר כך הוא בודאי יטען, במסגרת מלחמתו לקדם את העתון, ובמסגרת התיחסותו ליריבות שהיתה בין העתון שלו לבין העתון המתחרה. המעשים האלה שביצע, גם אם היה לזה מניע, הוא גרר את עולם העתונות למה שזכה לכינוי, ולא התעלמנו ממנו במהלך המשפט, מלחמת התקשורת, ומלחמה זו - כך אנו טוענים - כמייצגי האינטרס הציבורי, פגעה פגיעה קשה בתדמיתה של העתונות החופשית בישראל. וגם זו הסיבה שמי שמבצע מעשים מסוג זה, אדם במעמדו של נאשם 1.

[...]

אלה הם הדברים שרציתי לומר בענין האזנות הסתר. אני מבקש לעבור לאישום הנוסף שהוא מהווה נדבך, וחמור כשלעצמו, הוא האישום התשיעי, שיבוש מהלכי חקירה. באפריל 94' נעצרו אנשי חב' אג"ם והחלה חקירה משטרתית מקיפה ביותר שמטרתה היתה כפולה. לחשוף את המעשים שבוצעו על ידי חב' אג"ם, ולנסות לחשוף את האנשים שהזמינו את אותם מעשים ככל שהיו מזמינים למעשים שנתגלו. החקירה היתה באותה עת ארוכה, שריכזה סביבה מאמץ ניכר מצד רשויות אכיפת החוק, הוקדשו לענין הזה אמצעים הן בכח אדם משטרתי מבחינת האמצעים וסוג היחידה הארצית שהוטל עליה לטפל בחקירה הזו. ובנוסף, החקירה הזו ריכזה סביבה גם התענינות ציבורית לא מועטה, שכן המעשים כפי שנחשפו בשעתו, מבחינת היקפם, מבחינת הדמויות שהיו נשוא המעשים האלה, מעשים אלה עוררו תגובות בציבור והתענינות של הציבור בכיוון החקירה.

מחודש אפריל 94' ועד ינואר, פברואר 95', נתקלו החוקרים במבוי סתום שהתיחס בעיקר לחלק השני של חקירה דהינו, הרצון חשוף את מי שעומד מאחורי הזמנת האזנות הסתר. לכאורה, נראה היה שהמבוי הזה שנבע משתיקתם של המבצעים, פרידן וצור, ואי רצונם לשתף פעולה עם המשטרה, לכאורה היה נראה שהשתיקה הזו ענינית שנובעת מאי רצונם של המבצעים לחשוף את עצמם, להפליל עצמם וכו'. אבל בהמשך הדרך התברר כי דבר אחר הכשיל את החקירה. התברר וזאת לאחר חודשים רבים, שגורם אינטרסנטי מהמדרגה הראשנוה בחקירה הזו אחד המזמינים של האזנות הסתר, שילם לאותם מבצעים החל בחודש אפריל 94', ובמשך כל התקופה, סכומי כסף גדולים כפי שמפורט בכ. האישום והכל בכוונה להכשיל את החקירה המשטרתית שהתמקדה בין היתר לחשיפת מזמיני האזנות הסתר.

מדי חודש בחודשו כך התברר, שילם אותו גורם אינטרסנט, הנאשם 1, אשר בחלק מן המעשים גם מעורב הנאשם 2, שילם מה שהייתי קורה לו 'משכורת חודשית' בסך 6,000 דולר. שכן לא היה כאן שום שכר בעד עבודה, מה שבד"כ קורה כשמשלמים משכורת, אלא המטרה של התשלומים האלה היתה להכשיל את החקירה. הנאשם 1 לא הסתפק בכך, הוא גם התחייב ושילם את סכומי שכ"ט של סניגוריהם של אותם פרידן וצור אשר כפרו באישומים המיוחסים להם וניהלו משפט. המהלך הזה היה אמור להימשך במשך כל התקופה החל ביום מעצרם באפריל 94', ועפ"י מה שסוכם עד למועד שבו הם יסיימו לרצות את עונשם במידה והיה נגזר עליהם עונש של מאסר בפועל, סכומים כתובים בכ. האישום. בתחילה היה מדובר ב-6 אלף דולר בחודש, בהמשך הסכומים פחתו. כפי שהודו הנאשמים היום, הכל במטרה להכשיל את החקירה שהתמקדה כאמור, בחשיפת זהותם של הנאשמים ובין היתר, חשיפת זהותם של הנאשמים כמי שהזמינו את האזנות הסתר.

[...]

אין צורך להכביר מלים על חומרתה של עבירת השיבוש. זו עבירה שיורדת לשורשם של הליכי המשפט והחקירה, וכל מה שנעשה כדי לפגוע בהליכים אלה, הוא חמור ופוגע באושיות החברה והחוק במדינת ישראל.

[...]

גם בהקשר של האישום התשיעי, ישנן נסיבות שהן מבטאות חומרה יתרה מעבר לחומרה הרגילה של עבירות השיבוש. מדובר כאן במעשים שנעשו על ידי הנאשמים, בעיקר הנאשם 1, כאשר ניצלו את האמצעים הכלכליים שלהם על מנת לשבש חקירה, כאשר אותו נאשם 1, וגם 2 מהווים מוקד מרכזי באותה חקירה, וביודעם את החשיבות הציבורית של החקירה ואת הנמרצות הנוגעת לאכיפת החוק בנסיון לפצח ולהתגבר על מלאכת ההכשלה כפי שנעשתה.

כאן מדובר בעורך ראשי של עתון, במו"ל של עיתון אשר מצד אחד אמור לקדם את רצון הציבור בפענוח מעשה העבירה, עתון שעסק בביצוע תחקירים עתונאיים שמטרתם, חשיפת מעשי שחיתות, חשיפת מעשים שפוגעים בטוהר המידות הציבורי, חשיפת מעשי עבירות שנעשות כלפי הציבור, ואותו עורך ראשי, אותו מו"ל של עיתון מצד אחד מקדם את עובדיו בין היתר לביצוע התחקירים האלה ומצד שני, במסתרים, אחראי לאופרציה של שיבוש מהלכי חקירה בצורה ובהיקף כפי שציינתי. ראוי לשים לב לסדר גודל התשלומים שהושקעו בענין, בפועל שולמו כרבע מיליון דולר לאותם מבצעי האזנת סתר, ועפ"י התכנון, לולא המעשים היו נחשפים, ידו של הנאשם 1 היתה נטויה לה משיך ולשלם סכומים כפי שמפורט בכתב האישום, 5 אלף ו-4 אלף דולר לחודש, הכל על מנת להכשיל את החקירה.

אותה מלאכת שיבוש מהלכי חקירה גרמה לכך שהמדינה ברשויות אכיפת החוק, ברצותם שלמלא את שליחותם הציבורית כלפי הציבור ומצוי החקירה, וחשיפת מזמיני האזנות הסתר, ומיגור התופעה הזו, אותם רשויות חקירה, נאלצו לחתום הסכם עם עד המדינה מר יעקב צור, שהוא ללא ספק הסכם לא שגרתי, במסגרתו שולמו למר צור סכומי כסף, ניכרים ביותר, במסגרתו נאלצה המדינה לוותר למר צור על כל האישומים נגדו. המדינה עומדת מאחורי ההסכם הזה. סבורה שבנסיבות שנוצרו, כאשר מצד אחד התברר למדינה שיש כאן תופעה כזו כפי שעולה מכ. האישום הן של ביצוע האזנות הסתר בהיקף כפי שמפורט, והן של שיבוש מהלכי חקירה, ומצד שני, הציבור זכאי לכך שמי שעשה מעשים כאלה ייחשף ויתן את הדין עליהם. המדינה מצאה לנכון שעל מנת להתגבר על ברז הכספים שהגיע מהנאשם 1, היא חתמה על אותו הסכם עד מדינה כפי שציינתי. אין ספק שהוא חריג ויוצא דופן לפחות עד אז. היא עשתה זאת מתוך רצון להתגבר כמדינה, כמייצגת את האינטרס הציבורי, על העוצמה הכלכלית של הפרט, של הנאשם 1, שניסה לסכל והצליח לפחות בחלק מהתקופה, לשבש את החקירה. וזאת לאחר שביצע את האישומים שענינם האזנות סתר.

[...]

אני סיימתי את טיעוני בנושא האישום של השיבוש. אני מבקש להתיחס במספר מלים לעדויות האופי ולמסמכים שהוגשו.

לגבי מר אליהו נאווי, הוא בא לכאן לביהמ"ש והעיד שהעתון מעריב הכניס את מר נמרודי לאמביציה להצליח בכל מחיר. אני בכל הכבוד, סבור שהאמביציה הזו שבעיני מר נאווי היא אמביציה ראויה, היא הפכה את מר נמרודי לאדם שעל מנת להגשים אותה, להצליח בכל מחיר, והוא עשה מעשים שעוברים את המחיר המותר, וכשם שרצה להצליח בכל מחיר, כך היום הוא צריך לשלם את המחיר על מעשיו.

לגבי עדותו של מר ארז, עורך עתון מעריב, גם הוא העיד על כך שמר נמרודי אכן מראשית דרכו בעתון, השקיע את כל מאמצו ומרצו בעתון מבוקר עד ערב, החל משש וחצי בבוקר עד אחת בלילה, היה הנאשם 1 בקשר רצוף, ועסק בעניני עתון מעריב. דיבר על קשר חזק ובולט עם העתון. כבר בבוקר שוחח עם מר ארז ועשה השוואה בין העתון שלו לבין העתון המתחרה. אני סבור שהדברים האלה מתקשרים ונותנים הסבר, ואני יוצא מהנחה שזה יועלה בפני ביהמ"ש, והוא שטענו הסניגורים שעפ"י עובדות כ. האישום עולה שמר נמרודי עסק, הזמין וקיבל האדנות סתר רק ככל שהן נוגעות למלחמת התקשורת. טענו שמר נמרודי עמד בראש חברה שלה עסקים רבים בתחומים שונים ומגוונים. העובדה, היא שבתחומים אחרים לא עסק בהאזנות סתר. על פי עובדות כ. האישום זה נכון בחלקו לפחות. אבל לדברי מר ארז, אשר לראות שעיקר מרצו ועסוקו של מר נמרודי, כך העיד, היה נתון באותה תקופה לקידום האינטרסים של עתון מעריב, על פני העתון המתחרה. כאשר זו חלוקת המשאבים מבחינת התיחסותו של הנאשם 1, לעסקיו, ואין לנו שום מקום לחלוק על עדותו של מר ארז, הרי שזה מסביר מדוע התמקדו המעשים דוקא בענינים שקשורים לתקשורת. אני אגב, מתקשה קצת להבין כיצד האזנה לחב' גיאקרטוגרפיה מתקשרת למלחמה של מר עופר נמרודי בעתון ידיעות אחרונות, ולרצון להלחם ביריבות ולהתמודד עימה שהיתה בין שני העתונים.

נכון שהמחקר קשור בעתון, אבל הוא נותן שירות, ומוסר נתונים על תפוצה של כלל העתונים במדינת ישראל. בהיבט הזה של האזנת סתר לאותו מכון מחקר, לא מתישב עם תחרות עסקית, עם חשדות כלפי העתון המתחרה על גניבת רעיונות כפי שניסו כאן לרמוז וכפי שאולי יטענו גם בהמשך. זוהי לא המטרה שבאמצעותה אפשר להלחם באותן חשדות באותה מלחמה בין העתונים. אני גם מבקש להפנות לדברים שנאמרו במכתבים שהוגשו מטעם מר יצחק נבון, וד"ר יורם כאשר שניהם דיברו על כשלון חד פעמי, ככה הם רואים את מעשיו של הנאשם 1. הם כנראה לא ידעו על מה הם מדברים, הם לא ידעו על מה הנאשם מודה. כאשר מתווסף לכך הענין של שיבוש מהלכי החקירה. קשה לראות ובלתי אפשרי כשלון חד פעמי. הייתי מבקש בשתי מלים להתיחס לענינים שנוגעים למסמכים שהוגשו בדלתיים סגורות.

[...]

אני מבקש מביהמ"ש לכבד את הסדר הטיעון, הן לגבי הנאשם 1 עפ"י רף הענישה הגבוה, והן לגבי הנאשם 2 עפ"י ההסכמה שהושגה בין הצדדים. אנו סבורים שההסדרים האלה הם ראויים. אנו עותרים בפני ביהמ"ש לכבד את הסדר הטיעון.

ה ח ל ט ה

לאחר שעיינתי במסמכים שהוגשו לי על ידי הנאשמים 1 ו-2, שעניינם מצב בריאותי, החלטתי שלא לתת להם פומבי, והמסמכים יישמרו בכספת ביהמ"ש. החלטה זו מתבססת על סעיף 49א(ג) לפקודת הראיות, סעיף 50א(ג) לפקודת הראיות, לפי פרשנות שנתתי לסעיפים 68(4) 68(7) לחוק בתי המשפט. טיעונים בענין זה יישמעו בדלתיים סגורות.

לקריאת הפרוטוקול המלא