"את הישראלית הראשונה שהיתה בבגדאד", אמרה יונית לוי, מגישת חדשות ערוץ 2, לקרולין גליק, שליחת "ג'רוזלם פוסט", "מעריב" וערוץ 2 שנלוותה לאחת היחידות האמריקאיות בעיראק. "ספרי לנו, מה בשעות האלה עבר לך בראש".
דממה ארוכה, מדאיגה, השתלטה על הקו. אולי הקול בטלפון הלווייני לא הצליח להדביק את מהירות הדיבור המופלאה של לוי, אולי נוצרו קשיי עיכול בצד של גליק. השליחה החרוצה היתה באותו זמן אי-שם בעיראק, לא בבגדאד אבל בפריפריה שלה, ורק התחרות הכל-כך ישראלית בין הערוצים, איזה ערוץ יכבוש את בגדאד ראשון, מי ייגע בבגדאד קודם וירוץ לספר לחבר'ה, הולידה שאלה, שכמו נלקחה ממערכון ישן של הגששים.
גליק העבירה המון דברים בראש, ולא מצאה תשובה. בסוף הכריזה, באמריקאית מעוברתת, משהו כמו "טוב שיש את המלחמה הזאת". לחינם היא הטריחה את עצמה בכבישי עיראק, לחינם אכלה חול וספגה אבק: כל מה שידעה ביום ה-91 היא ידעה ביום הראשון.
האמת, אני מקנא. אני מקנא בדרכון הזר ובתושייה, שסללו את דרכם של קומץ ישראלים אל עיראק. אני מקנא בהזדמנות שנקרתה להם לראות שמץ מהמלחמה במו עיניהם. לראות לחוד, ולסקר לחוד: לבד אולי מרון בן-ישי, שהכה שורש בגזרה הצפונית, חלקם בסיקור המלחמה היה בסך-הכל קוריוז, גימיק. מלחמת היוקרה בין הערוצים ניפחה וניפחה אותו, כמו בלון.
הוא היה קוריוז משום שאין דרך להקיף מלחמה עתירת דיוויזיות, מרובת פנים, מירכתיים של נגמ"ש אחד. גם ערוצי חדשות אמריקאיים, שצירפו עשרות כתבים לכוחות, הסתמכו בעיקר על מה שמסרו להם המטות בעורף – בדוחה, בכוויית, בוושינגטון. מהשטח קיבלו צילומי רקע, הבזקים, צבע.
מה זה צבע? מעשה בצבי קסלר, שהיה לפני שנים ראש סניף "ידיעות אחרונות" בירושלים. יום אחד התבקש לשלוח כתב למשימה עיתונאית עסיסית. לאחר שעות אחדות הגיעה אל הדסק בתל-אביב הידיעה – תמציתית ויבשה כמו חצץ. איפה הצבע, תהו העורכים. הצבע, אמר קסלר, יגיע לחוד. זאת היתה תרומתם של שליחינו בעיראק: הם היו הצבע שהגיע לחוד.
איור: אפרת בלוססקי
▪ ▪ ▪
פיטר ארנט היה הצֶבע של מלחמת המפרץ הקודמת: דיווחיו לסי.אן.אן מבגדאד הוכיחו אומץ-לב אישי מצד אחד, ומצד שני נכונות יתר לשרת את מכונת התעמולה העיראקית. ההישג של סי.אן.אן היה טכני: רק הרשת הזאת הצליחה להרים צלחת ולשדר חי מבגדאד. השידור החי חולל מהפיכה בחדשות הטלוויזיה, והקנה לרשת כוח ויוקרה שמפרנסים אותה עד היום. ארנט היה בסך-הכל הפה שדיבר, ולעתים קרובות דיבר שטויות.
המלחמה הנוכחית מצאה אותו שוב בבגדאד, מייחל לראיון עם סדאם חוסיין שיחזיר אותו למרכז הבמה. כדי לשמן את דרכו הסכים ארנט להתראיין לטלוויזיה העיראקית. זה היה בשבוע הראשון, הקשה, של המתקפה. ארנט דיבר על כשלון תוכנית המלחמה האמריקאית ועוצמת ההתנגדות העיראקית. דברים דומים הושמעו באותו יום באמריקה, אבל רק ארנט אמר אותם בשופר התעמולה של האויב.
בעיצומה של מלחמת וייטנם נסעה ג'יין פונדה לביקור מחאה בהאנוי. עשרות שנים היא מנסה לכפר על המשגה הזה, בהצלחה חלקית. הטלוויזיה העיראקית היתה המסע להאנוי של פיטר ארנט. אין ממנו דרך חזרה. גם אם דעת הקהל תפנה נגד המלחמה, את ארנט היא תשאיר מאחור.
עיתונאים אינם אי: ראשם אולי בעננים, אבל רגליהם דורכות על אותה קרקע שעליה דורך הקהל שלהם. החברה האמריקאית, באינסטינקט בריא, קידשה את חופש הביטוי, אבל סייגה אותו: תגיד מה שבא לך, ובלבד שלא תגיד את זה בשופר התעמולה של האויב.
▪ ▪ ▪
הכוכב האמיתי של שידורי סי.אן.אן מבגדאד ב-1991 היה איתן ג'ורדן. ג'ורדן היה המפיק: הוא חיבר את פיטר ארנט לצלחת. שמו לא אמר דבר לצופים בבית, אבל במשרדי הרשת באטלנטה ידעו למי מגיעה התהילה: אלמלא הוא, ספק אם סי.אן.אן היתה עושה את הקפיצה הנחשונית שלה לתודעת העולם, וספק אם היו קמות אחריה רשתות שידור נוספות. לג'ורדן שמור דף נכבד בהיסטוריה של רשתות החדשות, ואם לא דף, לפחות הערת שוליים.
ב-12 השנים שחלפו מאז התקדם ג'ורדן יפה בהייררכיה של סי.אן.אן היום הוא מנהל חטיבת החדשות של הרשת, תפקיד שהמקביל לו בעיתונים הוא עורך ראשי. לפני קרוב לשנה הוא הוזעק לארץ, בניסיון לשכך את הביקורת על דיווחי סי.אן.אן מהשטחים, בעיקר דיווחי הכזב של כתבת הרשת רולה אמין מהקרב על ג'נין.
רגשות הצופים בישראל לא הטרידו במיוחד את מנהלי הרשת, גם לא איומיהן של חברות הכבלים להוריד את הרשת מחבילת הערוצים. החשש שלהם היה מכעסם של יהודים בארצות-הברית, בעיקר יהודים בצמרת איי.או.אל, התאגיד שמחזיק במניות סי.אן.אן. כשמחיר המניה בבורסה יורד, המצפון העיתונאי מתעורר. זאת דרך החיים האמריקאית.
בשלב ראשון שיגר ג'ורדן את המגיש-הכוכב שלו, וולף בליצר, לישראל, להפיק סדרת תוכניות חפוזה, מחבקת, על קורבנות הטרור בצד הישראלי. בשלב השני כיתת את רגליו ממערכת עיתון למערכת עיתון בארץ, בניסיון להסביר לילידים מהן האיכויות העיתונאיות של רשת גלובאלית. לא כל הילידים השתכנעו, אבל באטלנטה ידעו להעריך את המאמץ.
בינתיים נדחקה ג'נין הצדה, ובגדאד חזרה לכותרות. לאחר הכיבוש האמריקאי של העיר כתב איתן ג'ורדן מאמר מלומד ל"הראלד טריביון". במאמר הזה הוא מספר לראשונה את האמת על 12 שנות דיווח של סי.אן.אן מעיראק. מתברר שהרשת לא דיווחה אמת – מכל מקום, לא את כל האמת. הפחד מסדאם חוסיין גבר על שיקוליה העיתונאיים.
הוא מספר על עיראקים שעבדו בשירות הרשת או מסרו לה דיווחים, וכתוצאה מזה נעצרו, עונו ולפעמים גם נעלמו. הרשת החליטה לא לסכן את חיי מקורותיה. אבל אימת סדאם לא נעצרה בחיי המקורות. ג'ורדן מספר שעודאי, בנו של סדאם, אמר לו ב-1995 שהוא מתכוון לחסל את שני גיסיו שערקו לירדן ואת המלך חוסיין שנתן להם חסות. ג'ורדן לא שידר את הידיעה כי היה בטוח, לדבריו, שסדאם יוציא להורג את המתורגמן העיראקי שהיה נוכח בשיחה. הוא הסתפק באזהרה שהעביר בחשאי למלך ירדן.
הווידוי עושה לבכיר הטלוויזיה האמריקאי רק טוב. "עכשיו", הוא כותב, "אפשר סוף סוף לספר את הסיפורים בחופשיות". אבל וידוי הוא לא רק פטנט נוצרי למירוק חטאים: הוא מזמין שאלות. סדאם חוסיין לא היה הדיקטטור היחיד במפת השידורים של סי.אן.אן. מה מידת האמת בדיווחים שמשגרת הרשת בימים אלה מסוריה, מאיראן, מפקיסטאן? מה מידת האמת בדיווחים שלה מהרשות-הפלסטינית? מה נשאר מהיומרה הגלובאלית, כאשר מצד אחד נישאת הרשת על הגל הלאומני באמריקה, ומצד שני היא נבהלת מאיום סחטני של כל טרוריסט?
אין כמו עיתונאים להריח את ריחו הטוב של החופש. הרי החופש הוא נשמת אפנו. אנחנו מתבשמים מהריח, ומיד מפעילים עליו את כל האגרסיות שלא העזנו להפעיל, שלא העזנו לחשוף, במשטר האימים שקדם לו. כאלה אנחנו. סי.אן.אן מעלה את הצביעות הזאת לרמה גלובאלית.
תומס פרידמן, הבולט בכותבי הטורים ב"ניו-יורק טיימס", היה כאן לפני שבועות אחדים, בדרכו לעיראק. דיברנו, בין השאר, על הכניסה של צה"ל ללבנון ב- 1982. רידמן היה אז כתב העיתון בביירות. הוא הופתע לראות איך אחדים מעמיתיו, שהיו רכים ככבשים בעימות עם כל נושא נשק בלבנון, הפכו פתאום לאריות: נוזפים בחיילים הישראלים, נותנים להם הוראות, תוקפים אותם בתקשורת.
"הם לא היו מעזים לעולם לדבר כך אל חייל סורי", אמר פרידמן.
▪ ▪ ▪
יש עיתונים שתהילתם הולכת מאחוריהם. כזה הוא השבועון הפוליטי "ניו סטייטסמן": תשעים שנה הוא נושא ברמה את דבר השמאל, ממרכז לונדון היישר אל מצפון העולם. שום מזימה ימנית, אימפריאליסטית, קולוניאליסטית, תאצ'ריסטית, לא נסתרת מעיניו. האויב תמיד בשער: אם לא בשער האומה, לפחות בשער העיתון.
מערכת השבועון ממוקמת בקומה השביעית של בניין משרדים משווע לשיפוץ, סמוך לתחנת ויקטוריה. הזדמנתי לשם ביום חמישי ה-20 במרץ, יום פתיחת המלחמה בעיראק. העורך, פיטר וילבי, הניח על השולחן את הגיליון החדש. על השער נכתב, באותיות דפוס שחורות, ענקיות, BLOODY WAR, מלחמה ארורה, ועליהן טביעת-יד אדומה, מדממת. אין שום מקום לספק: העיתון כועס.
במקום לפתוח את העיתון התבשמתי בריח. החלל שבו עובדת המערכת נחצה לאורך ולרוחב על-ידי כונניות גבוהות, שנשאו עליהן דורות של גליונות "ניו סטייטסמן", כרוכים ומאובקים. הריח הנפלא הזה, ריח של עיתונים ישנים ודבק כריכה, הוא ריחה של ההיסטוריה. מי אמר שלהיסטוריה אין ריח.
איכשהו, השיחה התגלגלה אל השאלה, כמה עותקים מוכר השבועון בימים אלה. כשמציגים שאלה דומה לעיתונאי ישראלי, הוא בדרך-כלל מתפתל במבוכה. תפוצתם האמיתית של העיתונים בישראל היא בגדר סוד משפחתי אפל, משהו שמוטב להסתיר בארון, להדחיק, לא לדבר עליו באוזני זרים. אבל ג'ון קמפנר, העורך הפוליטי המבריק של "ניו סטייטסמן", לא נבוך כלל.
"30 אלף", אמר.
הייתי בטוח שהמבטא האנגלי שוב בלבל אותי. לא יכול להיות שהשבועון היוקרתי הזה, בעל השם העולמי, מוכר בשבוע אחוז אחד ממה שמוכר יום-יום ה"סאן", הצהובון של מרדוק.
"כמה?",שאלתי שוב.
"30 אלף", אמר קמפנר בנחת, "ויש לי על זה סיפור.
"במשך חודשים אנחנו מקדישים את סיפור השער, ולמעשה את רוב העיתון, למאבק על המלחמה. העניין קצת נמאס עלינו. כמה אפשר לכתוב על אותו נושא. החלטנו ששבוע אחד נחרוג: כתבת השער שלנו תעסוק במדיניות התחבורה, נושא חם מאוד בבריטניה. שלא יהיה מקום לטעות: תקפנו את טוני בלייר על מדיניות התחבורה שלו באותה חריפות שבה אנחנו תוקפים אותו על ההצטרפות למלחמה. זאת היתה כתבה קשה מאוד, ומאוד פוליטית.
"אבל הקוראים שלנו חשבו אחרת. 22 אלף מהעותקים שלנו נשלחים למנויים. להם אין ברירה. אבל המכירה בקיוסקים ירדה לחצי: הקוראים לא רצו לדעת מה אנחנו חושבים על פקקי התנועה. הם רצו מאמרים נגד המלחמה".
קמפנר דימה לראות זיק של רחמים במבט שלי. על מיעוט הקוראים אפשר להתגבר, איכשהו. האופק הצר שלהם הורג את שארית החדווה.
"שלא תבין אותי לא נכון", אמר. "בעבר פרשנתי בתוכנית טלוויזיה בבי.בי.סי, שנצפית על-ידי מיליונים. אבל עכשיו, כשאני בא לדאונינג 10 בשם השבועון, אני מקבל הרבה יותר אינפורמציה".
(במובן מסוים, התקשורת המערבית נכנסה עם בוא המלחמה לאותו מלכוד: השידורים מהשטח היו משמימים, מאמרי הפרשנות צפויים לגמרי וטרחניים, אבל כל נושא אחר שהועלה אחריהם נראה קטן, טריוויאלי עד כדי גיחוך. המלחמה לא חיממה אף קורא, אף צופה, אבל שרפה בלהבותיה את סדר היום.)
אחד העמודים הבודדים של "ניו סטייטסמן" שלא מטפלים בשטן הגדול בוש ובשותפו בלייר, הוא מדור השידוכים. קוראים לו "ערגת לב", והמודעות בו מתפרסמות בחינם(!). הברונטית מלידס, למשל, שמעידה על עצמה שהיא "אינטליגנטית, משכילה, וזקוקה לגבר שיצטרף לצעידותיה, לצורך ויכוחים". או בת ה-47 מלונדון, שמחפשת גבר ש"יש לו עניין ביחסים בינלאומיים". או סטודנט בן 36 מיורקשייר, שמחפש אשה מבוגרת ממנו ב-10 שנים, לצורך "שיחה". או ה"קטנטונת" שנהנית, היא כותבת, מ"רוב הדברים בחיים, ובמיוחד ממוסיקה, פוליטיקה וטניס". מוסיקה, כמובן, טניס, בהחלט, אבל פוליטיקה?
אפשר רק לדמיין איך הברונטית המשכילה והסטודנט הנצחי מתיישבים על ספסל בפארק, לאחר הפגנה סוערת מול בניין הפרלמנט, היא מנופפת בגיליון האחרון של "ניו סטייטסמן" ודורשת ויכוח, והוא מתחנן לשיחה אימהית. כמה רומנטי. כמה אנגלי.
▪ ▪ ▪
יש הבדל גדול אחד בין עיתונאים לספריות. כאשר הספרית ז'קלין נוטשת את מספרת אנט ועוברת למספרת סימון, הקליינטיות עוברות אחריה. לעומת זאת, כאשר עיתונאי עובר מעיתון לעיתון, מערוץ לערוץ, הוא משאיר את הקליינטורה מאחור. אנשים נאמנים להרגל, לעיתון שמגיע כל בוקר, לכפתור בשלט. הם לא נאמנים לכוכבים, ל"טאלנטים".
הלקח הזה כואב. כל-כך רצינו להיות ספריות. לרוע מזלנו, בחרנו מקצוע פחות אטרקטיבי. השיעור הזה נכון, כנראה, לחברים בערוץ 10, שכולנו מחזיקים להם בימים אלה אצבעות. הם העמידו במהירות שיא מהדורת חדשות שראוי להתכבד בה. צמד המגישים נעים וגם רהוט. את הצופים הם לא העבירו.
זה לא אומר ששיטת הכוכבים היא בלוף גמור. רוקן מערוץ טלוויזיה את כל כוכביו, ולאנשים לא תהיה סיבה לצפות בו. טול מעיתון את כל כותביו, והקוראים יבטלו את הוראת הקבע. הערוץ, או העיתון, חזק מכל מרכיביו, אבל בלעדיהם הוא עירום ועריה.
יש, לכן, חידוש מרענן בחילופי האוכלוסייה שנעשו באחרונה בין המגאזינים של שני עיתוני הצהריים. יאיר לפיד עבר ל"ידיעות אחרונות", אודטה שוורץ ל"מעריב". לקוראי (ולקוראות) שני העיתונים ניתנה הזדמנות להתנסות בכוכב שאת כתיבתו לא הכירו. הם מרגישים, מן הסתם, כמו החיילים שהרס"ר הודיע להם, יש לי בשורה טובה ובשורה רעה. הבשורה הטובה היא שמחליפים תחתונים. הבשורה הרעה, שמחליפים אותם זה עם זה.
גיליון 44, מאי 2003