הדרך העוברת בין המחקר המדעי ובין הציבור הרחב ארוכה ומפותלת. היא כוללת שני שלבים נבדלים: השלב הראשון כולל את תהליך פרסום תוצאותיו של המחקר בכתב-עת מדעי, ורק בשלב השני מדווחת עליו, אם בכלל, העיתונות הכללית. בשני השלבים פועלים תהליכי סינון שונים, הקובעים, ראשית, אלו מחקרים יתפרסמו בעיתונות המדעית, ולאחר מכן אלו מחקרים יפלסו את דרכם גם אל העיתונות הכללית ויזכו, אולי, להתעניינותו של הציבור הרחב.

קל יחסית לחשוף את ההטיות והכשלים התכופים בשלב השני, דהיינו, את האופנים שבהם מייצגים עיתונאים את המחקר המדעי מתוך חוסר הבנה או חוסר עניין, ומתוך רצון להציג את הדברים באופן הפשוט (בדרך כלל גם פשטני) והסנסציוני ביותר (בנושאים מעין אלה עסקתי בכמה מהטורים במדור זה; למשל כאן וכאן).

קל אפוא לטעון ש"התקשורת אשמה" בכך שהציבור הרחב מקבל לעתים קרובות תמונה מעוותת, ולעתים אף שקרית לחלוטין, של המחקר המדעי. המדע נתפס, לפחות על-ידי כמה מחסידיו, כפעילות "טהורה", המונעת רק על-ידי הרצון לדעת, ולא על-ידי אינטרסים אישיים, כלכליים או פוליטיים. הנחה מקובלת היא שהליכי המיון של מחקרים מדעיים – כלומר ההחלטה אם לפרסם את המחקר בעיתונות המדעית אם לאו – הם הליכים "שקופים" ואובייקטיביים לחלוטין, ששיקולים זרים אינם מעורבים בהם (בניגוד לעיתונות הכללית, הפועלת לפי שיקולי רייטינג ובידור).

אבל לעתים קרובות – קרובות מדי, למרבה הצער – אין זה כך בפועל. העיתונות המדעית חוטאת לפעמים בחוסר אובייקטיביות ובהטיות (biases) המביאות לפעמים למצגת שקרית ולהסתרת האמת, לפעמים גם מהמדענים עצמם. להטיות הללו גורמים רבים ומגוונים, שחלקם קשורים לכשלים בביקורת האיכות של המחקרים המתפרסמים, וחלקם למדיניות הפרסום של העיתונות המדעית, שאינה תמיד אובייקטיבית או עניינית כפי שהיא אמורה להיות.

החוקרים מתחרטים

כתבה של רן רזניק שפורסמה לאחרונה (2.10) במוסף "הארץ" מספקת הצצה מרתקת (ונדירה למדי) לכמה מההטיות הנפוצות בתהליכי הפרסום המדעי.

הכתבה עוסקת בסאגה מדעית-משפטית הכרוכה במחקר שנערך ב-2004, ושנועד לבחון את השפעתו של הדבש המכונה "לייף מל" על חולי סרטן המטופלים בכימותרפיה. המחקר נערך בבית-החולים זיו בצפת, תחת פיקוחו של מנהל היחידה האונקולוגית פרופ' ג'מאל זידאן (שעוד לא היה אז פרופסור), ומומן על-ידי חברת מעבדות צוף גלובוס בע"מ, יצרנית הדבש.

על המחקר, שפורסם בכתב-העת האמריקאי "Medical Oncology", חתומים שבעה רופאים נוספים, שלא היו מעורבים ישירות בעריכת המחקר, ובהם ד"ר משה שטיין מבית-החולים רמב"ם ופרופ' איתן פרידמן, מנהל היחידה לאונקוגנטיקה בשיבא. לאחר פרסום המחקר (שבו נקבע, בין היתר, כי הדבש נמצא יעיל בהפחתת הירידה בייצור כדוריות הדם האדומות ובמספר תאי הדם הלבנים), פתחה חברת צוף במבצע שיווק נלהב של הלייף מל, ואף הקפידה לציין כי "התכונות הרפואיות של לייף מל הוכחו באופן חד-משמעי בניסוי קליני שנערך על-ידי ד"ר זידאן, פרופ' פרידמן וד"ר שטיין, ושתוצאותיו פורסמו בירחון הרפואי היוקרתי 'Medical Oncology'". בעקבות מבצע השיווק האגרסיבי של הדבש, חלה עלייה משמעותית בביקוש למוצר.

אלא שב-2007 פירסם "ידיעות אחרונות" כתבה מאת אריאלה איילון, שבה נקבע כי התכונות המיוחסות לדבש של צוף לא הוכחו מעולם מבחינה מדעית – בניגוד גמור לטענותיה של החברה.

למרבה הפלא, אחד הרופאים שהעלו טענה זו היה פרופ' זידאן, החוקר הראשי, שקבע כי "ההשפעה על השיפור במערכת הדם היתה לפרק זמן קצר וזניח [...] הדבש לא מזיז לסרטן. אני מזהיר את החולים שלא ילכו שולל אחרי הבטחות מופרכות שמנצלות את מצבם הנפשי ומצוקתם הגופנית תוך ניסיון ציני להרוויח כסף על גבם ואולי אפילו סיכון בריאותם".

בתוכנית הטלוויזיה "כלבוטק" התפרסמה כתבה שבה רואיין פרופ' פרידמן וקבע כי הניסוי הוא חסר משקל וכי כתב-העת שבו פורסם המחקר "הוא ממש לא עיתון מכובד". בתגובה הגישה חברת צוף תביעת לשון הרע נגד זידאן, ולאחר מכן גם נגד רפי גינת ועורך "כלבוטק", גולן יוכפז. בית-המשפט עדיין דן בתביעות.

מעדיפים תוצאות חיוביות

כיצד ניתן לפרש את הסתייגויותיהם התמוהות של עורכי המחקר, ומה ניתן ללמוד ממקרה זה על תהליכי הפרסום המדעי? אף שהפרשה עדיין לא הגיעה אל קצה, עולות ממנה כמה מסקנות מעניינות על קלות הדעת המאפיינת לפעמים לא רק את העיתונות הכללית והמפרסמים, אלא גם את כתבי-העת המדעיים ואת החוקרים עצמם.

ראשית ראוי להדגיש שהמחקר על הלייף מל, כפי שניתן להסיק מקריאת המאמר, הוא מחקר בעל איכות מפוקפקת ביותר. שלושים מטופלים בלבד נכללו בו (מספר קטן מאוד, שמקשה על הסקת מסקנות בעלות משמעות סטטיסטית), ומה שחמור אף יותר – הוא נערך ללא קבוצת ביקורת וללא השוואה לתרופת פלצבו (תרופת דמה).

משום כך קשה מאוד לקבל את מסקנת החוקרים (לפחות כפי שהיא מוצגת במאמר), שללייף מל היתה השפעה חיובית על הנחקרים, שהרי בדיקתה של מידת ההשפעה לא נערכה בהשוואה לקבוצות שלא טופלו באמצעות הדבש. לפיכך ייתכן בהחלט שהשיפור במצבם של החולים, בהנחה שבכלל היה כזה, היה ספונטני, שהיה מורגש גם ללא הטיפול, או שמקורותיו הם פסיכוסומטיים (כלומר, בגלל ציפיותיהם של המטופלים) ולא פיזיולוגיים.

לאור זאת, יש לשאול לא רק מדוע בכלל נערך מחקר מפוקפק כל-כך (על-ידי חוקרים שכמה מהם בעלי מוניטין), אלא גם כיצד זכה להתפרסם בעיתונות המדעית. כתבי-עת אקדמיים אמורים להפעיל תהליכי סינון קפדניים (בשיטת "ביקורת העמיתים", peer review), שידאגו לכך שמחקרים בעלי איכות ירודה לא יתפרסמו. במקרה הנדון היה, כנראה, כשל במנגנון הזה. אין דרך לדעת מדוע אירע הכשל, אבל אפשר להעלות כמה ניחושים מושכלים.

כתבי-עת מדעיים נוטים להעדיף לפרסם מחקרים שהעלו תוצאות חיוביות (כלומר, כאלה שמצאו קשר בין שני המשתנים שנבדקו) על פני מחקרים שתוצאותיהם שליליות (כאלה שלא מצאו קשר בין המשתנים הנבדקים). לפיכך אפשר לשער שמחקר – ואפילו הוא מחקר מפוקפק על פניו – שימצא קשר חיובי בין דבש (מסוג כלשהו) ובין שיפור במצבם של חולי סרטן יזכה לפרסום בקלות רבה יותר לעומת מחקר שלא ימצא קשר כזה. יש בכך היגיון (ככלות הכל, יש אינספור משתנים שאין ביניהם שום קשר), אבל העדפה זו לתוצאות חיוביות עלולה ליצור הטיות חמורות, שקשה לעמוד על היקפן המדויק.

פרשת לייף מל מעלה גם מסקנות בנוגע לאופן שבו הפרסום המדעי מנוצל על-ידי התעשייה.

כאמור, חברת צוף לא ביזבזה זמן רב לפני שיצאה בהצהרות על סגולותיו המופלאות של הלייף מל, והכל תחת מטריית "ההוכחה המדעית", ומתוך ההנחה (שדווקא לא התקיימה במקרה זה) שהעיתונות לא תחשוף את איכותו הירודה של המחקר ואת העובדה שאין בו משום "הוכחה" ליעילותו של הטיפול בדבש.

ואמנם, הטריק עבד במשך תקופה מסוימת: בחדשות ערוץ 2 ערך מנחם הורוביץ כתבה שבה סופר כי "זן חדש של דבש מקל על חולי סרטן" (הכתבה הוסרה בינתיים מאתר הערוץ, מסיבות שאינן ידועות), וכתבות על "דבש רפואי שמסייע לחולי סרטן" הופיעו ב-Ynet ובאתרים אחרים ברשת.

ראוי להדגיש שוב כי האשמה במקרים כאלה אינה נופלת רק על כתפי העיתונאים, אלא גם, ובמידה רבה יותר, על כתפי החוקרים החתומים על המחקר. שמו של פרופ' איתן פרידמן, למשל, מוכר היטב לציבור בישראל, והוא מרבה להתראיין בתוכניות טלוויזיה ולשאת עצות בענייני בריאות. שמו הטוב של פרידמן ודאי שימש תמריץ להכללתו במחקר, ואיש לא יכול היה לשער שפרידמן עצמו יסתייג מאוחר יותר מתוצאותיו ומהאכסניה שבה פורסם.

בינתיים ממשיכה חברת צוף לשווק את הלייף מל (מחיר מומלץ לצרכן: 234 שקל לצנצנת), ואתר האינטרנט שלה עדיין מתגאה ב"הוכחה המדעית" לסגולותיו.