מאחר שכבר נגעתי בעצב חשוף בפוסט "מה שהעיתונים עדיין לא מבינים בקשר לרשת", שעומד להיות אחד הפוסטים המקושרים ביותר שלי אי-פעם – ומאחר שכולם אוהבים המשכים – חשבתי לעשות פולו-אפ לפוסט ההוא, והפעם על מגזינים. הלקחים נוגעים, כמובן, לכל מו"ל של עיתונות מודפסת, המגלה אינספור שיטות חדשות לתסכל את משתמשי הרשת בכך שהוא נותן עדיפות לדפוס לפני האינטרנט.

הפעם ברצוני להיטפל ל"אטלנטיק", אשר כמו ה"וושינגטון פוסט", הוא עיתון שיש לי אליו חיבה רבה (ויוצא לאור בידי המעסיקה לשעבר שלי, "אטלנטיק מדיה"), לכן לא מדובר בביקורת כללית, אלא בדוגמה מוגדרת מאוד, המייצגת בעיה מקיפה יותר, האופיינית לתעשייה כולה (במלים אחרות, יכולתי למצוא דוגמאות לבעיה הזאת בכל אתר אינטרנט של כל כתב-עת).

המקרה התחיל בשבת שעברה, כאשר ידיד (גם הוא עובד לשעבר של "אטלנטיק") שלח לי אי-מייל ושאל מדוע לא הזכרתי את הציטטה שלי בכתבת השער שכתב ניק קאר לגיליון האחרון של ה"אטלנטיק". השבתי שלא ידעתי כי צוּטטתי.

ניגשתי מיד ל-TheAtlantic.com, וגיליתי שהגיליון האחרון המופיע באתר הוא עדיין גליון חודש יוני, וכי גליון יולי, ובו כתבת השער של ניק, עדיין לא עלה. זה נוהג מקובל על מו"לים, שנותנים למנויי העיתון המודפס זכות קדימה לקבל את העיתון ראשונים.

אלא שבדרך הפעולה הזו המו"ל פוגע בקוראי האינטרנט ומפר את העיקרון המונח ביסוד העידן הדיגיטלי – אם משתמש יודע שהתוכן שלך קיים אך לא יכול להגיע אליו, התוצאה תהיה תסכול, או גרוע מכך.

ה"אטלנטיק" כבר עשה את הצעד הנועז, הלך בעקבות ה-NYTimes.com וסילק מן האתר שלו את חומת המנויים בתשלום. אך במקרה זה למנוי הגרסה המודפסת יש גישה לתוכן, שלי, למרות כוחה של הרשת, אין גישה אליו.

ומה שגרוע מכך, ביום ראשון נכנסתי לחנות בורדרס, לברר אם הגיע אליהם גליון יולי – הצורך לנהוג פיזית כדי לקבל תוכן הקיים כבר בצורה דיגיטלית נראה לי מגוחך, אך הייתי מוכן לשלם תמורת הגיליון המודפס (ויש להניח שמרגע שהעיתון היה בידי, לא הייתי מסתפק רק בקריאת המאמר של ניק).

למרבה הצער, על המדף מצאתי את גיליון יוני, בדיוק כמו באתר העיתון.

התבדחתי באי-מייל עם ידידי על התסכול שבחוסר היכולת להגיע לתוכן בעידן הדיגיטלי. הוא הציע לפקסס לי את המאמר... או להקליט אותו על גבי טייפ סלילים.

לא נותר לי אלא להמתין עד שהמאמר יתפרסם באתר, מה שידעתי שעתיד לקרות בתוך זמן קצר.

היום אחר הצהריים ראיתי ב-TechMeme לינק לפוסט הזה באתר CNET על המאמר ב"אטלנטיק": 

נהדר, חשבתי, המאמר עלה לרשת. מאחר שאני משתמש אינטרנט ממוקד מטרה, כמו מרבית המשתמשים, לא טרחתי לקרוא את המשפט – פשוט הקלקתי על הלינק ומצאתי שוב את גיליון יוני.

זה מגוחך, חשבתי – הנה אדם שיש לו גישה למאמר ורוצה לקשר אליו, אבל לא מסוגל לעשות זאת. והנה אני, צרכן להוט לקרוא את המאמר, אבל לא מסוגל לעשות זאת. תסכול מקיר לקיר.

אך נחשו מי הציל את המצב... תוכלו לנחש?

היום אחר הצהריים קיבלתי אי-מייל מהאגו-פיד על שמי בשירות ההתראות של גוגל:

עוד מו"ל של תקשורת מודפסת נוצח בידי גוגל.

אך זה לא סוף הסיפור.

הקלקתי על הקישור שהופיע באי-מייל, והוא הוביל אותי למאמר, שלמעשה, היה כבר ברשת. בעצם, כל גליון יולי/אוגוסט נמצא ברשת.

בשעת כתיבת הדברים הוא עדיין לא מחובר בלינק לדף הבית של TheAtlantic.com – ולא מופיע בעמוד הגיליון הנוכחי:

אך גוגל יודע שהוא שם. גוגל יודע הכל. ומה שחשוב יותר מכל, גוגל נותן לי את מה שאני רוצה, אפילו כאשר המו"לים של העיתונות המודפסת, תוך שהם ממשיכים במאמציהם למצוא איזון בין דרישותיהם של שני אופני פרסום שונים לחלוטין, בוחרים להעדיף את הדפוס על פני הרשת.

הרשת היא העדיפות הראשונה והיחידה של גוגל. זו הסיבה שהם מכסחים כל חברת מדיה אחרת שפועלת ברשת.

רגע, זה לא הכל.

מצאתי את הקטע במאמר שבו אני מצוטט, שלא בידיעתי, משום שניק לקח אותו מאחד הפוסטים בבלוג שלי. למעשה, הציטוט נכלל בקטע של המאמר העוסק בתגובות של בלוגרים לנושא הנידון.

אך ה"אטלנטיק" אינו מספק לינקים לפוסטים שהוא מצטט, ולכן אין לקוראים הזדמנות לקרוא את הציטטה שלי בהקשרה הנכון, היינו, בפוסט שכותרתו "ההתפתחות מחשיבה לינארית לחשיבה מרושתת".

בגרסה המקוונת ישנם קישורים אחרים, לכן ייתכן שעוד לפני שהיא תקושר לדף הבית של האתר יתווספו קישורים נוספים. אך מרבית המו"לים של העיתונות המודפסת לא הנהיגו נהלים מסודרים להפיכת תוכן מודפס לתוכן מקוון, למשל צירוף קישורים, מה שמוביל בהכרח לחוויית משתמש עלובה של הגולשים.

אם המו"לים רוצים למַקסם את ערכם ברשת, עליהם להעמיד אותה במקום הראשון כל הזמן – ופירוש הדבר שלא יוכלו סתם לקחת את כל התוכן שיצרו לדפוס ולזרוק אותו לרשת, בלי כל התחשבות בשיקולי עלות-תועלת, משום שבכך הם הורסים את ערכו של החומר למשתמשי הרשת.

אם משתמשים אינם יכולים למצוא את מה שהם מחפשים מיד עם כניסתם לאתר שלך, בפעם הבאה הם ילכו היישר לגוגל – וגוגל הוא שינצל את הערך הטמון בהפצת החומר.

אך לסיפור הזה יש עוד טיפת אירוניה מתוקה. במאמר ב"אטלנטיק" ניק טוען, בכל הברק המוכר שלו, שגוגל והתקשורת הדיגיטלית משנים למעשה את צורת החשיבה שלנו – להוותנו.

אני מסכים עם ניק, שצורת החשיבה שלנו עתידה להשתנות, ובכך עסק הפוסט שלי, אך איני יודע אם אני שותף לפסימיות של ניק, שמדובר בשינוי לרעה. אלא שעל-פי האופן שבו צוטטתי במאמר, ניתן להגיע למסקנה שאני מסכים עם ניק שהשינוי אכן שלילי באופיו:

כאשר אני מדבר על בעיות הקריאה שלי עם ידידים ומכרים – רובם אוהבי ספר – רבים מדווחים על התנסות דומה. ככל שהם משתמשים יותר באינטרנט, כך הם נאלצים להיאבק יותר כדי להתרכז בקריאת קטעים ארוכים בכתב. כמה מהבלוגרים שאני עוקב אחר כתיבתם החלו גם הם לדבר על התופעה הזאת. סקוט קארפ, בעל בלוג על תקשורת מקוונת, הודה זה לא כבר שחדל לקרוא ספרים בכלל. "למדתי ספרות לתואר ראשון, והייתי זולל ספרים", כתב. "מה קרה?". הוא מציע תשובה: "אולי אני קורא ברשת בלבד, לאו דווקא משום שדרך הקריאה שלי השתנתה, כלומר, שאני פשוט מחפש נוחות – אלא משום שדרך החשיבה שלי השתנתה?".

אך אם קוראים את הפוסט שלי במלואו, מוצאים את המשפט הזה:

יותר מכל הייתי רוצה לדעת אם לקריאה מקוונת יש השפעה חיובית על הקוגניציה – בדרכים שאולי עדיין איננו יכולים למדוד או אפילו להבין, בייחוד אם אנחנו בוחנים אותה מתוך הטיה לכיוון החשיבה הליניארית.

אם יש משהו שהופך אותנו לטיפשים יותר, הרי זו העובדה שאנחנו תקועים בין שיטות חדשות וישנות של מידע וחשיבה.

האירוניה הנעוצה במאמר המודפס ב"אטלנטיק" היא שעל-ידי הגבלת הקוראים למסגרת שבה הם אינם יכולים לחפש הקשרים נוספים – ומה שגרוע מכך, בעצם היותו אנטיתיזה לחוויית המדיה הדיגיטלית שניק מתאר – הוא מאבד את הרלבנטיות שלו לתיזה שלו עצמו.

למרבה המזל, אם תוציאו את הציטטה שלי מהמאמר המודפס ותכניסו אותה לגוגל, תוכלו למצוא את הפוסט שלי – ואת ההקשר החסר.

הייתי אומר שבמקרה זה גוגל למעשה הפך אותי לחכם יותר.

אם מו"לים ילכו בעקבות גוגל, גם הם יהיו חכמים יותר.

הפוסט פורסם במקור ב-9 ביוני 2008, בבלוג Publishing 2.0

עדכונים

עדכון 1

המון אנשים עוסקים עכשיו במאמר של ניק – למרות שבדרך כלל הם מתייחסים לפוסט של CNET על המאמר, משום שהמאמר עצמו אינו קיים ברשת. אני מרשה לעצמי לנחש שמאט אסאי הוא מנוי של העיתון המודפס שאינו יכול לחכות עד שהמאמר יפורסם ברשת כדי להתחיל לדבר עליו:

זה רעיון מצוין לתת למנויי הדפוס הזדמנות לקרוא את כתב-העת מראש – אלא שלמנויים האלה יש בלוגים, ואין להם שום עניין להגביל את עצמם לתוכנית המעמידה את הדפוס במרכז. הם רוצים לדבר על זה עכשיו, ולא כשהוא יעלה סוף-סוף לרשת. מאט אפילו סרק את השער המבריק:

עדכון 2

תוכלו למצוא את כל גליון יולי/אוגוסט של ה"אטלנטיק" כפי שאונדקס על-ידי שירות החדשות של גוגל, משם נבעה גם התראת גוגל שקיבלתי.

אתם יכולים להחרים את דוכן העיתונים, אבל לא תוכלו להחרים את גוגל, הוא דוכן העיתונים החדש.