נשיא המדינה שמעון פרס (צילום: פלאש 90)
עוד נתגעגע לגרמניה הנאצית
בעיתון "ישראל היום" חוגגים הבוקר במלוא הקיטור את הנאום שנשא אתמול נשיא המדינה שמעון פרס מול עצרת האומות-המאוחדות, ובו תקף את המשטר באיראן והעומד בראשו. התמיכה בפרס עד כדי כך גדולה, שלצורך הכותרת הראשית שאבו עורכי העיתון ישירות ממעיינו הבלתי נדלה של נשיא המדינה, ונטלו משפט מתוך נאומו.
יכלו לבחור את המשפט שבו הצהיר פרס כי "איראן מהווה סכנה לעולם", או את זה שבו טען כי המדינה "מפתחת דת של אימה", או כל אחד מיתר ההצהרות המופיעות בכותרת המשנה, אך בסופו של דבר המשפט שזכה להפוך לכותרת הראשית של העיתון היה דווקא זה שכלל משחק מלים לעגני – "לאיראן יש טילים ארוכי טווח ומוחות קצרי טווח".
קצת לא נעים, אבל לא זה מה שיעצור את החגיגה סביב נאום פרס, הממשיכה בכפולה הפותחת של העיתון: תחת הכותרת שאף פעם לא מאכזבת – "תשובה ציונית הולמת" – מביאים יורי ילון ושלמה צזנה את עיקרי נאומו של פרס. דן מרגלית מלווה את הידיעה במאמר דעה תחת הכותרת "אדולף אחמדינג'אד", ובו הוא מביא להקצנה את ההשוואה בין נשיא איראן למנהיג גרמניה הנאצית. לפי מרגלית, האו"ם הוא חבר הלאומים, המשבר הכלכלי של 1929 ו-2008 מתאחדים, ושרה פיילין מוצאת את עצמה בנעליו הגדולות של וינסטון צ'רצ'יל. מרגלית אף מסביר מדוע מבחינות מסוימות המצב מול איראן כיום קשה אף יותר מאשר בתחילת המאה העשרים, מול גרמניה הנאצית.
בועז ביסמוט, רכש חדש של העיתון, משלים את התמונה עם דיווח על הראיון שהעניק אחמדינג'אד לרשת טלוויזיה אמריקאית, ומאמר דעה נוסף שבו הוא קובל על כך שיתר מדינות העולם אינן רואות בנשיא איראן את הסכנה שמזהה בו ישראל. ככלל, "ישראל היום" מביא סיקור מקיף ופטריוטי מאוד של הזירה הבינלאומית, שבדרך כלל אינה זוכה למקום מרכזי בעיתונות הישראלית.
מבט, חיוך, נגיעה
בעיתוני היום האחרים נמצא דיווח מגוון על נאומו של פרס. ב"הארץ" הידיעה מופיעה בשער, וממשיכה בעמ' 3. ב"מעריב" מסתפקים בידיעת תצלום קטנה בתחתית עמ' 6, ואילו ב"ידיעות אחרונות" הידיעה על נאומו של פרס מופיעה, על שטח קטן למדי, בעמ' 7.
אך אין להבין מכך שב"ידיעות אחרונות" מיישרים קו עם "מעריב" ומצניעים את הנעשה באומות-המאוחדות. ההפך הוא הנכון. מרבית עמ' 6 מוקדשת לדיווח על הנעשה במסדרונות האו"ם, פשוט אין בדיווח כל אזכור לנשיא המדינה שמעון פרס. כותרת הגג של העמוד קוראת: "שעה לאחר נאום השטנה, נשיא איראן במחווה לעיתונאי ישראלי", ואפשר כבר לנחש שאותו עיתונאי ישראלי, יהיה אשר יהיה, יתגלה כשליח "ידיעות אחרונות" לאו"ם. ואמנם, קריאה בידיעה החדשותית הדי מדהימה הזו, המעניקה משמעות חדשה למונח "ניו-ז'ורנליזם", מגלה כי כולה עוסקת במפגש מסדרונות בין נשיא איראן לעיתונאי "ידיעות אחרונות" יניב חלילי.
"אתמול במסדרונות האו"ם הוא ניאות לענות לשאלותי, להזמין אותי לבקר באיראן ואף לראות את בית אבי בעיר משהד", כותב חלילי, ומתחיל בתיאור היחסים המורכבים שהתפתחו בינו ובין "מי שמייצג את התגלמות הרוע בעולם", כלשונו.
זה התחיל במסיבת העיתונאים שלאחר הנאום שנשא אחמדינג'אד, כשדובר משלחת איראן לאו"ם סימן לאחד מיועצי הנשיא כי חלילי הוא עיתונאי ישראלי ולכן יש להחרימו. "אחמדינג'אד, מנגד, דווקא יצר עימי קשר עין לא פעם ולא פעמיים", כותב חלילי. "הוא לא ידע שאני ישראלי, ולכן אחת לכמה דקות שיגר אלי חיוך מעודד, כאילו רצה לומר: 'תכף זמנך יגיע'".
אח, מבטים וחיוכים של תחילת קשר בין שני גברים זרים בקצה העולם. האם יש רגעים קסומים מאלה? בוודאי. רגע המפגש הראשון ביניהם, למשל. חלילי, פרסי במוצאו, חיכה להזדמנות לפנות לנשיא איראן, ועם תום מסיבת העיתונאים ניגש אליו, התעלם משומרי הראש, שלדבריו "ידעו מי אני" ומשום כך חצצו בינו ובין מטרתו, ופנה אל אחמדינג'אד בפרסית. חלילי הציג את עצמו כישראלי שהוריו פרסים. בתגובה, הוא מדווח, נשיא איראן ושר החוץ שלה "חייכו" לעברו, ובהמשך, כותב חלילי, "אחמדינג'אד המשיך לחייך ונגע בידי".
אח, נגיעה ראשונה בין שני גברים זרים בקצה העולם. האם יש רגעים קסומים מאלה? חלילי מתאר את זרם תודעתו באותו הרגע: "תחושה של בלבול עצום אחזה בי. הנה האיש שרק שעה קלה לפני כן נשא נאום אנטישמי בפני עצרת האו"ם, נוגע בי, בחור צעיר ממדינה שאותה הוא רוצה למחוק מהמפה". ואולם, לא כתב כחלילי ייתן לבלבול לשתקו. לפי דיווחו הוא התעשת די מהר, וביקש לארגן לעצמו ביקור באיראן וראיון עם הנשיא. אחמדינג'אד, מדווח חלילי, לא סירב, אלא נאות להזמין את העיתונאי הישראלי לארצו. בתגובה, ממשיך וכותב חלילי, "שלפתי את כרטיס הביקור שלי – זה שעל חזיתו הכיתוב 'העיתון הישראלי הגדול ביותר' – והפקדתי אותו בידיו של אחמדינג'אד". את הידיעה מסיים חלילי בתקווה למפגש נוסף עם הנשיא, באיראן, במסגרת ראיון רשמי.
את הידיעה מלווה תצלום ממקור לא מזוהה המנציח את המפגש. נראים בו פניו של כתב "ידיעות אחרונות", וכן אחורי ראשו של נשיא איראן.
מפגש בין עיתונאי ישראלי לדמות אויב הוא אכן אירוע בעל משמעות, וכבר היו תקדימים בעבר למפגשים שהפכו לאבני דרך ביחסי ישראל ושכנותיה, אך דומה כי המפגש בין חלילי לאחמדינג'אד אינו דומה לזה שנערך בין אורי אבנרי ליאסר ערפאת בביירות המופצצת. לא בכוונת שני הצדדים, לא במהות המפגש, ולא בתוצאה. הדיספרופורציה בין מה שקרה בפועל במסדרונות האו"ם ובין הדיווח על אודותיו עצומה, ורובה נתונה באחריות עורכיו של חלילי.
נקודה אופטימית: היחס שמקבל נשיא איראן מ"ידיעות אחרונות" וכתבו הוא היחס שמקבל כל ידוען, שעצם מפגש ונגיעה בו הוא מקור להתרגשות רבה, ולא משנה מה הביא לפרסומו, מהי השקפת עולמו, ומה טיבו האישי. זהו יחס רדוד מעצם טבעו, אך הוא משעה, לפחות לזמן מה, את ההסתייגות האוטומטית מכל מה שמריח איראני. לו היה מגיע אחמדינג'אד לביקור בישראל, אפשר להניח שתצלום שלו בלא חולצה היה כבר מוצא את דרכו לעמוד הראשון של "העיתון הישראלי הגדול ביותר".
הכלכליסט של כל שנה ושנה
גיליון "כלכליסט" יצא הבוקר במהדורה חגיגית, ובה תוצאות הבחירות של "כלכליסט השנה!", התואר החדש שמעניק העיתון החדש לדמויות בולטות בקהילת העסקים של ישראל. עמ' 35-17 מוקדשים לדיווחים על הזוכים וראיונות איתם.
איש עסקים אחד שלא נבחר לתואר, וגם לא היה מועמד, הוא אליעזר פישמן. בלי כל קשר לתחרות, מתפרסם הבוקר ב"כלכליסט" ראיון עם פישמן [נעמה סיקולר], שרובו ככולו עוסק במשבר הפיננסי שטילטל לאחרונה את וול-סטריט.
באף מקום בראיון לא מצוין כי פישמן הוא, בין היתר, בעל מניות מרכזי ב"ידיעות אחרונות", עיתון האב של "כלכליסט". הרמז היחיד לכך ניתן על-ידי פישמן עצמו. בתשובה לשאלה "פרט לנדל"ן יהיו עוד מגזרים שייפגעו לדעתך?" עונה פישמן: "אני פעיל גם בשוק התקשורת, ואיני חושב ששם תהיה פגיעה כלשהי. הביקושים שם קשיחים".
בראיון עצמו מפגין פישמן ביטחון עצום באיתנות השווקים, ומבקש להרגיע את החששות בישראל. הוא מתואר באור אוהד ("בזריזות רבה, עם חיוך של ילד על פניו, עוקב פישמן ממכשיר הבלקברי שלו אחר הביצועים של שוקי העולם"), ואף שבמהלך הראיון פישמן מתבקש להתייחס לכמה אירועים שלא הסבו לו אושר, השאלה האחרונה מקלקלת כל רושם לראיון עיתונאי נוקב – "מאיפה אתה שואב כאלה כמויות של אופטימיות?". פישמן עונה בנימוס, ומסיים את תשובתו, ואת הראיון כולו, במשפט "בסך-הכל אני רגוע, ורוצה לנצל את ההזדמנות לאחל לעם ישראל שנה טובה". בשם עם ישראל, ננצל את ההזדמנות ונאחל למר פישמן: שנה טובה גם לך.
הכר את המועמדת
הכפולה המרכזית של המוסף "24 שעות" ב"ידיעות אחרונות" ועמוד שלם נוסף במוסף מוקדשים הבוקר לשרטוט "המקומות, ההעדפות והרגלי הפנאי שמרכיבים את סגנון החיים של המועמדת לראשות הממשלה", היא ציפי לבני [מיכל לוי, צחי קומה, יהודית יחזקאלי, שרית סרדס-טרוטינו].
מתברר כי לבני נוהגת לרוץ, מאזינה לנינט טייב, חובבת תיפוף, אוכלת במאנטה-ריי ושותה דיאט קולה. היא חובבת עטי יוקרה, מעשנת מזדמנת, נוהגת לקנות בגדים בכיכר המדינה, אך "תכשיטים יקרים אינם ממנהגה".
נעקוב ונראה מתי יזכו לשלושה עמודים דומים במוסף "24 שעות" יתר המועמדים לראשות הממשלה – מופז, ברק ונתניהו.
ענייני תקשורת
ב"הארץ" מדווח צבי זרחיה כי ועדת הכלכלה של הכנסת החליטה לקיים דיונים בגבולות שכלי התקשורת יציבו לעצמם ובכללי האתיקה בסיקור, וזאת בעקבות סגנון הסיקור של הבחירות המקדימות במפלגת קדימה. לפי הדיווח, במסגרת הדיון אמר מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, כי "קמפיין של תקשורת הוא רצוי והוא הערכה לחופש הביטוי. אנו רוצים שתהיה לתקשורת יכולת לנהל קמפיין". מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2, אבי וייס, אמר לעומת זאת כי אין קמפיינים מאורגנים בתקשורת. "אתם מייחסים לנו יותר זדון ממה שיש", הודיע לחברי הוועדה.
ב"העיר – תל-אביב" מסבירה מבקרת האמנות רותי דירקטור להילו גלזר והילה שקולניר-ברנר מדוע החליטה לפרוש מהעיתונות ("ידיעות אחרונות") ולפתוח בלוג. "בשנה האחרונה היה ריבוי מקרים שבהם הטור שלי לא נכנס לעיתון. הייתי מעבירה אותו ולא היו מפרסמים", אומרת דירקטור. "לא הייתי מסוגלת להשלים עם תפיסת השוליות הזאת בהתייחס לאמנות, עם האגביות הזאת שבוויתור על הטור".
בפינה התחתונה של שער "הארץ" ידיעה קצרצרה [שירות "הארץ"] המדווחת על מה שכבר דווח ב"גלובס" לפני שבועות מספר – רמי גז, מנכ"ל מפעלי הדפוס של קבוצת "הארץ", מונה למנכ"ל הקבוצה.