שתי גרסאות במחיר אחת
כותרת ראשית יש אחת בעיתון, והכותרת הראשית של "הארץ" קוראת הבוקר: "נתניהו נזף בראשי האוצר והורה לבטל חלק מגזירות התקציב". זו חשיפה של "הארץ" מאחר שהמידע על נזיפת נתניהו אינו מופיע הבוקר בעיתונים האחרים. אבל גם כשהכותרת מגלה וחושפת, היא תמיד מסתירה יותר; את כל מה שלא נכלל בה, את כל מה שמופיע בידיעות אחרות בעיתון, את כל מה שכלל אינו מודפס. לעתים, עצם חשיפת המידע נועדה להסתיר את המידע שנותר בשוליו. הכותרת הבוקר מסתירה גם חלק מהמידע שמופיע בידיעה שתחתיה.
על הכותרת שלעיל חתומים (במהדורה המודפסת) יוסי ורטר, נחמיה שטרסלר, חיים ביאור ומוטי בסוק. החלק הראשון בידיעה, שמתומצת בכותרת, מספר כי "ראש הממשלה בנימין נתניהו נזף אתמול בראשי האוצר על שהפרו את הנחיותיו בנוגע להצעת התקציב". החלק השני בידיעה, שאינו מופיע בכותרת, או בכותרת המשנה, מספר סיפור אחר לחלוטין. לפי גרסה זו, "בלשכת ראש הממשלה אישרו אתמול כי נתניהו ראה את ספר התקציב לפני שפורסם וכי אישר את כל הגזירות המופיעות בו".
אם נתניהו ראה ואישר, מדוע נזף? אם נזף, כיצד ייתכן שראה ואישר? ומה המסקנה שאמור לחלץ הקורא? אולי שלא כדאי לקרוא כל מה שמתחת לכותרת, כדי למנוע בלבול.
דפדוף זריז לכפולת העמודים הראשונה בעיתון מלמד כי הידיעה שתחת הכותרת הראשית היא בעצם איחוד בין שתי רשימות, המציגות גרסאות שונות לאירועי אתמול. החלק הראשון בה שאוב מטור פרשנות של ורטר המופיע בעמ' 3. שם מסופר על גרסת "מקורבי נתניהו", שלפיה "ראש הממשלה [...] לא ידע מה מכין לו האוצר", וכשגילה את היקף הגזירות, גער ונזף בראשי האוצר. החלק השני שאוב מידיעה המופיעה בראש עמ' 2 [מוטי בסוק ויובל אזולאי], שם מודגש, על-פי "לשכת נתניהו", כי "ראש הממשלה ראה את ספר התקציב לפני שפורסם וכי אישר את כל הגזירות המופיעות בו טרם פרסומן".
נעזוב את ריבוי הקולות הבוקע מסביבת נתניהו ונתהה לרגע על הדילמה העיתונאית. כשעורך העמוד הראשון מקבל שני נתונים סותרים, מה עליו לעשות? הוא יכול לנסח כותרת אחת של מחד ומאידך; הוא יכול לתת כותרת אחת ראשית ועוד כותרת שנייה, סותרת, למסגרת שתופיע לצדה; הוא יכול לברר עם עיתונאיו לפני הירידה לדפוס (אם יש זמן לכך) ולהחליט אם ראוי שהעיתון ידבק בגרסה אחת בלבד. עדיף שלא יציג את שתי הגרסאות בידיעה אחת תחת כותרת המתייחסת רק לאחת מהן, ובלא שום "לעומת זאת" או "ואולם" בין החלק שטוען אל"ף לחלק שטוען בי"ת.
בחורף, בקיץ, בצהריים
בהנחה ששתי הגרסאות אכן יצאו מסביבת נתניהו, עולה כמובן השאלה מדוע. ב"ידיעות אחרונות" מציעים הבוקר תשובה אפשרית. את הכותרת הראשית של העיתון, "הקפאת שכר במקום גזירות", מסבירים שם כבר בכותרת המשנה שמופיעה על השער: "תרגיל של האוצר: שלף רשימת גזירות אכזריות, ועכשיו מוכן לבטל אותן תמורת עסקת חבילה במשק". יש לציין כי סבר פלוצקר, פרשן העיתון, הצביע על התרגיל הזה של האוצר כבר בגליון יום אתמול, ושאול אמסטרדמסקי, כתב "כלכליסט", כתב על כך אף הוא אתמול, בבלוג האישי שלו.
לפי הידיעה בראש עמ' 2, מאת גד ליאור, דוד רגב ואיתמר אייכנר, לפלוצקר ואמסטרדמסקי מצטרפים הבוקר קולות חדשים: "באוצר טוענים שפרסום הקיצוצים היה תרגיל מתוכנן מראש: הביקורת על הגזירות תאלץ את יו"ר ההסתדרות עיני להסכים להקפאת השכר במגזר הציבורי".
ממש כך, כבר אין צורך בפרשנים, כתבים או בלוגרים שיסבירו את מהלכי היום והאינטרסים העומדים מאחוריהם. התחבולן מודה בתחבולותיו, ועוד מתגאה בהן. יתרה מזאת, לפי הידיעה, "גורם המקורב לנושא" מציע פרשנות מרחיקת לכת עוד יותר וטוען כי היה זה "מהלך מתוכנן של כל הצדדים", כלומר כולל ההסתדרות, שנועד "להכשיר את הלבבות של עובדי המגזר הציבורי להסכים לקיצוצים גם אצלם".
בהסתדרות מכחישים שידעו על חומרת הקיצוצים, אבל העובדה הזאת כבר נבלעת עמוק בידיעה. מכל מקום, הבוקר פלוצקר מלווה את הידיעה בטור פרשני שבו הוא תומך בהסכם הפשרה המתגבש בין האוצר להסתדרות, תוך העברת ביקורת על כך שהתוכנית המוצעת אינה תובעת תרומה נאותה מאנשי המאיון העליון.
ב"מעריב", אגב, אין זכר לא לגרסאות סותרות, לא לנזיפות ולא לתרגילים. "התקפלות", קוראת הכותרת הראשית, שמקבלת לחלוטין את הנראטיב שלפיו "הביקורת הנוקבת על הפגיעה בחלשים ועל הקיצוצים הכואבים עשתה את שלה" [מרב דוד, מיכל גרינברג ויוסי גרינשטיין].
מי שלווה ומי שמחזיר
גם הידיעה הבולטת השנייה הבוקר על שערי כל העיתונים היא ידיעה כלכלית – שרי אריסון נוטלת את היוזמה במאבק עם בנק ישראל ותוקפת בחריפות את הצד שמולה ("שחיתות", "מקרתיזם", "תפירת תיקים").
ב"גלובס" מגישים לקוראים את הנאום המלא שנשאה אתמול אריסון. בכל העיתונים האחרים מצטטים ממנו חלקים גדולים. המשפט המסקרן בנאום, המשרבב לפרשה את כלי התקשורת שלוו כספים מהבנק ("בתוך כל ההמולה אתמול הודיע הפיקוח על הבנקים לבנק הפועלים כי על-פי מה שהם כינו נוהל חדש ומהיר, הם מבקשים באופן בהול את פרוטוקול הטיפול בהלוואות של שני כלי תקשורת מרכזיים ופרוטוקולי הדיון בוועדת בעלי עניין"), מופיע אף הוא בכל העיתונים, אבל רק ב"גלובס" הופך לידיעה בפני עצמה.
ב"ידיעות אחרונות" מפנים את הקוראים מעמודי החדשות לכתבה המתפרסמת ב"מוסף לשבת", וזאת באמצעות המשפט "למה דנקנר מרגיז את פישר", שאלה מסקרנת לכל הדעות. הנה התשובה לשאלה זו, כפי שהיא מופיעה בכותרת המשנה לכתבה [ענת מידן]: "הוא מעדיף ג'ינסים על חליפות, אוהב להתבודד עם ילדיו והג'יפ במדבר, ובניגוד לבנקאים אחרים, לא מקפיד לשמור על דיסטנס מהעובדים".
אם די בהרגלי הבילוי של דנקנר כדי להביא להדחתו, הנגיד אכן אדם שקל להכעיסו. מהכתבה עצמה, כתבת פרופיל מחניפה, עולה סיבה נוספת: דנקנר לא הודיע לפישר ישירות על התפטרות המנכ"ל זיו. שניים מהמחדלים של הבנק בתקופת דנקנר מוזכרים בכתבה בחטף, אך מרביתה עוסקת באופיו הססגוני של היו"ר. נחזור לרגע לכותרת המשנה, כדי לצטט את סיומה: "דני דנקנר, יו"ר בנק הפועלים, ממש לא מבין למה סטנלי פישר, האיש שכל-כך שונה ממנו, רוצה להדיח אותו". ספק אם מי שיקרא כתבה זו יבין טוב יותר.
זהירות, מחלף לפניך
ראובן וייס מדווח ב"ידיעות אחרונות" על פתיחת גשר חדש במחלף גלילות, המאפשר לנוסעים מנתיבי איילון צפונה להשתלב בתנועה לכיוון חיפה בלי לעצור ברמזור. הידיעה קצרה ויחצנית לחלוטין, כוללת כמה נתונים יבשים ומסתיימת בציטוט נאה של מנכ"ל נתיבי-איילון. אין בה ולו רמז לבעיות הטמונות בתכנון הגשר ולסיפור המעניין שמאחוריו. אלה נחשפו כבר לפני קרוב לשנה, על-ידי משה ליכטמן ב"גלובס". כשירות למי שמתכוון להשתמש בגשר בימים הקרובים נציין כי לפי הכתבה של ליכטמן, נהגים שיעלו עליו "ייאלצו להאט בתוך שניות ספורות ל-50 קמ"ש, כדי לא להתהפך בסיבוב החד".
בתוך הגרוע ביותר
שני עיתונאים מתראיינים באריכות למוספי "ידיעות אחרונות": דני קושמרו ל"7 לילות" וסבר פלוצקר ל"ממון". אין כמעט מקום להשוואה בין שני הראיונות, כשם שאין מקום רב להשוואה בין שני המוספים או בין שני העיתונאים, האחד קריין חדשות ומראיין, האחר מבכירי הפרשנים בישראל. האחד קודם כל טאלנט, האחר קודם כל עיתונאי. בכל זאת נשווה:
הכתבה על קושמרו [איתי סגל] מתייחסת בעיקר לחייו הפרטיים (באר-שבעי שעדיין מרגיש אאוטסיידר בתל-אביב) ולפוליטיקה שמאחורי ההחלטה מי יהיה מגיש מהדורת חדשות 2. למען ההגינות, זה מה שמעניין כשכותבים על טאלנט. קושמרו נשאל גם על רגעים בכיכובו שנחקקו בזיכרון (התכופף בעת אזעקה בזמן המלחמה האחרונה), ואת דעתו על מקצוע העיתונות אנו לומדים מכך שהוא מעדיף להגיש את החדשות בלא הבעת דעה אישית.
הראיון עם פלוצקר [נחום ברנע] נערך לרגל זכייתו בפרס למצוינות עיתונאית מטעם אוניברסיטת תל-אביב. פרט לסיפורו האישי (אף הוא סוג של אאוטסיידר, היגר בגיל צעיר מפולין לישראל ומחזיק בדעה כי "המדינה היא מדינה מזרחית [...] היא היתה מזרחית ונשארה מזרחית"), השיחה הנרחבת עם פלוצקר נוגעת גם במקצועו ("אנשי עסקים מובילים בארץ כמעט שאינם מושפעים מהעיתונות") ובהערכותיו ("אנחנו לא לפני הגרוע ביותר, לא אחרי הגרוע ביותר, אלא בתוכו").
מדכא לחשוב שמרבית הקוראים ימצאו את הכתבה הראשונה מעניינת יותר.
הערה
יומיים בלבד חלפו מאז הגיש מבקר המדינה את הדו"ח החריף שלו, ורק ב"הארץ" מופיעה ידיעת המשך לאחד מהגילויים החמורים שחשף.
ענייני תקשורת
גדעון לוי מספיד במוסף "השבוע" של "הארץ" את שפעת החזירים, אולי בפעם האחרונה, ותוקף בתוך כך את ההיסטריה שאחזה בתקשורת. הוא לא שוכח לציין כי "27 מיליון איש כבר מתו בעולם מאיידס, 33 מיליון נושאים את הנגיף, אבל כשזה הסתגר בעיקר באפריקה, איבדנו עניין [...] 3-1 מיליון בני-אדם מתים מדי שנה ממלריה ו-2 מיליון מתים משחפת, מרביתם באפריקה ובשאר מדינות העולם השלישי". ההיסטריה, מדגיש לוי, מתחילה רק כשמתרגש איום על העולם המערבי. גם לימור סמימיאן-דרש כותבת דברים ברוח דומה ב"מוספשבת" של "מעריב".
גיא מרוז מסכם בטורו שב"זמן תל-אביב" את מתקפתו על מבקרת הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", גפי אמיר."אי-הקשר בין ההכפשות שהכפישה הגברת אמיר ובין ביקורת טלוויזיה וחוסר ההבנה של האשה הזו היו משהו שלא יכול לעבור בשקט, ולכן נוסדה הפינה", כותב מרוז. גם ל"תיק תקשורת" הסביר מרוז את מניעיו, במסגרת תוכנית שתעלה בקרוב כאן באתר.
בן-דרור ימיני מתייחס בטורו ב"מוספשבת" של "מעריב" לתביעה שהגישה העיתונאית נעמי לויצקי נגד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, משה גביש. ימיני מזכיר כי גביש הכחיש את ההאשמות המיוחסות לו, אך מציין כי "מסמכים שהגיעו ל'מעריב' מצביעים על תמונה מורכבת קצת יותר, שמחייבת חקירה".
רון מיברג כותב במוסף "תרבות" של "מעריב" על התהומות שאליהן הידרדרה התרבות הטלוויזיונית בישראל. על מולי שגב, העורך של "ארץ נהדרת", הוא כותב: "עולם הבידור מלא בצעירים נטולי חוט שדרה מוסרי כשגב, אבל במקום כה קטן כישראל, עם כה מעט ערוצים, הוא הגיע לרמות רודנות של צ'אוצ'סקו". על אבי ניר, מנכ"ל הזכיינית, כותב מיברג כי הוא "מכר את נשמתו לשטן לפני כל-כך הרבה זמן, שהוא אינו זוכר למה ומדוע יצא לדרך".
ידיעת רכילות בעמודי החדשות של "הארץ" [שירות "הארץ"] מוקדשת לדיווח על חגיגות בת-המצווה לבתו של דובר צה"ל, תא"ל אבי בניהו. בין החוגגים שצילומם ושמם מופיעים – הרמטכ"ל גבי אשכנזי והעיתונאי אמנון אברמוביץ'.