מיליטריזם מוכר עיתונים ופוליטיקאים
אין כמו ריח הנפל"ם על הבוקר, יודע כל עורך של "ידיעות אחרונות", ואכן העיתון אינו מחמיץ אף הזדמנות לספק לקוראיו הצהרות מיליטריסטיות בכותרתו הראשית. זה מעלה את הדופק, זה נחשב לפטריוטי, זה מוכר. הבוקר מבטיחה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מלחמה, או לפחות מהלומה צבאית. "מופז: ישראל צריכה לתקוף את איראן". בכותרת המשנה מוסבר לקורא הנרגש כי "בראיון ל'ידיעות אחרונות' קורא לראשונה בכיר ישראלי, שהיה רמטכ"ל ושר ביטחון, לצאת לפעולה צבאית בסיוע ארה"ב כדי להסיר את האיום הגרעיני האיראני" [יובל קרני].
מהמשפט המסורבל הזה ניתן להבין כי: א. בעבר כבר קראו בכירים ישראלים לצאת לפעולה צבאית בסיוע ארה"ב כדי להסיר את האיום הגרעיני האיראני, אך הם לא היו רמטכ"לים ושרי ביטחון. ב. בעבר כבר קראו בכירים ישראלים שהיו רמטכ"לים ושרי ביטחון לצאת לפעולה צבאית כדי להסיר את האיום הגרעיני האיראני, אך לא ציינו שיש לעשות זאת בסיוע ארה"ב. ג. בעבר כבר קראו בכירים ישראלים שהיו רמטכ"לים ושרי ביטחון לצאת לפעולה צבאית בסיוע ארה"ב כדי להסיר את האיום הגרעיני האיראני, אך הם עשו זאת בראיון ל"מעריב".
יהיה החידוש אשר יהיה, נראה כי ההצהרה היא חלק ממסע הבחירות של מופז לראשות הממשלה. איך יודעים? קודם כל, מאז ומתמיד נחשב מיליטריזם בישראל לסגולה מנהיגותית נדרשת. מלבד זאת, זה מה שכתוב בכותרת הגג לידיעה בעמ' 6: "השר שאול מופז פותח את המרוץ לראשות קדימה ולראשות הממשלה". הידיעה עצמה, אגב, אינה אלא קדימון לראיון המלא שעתיד להתפרסם בגליון החג של יום ראשון, ובו יקרא שר התחבורה לתקיפה באיראן.
עם לבדד ישכון
הכותרת הראשית של "מעריב" שומטת את הקרקע מתחת להצהרה של מופז מהכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" – "ישראל תיאלץ לפעול לבדה נגד איראן", כתוב שם, והרי מופז דרש תקיפה "בסיוע ארה"ב". הכותרת של "מעריב" שאובה מציטוט של "גורמים בטחוניים בכירים", והיא מקבלת הרחבה בידיעה המופיעה בעמ' 3 של העיתון [בן כספית ומיה בנגל]. שם, משום מה, הכותרת מתחלפת לציטוט מפי "גורם מדיני", המבטיח כי "ישראל תיאלץ לתקוף באיראן". ומה באשר לתמיכה האמריקאית? לא ברור. בידיעה עצמה מצוטט גורם "מדיני-בטחוני ישראלי" (האם ייתכן שכל הזמן מדובר באותו גורם המחליף כובעים כדי לבלבל את הכתבים?), שלא מציין אם ישראל תפעל נגד איראן לבד או לא.
"גורמים בפמליית ראש הממשלה", לעומת זאת, מצוטטים כמי שאמרו כי "הברית האסטרטגית בין ארצות-הברית לישראל מתהדקת מאוד על רקע האיום האיראני", ועוד נכתב שראש הממשלה ביקש "לרתום את הנשיא האמריקאי לאפשרות מבצעית כלשהי באיראן". האם הוא הסכים? "בכל מקרה, אומרים בקרבת ראש הממשלה, סוכם כי במקרה של תקיפה איראנית יפעלו ארצות-הברית וישראל במשותף". הידד! יש פעולה משותפת. אנחנו לא לבד בעולם האכזר. אם כך, מדוע הכותרת הראשית של העיתון מדברת על פעולה עצמאית ללא תמיכה? ולאן נעלם הציטוט הזה בידיעה? גורם "מדיני-עיתונאי-בטחוני" מוסר שזה לא באמת משנה.
שר ביטחון במקום ילדה
אתמול, מעט אחרי מותו של תושב נירים מפצצת מרגמה שנורתה מרצועת עזה, ציינו הכותרות באתרי האינטרנט הישראליים את מותו לצד מותה של ילדה פלסטינית מירי הצבא הישראלי.
הבוקר ב"ידיעות אחרונות" נפרדו השניים. הידיעה על מותו של אמנון רוזנברג, אב לשלושה, מופיעה בעמ' 2 [שמעון שיפר, יוסי יהושוע ואדווה כהן]. מסופר על האיש ונסיבות מותו. הפסקה ה-11 והאחרונה בידיעה מספרת: "מיד לאחר נפילת הפצצות הגיב חיל האוויר בירי לעבר חוליית המשגרים. הפלסטינים דיווחו כי ילדה בת 4 נהרגה מהאש, ואמה נפצעה". מותה של הילדה הפלסטינית אינו מופיע בכותרת וגם לא בכותרת משנה. רק מתי המעט שיקראו את הידיעה עד סופה ילמדו על מותה, אף שהוא נגרם כתוצאה ישירה ממותו של רוזנברג.
את מקומה של הילדה הפלסטינית שנהרגה מירי הצבא הישראלי תופס שר הביטחון אהוד ברק, המבטיח לראשי היישובים באזור כי "המכה הצבאית על עזה קרובה מתמיד". מה זאת אומרת "קרובה מתמיד"? הרי ברור שבכל יום שעובר לקראת הנחתת המכה, אם היא אכן תונחת, היא הולכת ומתקרבת, ולכן בכל יום היא, למעשה, קרובה מתמיד. לדברי אלכס פישמן, הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", ברק הבטיח לראשי היישובים כי "גרגירי החול בשעון הולכים ואוזלים. אנחנו בקמצוץ החול האחרון", ופישמן מסביר כי מכך ניתן להבין שהפעולה הגדולה של צה"ל תצא לפועל עוד לפני הרגיעה. "נראה שהוא [ברק] כבר החליט [...] שתהדייה עם החמאס, בלי מכה צבאית שתקדים אותה, היא כבר לא אופציה ריאלית".
במלים אחרות, יהיה רע יותר לפני שיהיה טוב יותר. פישמן מדבר על כיבוש "תאי שטח בעייתיים", גיוס מילואים ואפשרות לכיבוש הרצועה כולה. מדוע בכלל נדרשת פעולה צבאית לפני הרגיעה? פישמן ממשיך ומסביר כי הסכם הרגיעה עם החמאס כבר נסגר, פחות או יותר, וכותב ש"שר הביטחון היה מוכן, עד אתמול, לתת לו הזדמנות". אתמול, כזכור, נהרג הקיבוצניק ומותו טרף את כל הקלפים. כלומר, מדובר בפעולת נקמה, שבמהלכה, מן הסתם, ייהרגו עוד עשרות בני-אדם, משני הצדדים, וכל זאת כדי שבבוא הרגיעה מישהו יזכור שלפניה אנחנו הרגנו יותר מהצד השני. ההיגיון הנקמני הזה מופיע בדברי הפרשנות בעיתון, אך הוא לא נכתב בנימה מסתייגת. להפך. הכותרת והידיעה תומכות במהלך, מעודדות אותו, מזינות את יצר הנקמה של ציבור הקוראים ובו בזמן נענות לו.
ההצהרות הלוחמניות של ברק (האם גם הוא רוצה להיות ראש ממשלה?) מתכתבות עם הכותרת שמופיעה הבוקר בשער "מעריב": "אולמרט: הפעולה בעזה קרובה מאוד". הציטוט המלא ("כמו שזה נראה, אנחנו קרובים לפעולה קרקעית, אני מסכים עם שר הביטחון אהוד ברק על לוחות הזמנים, ואשר להתחדדות הבעיה") מופיע בידיעה בעמ' 2 מאת עמיר רפפורט. רפפורט מעריך שהפעולה שעליה מדבר שר הביטחון אינה בהכרח "הפעולה הגדולה ביותר לכיבוש כל שטחי הרצועה", וכותב שייתכן שמדובר במבצע מוגבל יותר "שכל מטרתו 'ללמד את החמאס לקח', ולהיכנס לרגיעה מתוך עמדה של כוח". לדבריו, "אנחנו נמצאים בפתחה של 'עונת המלחמות'", והוא צופה כי בקיץ הזה ייתכן ועשרות אלפי תושבים מהדרום יהפכו לפליטים, בזמן שצה"ל יפלוש לרצועת עזה.
ב"מעריב", אגב, לילדה הפלסטינית המתה יש שם, אייה נג'אר, והדיווח על מותה אמנם לא מופיע בכותרת או בכותרת המשנה של הידיעה על מותו של חבר קיבוץ נירים, אך הפסקה השישית בידיעה (מתוך תשע) היא מקום מכובד יחסית. בידיעה על הרג הקיבוצניק ב"הארץ" [פאדי עיאדאת, יובל אזולאי, יואב שטרן ומיכל גרינברג] מקבלת הילדה הפלסטינית כותרת ביניים ("בת 4 נהרגה ברצועה"), שם (איה א-נג'אר) ומקום מגורים (חאן-יונס). מותה אף מצוין בפסקה הפותחת של הידיעה, שכותרתה "ישראלי נהרג מפצמ"ר. שר הביטחון: הפעולה בעזה קרובה מתמיד".
עוד שתי ידיעות מעניינות
ב"מעריב", חשיפה נוספת לדורית גבאי מתוך חקירת פרשת טלנסקי: מכתב נוסף שכתב אהוד אולמרט בניסיון לעזור לעסקי טלנסקי, והפעם למיליארדר רולנד ארנל. המכתב הודפס על נייר רשמי של משרד התעשייה והמסחר, אף שתוכנו אישי: "מוריס (משה) טלנסקי יהיה עימך בקשר בימים הקרובים. מסרנו למר טלנסקי את פרטי ההתקשרות עימך במשרד ואת מספר הטלפון שלך בבית, והוא ישמח להיפגש עימך בלוס-אנג'לס בזמן המתאים לך". המכתב מעורר, כמובן, מחדש את החשד כי הכספים שראש הממשלה קיבל מטלנסקי לא היו מתנות, אלא כספי שוחד.
ב"הארץ" ידיעה על כך שפרופ' שלמה מור-יוסף, מנהל בית-החולים הדסה, שוקל להיות המועמד החילוני לראשות העיר ירושלים [אנשיל פפר]. מי מריץ אותו? "פוליטיקאים ואנשי עסקים". מדוע? "ההתפתחות הכלכלית של העיר תקועה". מה אומר מור-יוסף? הוא סירב להגיב.
לפיד על לפיד
עיתונאי אחר אולי היה לוקח לעצמו שבעה ימים להתאבל על מות אביו, אבל יאיר לפיד כותב על כך טור, שלו מוקדש שער "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". תחת הכותרת "לילה טוב אבא" כותב לפיד על פני ארבעה עמודים טור פרידה מאביו, שאותו חיבר "שמונה שעות אחרי שעזבתי אותו בפעם האחרונה". לפיד נע בין האישי לאישי יותר, ומספר בין היתר שאביו מת מהרעבה עצמית, שהוא אסר עליו לומר "קדיש" ושביקש שבהלוויה לא יהיו רב או חזן. "27 שנה אני עיתונאי. זה יהיה המאמר הראשון שלי שלא תקרא", הוא כותב.
אפשר לבקר את יאיר לפיד, אבל ככל שחולף הזמן נעשה קשה יותר להתלונן על התנהלותו. מי שראה את האופן שבו ניחם את ראש הממשלה שספד לאביו מעל קברו, יכול היה לשים לב כי גם ברגעים ההם, שבהם הניח את ידו על כתפי אולמרט, המשיך להניע את ידיו באותן ג'סטות מוכרות מתוכנית האירוח שלו. היד על הפה, נענוע הראש הקל - את כל אותם תנוחות ופרצופים שתמיד עשו רושם מזויף למראה הוא ביצע גם ברגעים הדרמטיים בבית-הקברות. מכאן אפשר להבין שלפיד הוא או זיוף אחד גדול שתמיד מציג את קיומו במקום פשוט להיות, או שזה אכן האיש, וכל פעולותיו אינן זיוף. במצב כזה, אין צורך להכריע, שתי האפשרויות הן היינו הך.
גם ארי שביט מספיד את לפיד, במוסף "השבוע" של "הארץ". "הוא היה טלוויזיה", כותב שביט, "בראש ובראשונה טלוויזיה [...] מעולם לא היה בישראל עיתונאי-פוליטיקאי שחישמל כל-כך את המסך".
ועוד ב"7 ימים", בעמ' 65 מופיעה התשובה לשאלה "למה מתכוונים בשער העיתון כשכותבים שם, מתחת לתמונה של אסי דיין, 'אסי דיין כמו שלא ראיתם מעולם'". זהו תצלום עירום של דיין. שמן, שעיר ונפול כולו, יושב על פודיום לבן כשהוא מסתיר את מבושיו בידיו [רמי זרנגר]. התצלום מזעזע. מי שמדפדף קדימה נתקל בתצלום נוסף של דיין, הפעם מאחור, מחזיק את שיניו בידו. לצד התצלומים כותב דיין על המראה החיצוני שלו ("גרוטאה"), על חייו ("הפרעת אישיות גבולית") ועל המדינה שבה הוא חי (שמנה ולא מאושרת"). הפודיום הלבן, אגב, הוא "באדיבות 'הסטודיו ללימודי אמנות רעננה'", כך נכתב בקרדיט לצד התמונה.
תיאטרון יפני משעמם
רם לנדס מתראיין ל"7 לילות" ואומר כי "בטלוויזיה אין שום דבר חוץ מתקשורת רגשית [...]. חדשות בטלוויזיה זה ז'אנר רגשי. ואם ככה, מה ההבדל בין חדשות לטלנובלה? זה בידור וזה בידור. רק שאם טלנובלה זה תיאטרון, אז חדשות הן תיאטרון יפני, במובן שזה תיאטרון של ניואנסים".
עוד מצהיר לנדס: "החדשות לא צריכות להיות רק הדברים ה'חשובים', אלא המעניינים, וגם אייטם על נטלי פורטמן יכול להיות ראוי ומעניין אם הוא מוגש חכם". על הטענה כי סיקור ידוענים על חשבון סל התרופות, למשל, משרת את בעלי ההון, עונה לנדס בתשובה סתומה: "ומי שולט בתקשורת? לכן זה מין דיבור מתחסד שאני לא מבין". לסיום הראיון נשאל לנדס באיזו מהדורת חדשות הוא צופה. על כך הוא עונה: "אני לא רואה חדשות. זה משעמם אותי".
תום שגב נשלח לגלות באי הרצינות
הטור של תום שגב "שיעור היסטוריה" עזב את מוסף "הארץ" ונחת הבוקר במוסף "השבוע" של העיתון. זהו המשך למהלך שהתחיל עם העברת המדור של גדעון לוי מהמוסף ה"בידורי" למוסף ה"רציני". אם גם שגב נחשב למדכא מדי לקהל צרכני הפרסומת של המוסף המגזיני ב"הארץ", מה יעלה בגורלן של כתבות התחקיר?