נשחקים והולכים

כמו שיירת משוריינים אטית ומסורבלת מתקדמת העיתונות הישראלית בקצב זחילה אל ההבנה כי מבצע "עופרת יצוקה" לא השיג דבר מלבד הריגת מעל אלף פלסטינים, הריסה מסיבית של תשתיות ומבנים ברצועת עזה והוקעה בינלאומית. בסופו של תהליך תכבוש העיתונות גם את היעד הזה ותתמקם בו בזעף, עד לתחילתו של מבצע חדש.

תחילה היו אלה המבקרים החריפים בעמודי הדעות (מימין ומשמאל) שטענו כי דבר לא ייצא ממבצע צבאי שכזה, אחר-כך באו כמה פרשנים בכירים והחרו החזיקו אחריהם, ביום שישי הקדיש "הארץ" את כותרתו הראשית למיזם עיתונאי רטרוספקטיבי שהגיע למסקנה כי תוצאות המבצע "מוגבלות", כותרת השער של "מעריב" היום שואלת "היתה מלחמה?", והכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מבשרת כי "בכירים בצה"ל: הישגי המבצע נעלמים".

גם עמוס הראל ואבי יששכרוף קובעים הבוקר בטור הפרשנות שלהם כי "הירי המתמשך שוחק את הישגי המבצע". מה הכוונה בביטוי זה? ברור שמעל אלף פלסטינים מתים לא קמו לפתע לתחייה והמבנים בעזה לא משקמים את עצמם. אולי יש כאן רמז לכך שהתדמית השטנית של ישראל ברחבי העולם הולכת ונעלמת ככל שהזמן חולף?

המציאות משועשעת הרבה פחות, כמובן. אתמול נחת "גראד משופר" על בית-ספר באשקלון (עוד חמש רקטות נחתו על יעדים פוטוגניים פחות), והזכיר לכל כי הירי, למעשה, מעולם לא הופסק. בדיווח של מתן צורי ב"ידיעות אחרונות" מצוטטים חבלנים מאשקלון שהתרשמו מהגראד ואמרו, "זה טיל נדיר". המלצה: למכור את שייריו באי-ביי עכשיו, כל עוד הוא שומר על נדירותו. בקרוב בוודאי יהפוך לשכיח.

איומי סרק, דיווחי סרק

אלכס פישמן, הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", מתלונן בטורו כי "שרינו אפילו הפסיקו לאיים על החמאס", אף שנכון להיום איומים אלה הם איומי סרק. ואילו בדיווח מאת יוסי יהושוע ואיתמר אייכנר מוזכרת תגובה מלשכת אולמרט למצב הבטחוני הרעוע: "מבצע 'עופרת יצוקה' לא נכשל. הוא ייבחן לאורך זמן [...] תגובה תבוא בהתאם".

ב"ידיעות אחרונות" עושים את המתבקש ומציגים בטור צד, ליד התגובה המאיימת מלשכת ראש הממשלה, מבחר ציטוטים של מנהיגינו מימי הלחימה ומיד לאחריה, שבהם הבטיחו נקמה איומה על כל פעולה צבאית שתצא מעזה [עידן אבני]. חבל שלא הוסיפו בעיתון טור צד נוסף ובו מבחר מציטוטי הניצחון הגדולים וטפיחות השכם העצמיות על השגת כל המטרות של המבצע. לו היו עושים זאת, היו מעודדים בקרב קוראיהם לא רק נקמה חריפה בצד האחר, אלא גם מחשבה על חוסר התוחלת שבפעולה צבאית בלא הסדר מדיני.

אגב, לצד הדיווח על נפילת הגראד אתמול באשקלון מופיעה אילוסטרציה שימושית המסכמת את נפילות הרקטות מאז תום מבצע "עופרת יצוקה" – ערימה מסודרת של רקטות, אחת על גבי השנייה, ולידה סיכום הנפילות היומי. לפי הנתונים האלה, 78 רקטות נפלו בישראל מאז ספג חמאס את המכה הקשה ביותר בתולדותיו (לא 100, כפי שפורסם בעיתון בשבוע שעבר, אבל עדיין יותר מ-64 לפי הספירה של "ישראל היום" ו-65 לפי "מעריב").

המעניין באילוסטרציה הגראפית שהיא מזכירה כי ב-1.2.09, ימים אחדים לאחר תום המבצע, נפלו בישראל 13 רקטות ביממה. מאז היו כמה ימים שבהם נפלו חמש רקטות. מדוע, אם כן, דווקא עכשיו, לאחר שש רקטות ביממה, העיתונות מתעוררת ומכריזה על שחיקה בהישגי המבצע? מדוע לא ברקטה הראשונה? מדוע לא ביום שבו נפלו 13? השערה: זה לא התאים לסיפור שסופר בעיתונות במהלך ההתקפה על עזה, שלפיו שהמבצע היה הצלחה כבירה שחיפתה על הבזיונות של מלחמת לבנון השנייה.

בימים ההם ובזמן הזה

עמוס הראל ואבי יששכרוף מגדירים ב"הארץ" את נפילת הרקטה בבית-ספר האשקלוני, שעה שלא התקיימו בו לימודים, כ"נס". מתן צורי ויוסי יהושוע כותבים על צירוף הנסיבות הזה ב"ידיעות אחרונות" במלים הבאות: "שוב, בפעם המי יודע כמה, התרחש נס". הצעה: יתכבדו נא במחלקת הגרפיקה של "ידיעות אחרונות", ולצד האילוסטרציה המסכמת את מספר נפילות הרקטות מאז תום המבצע, יפיקו גם איור המסכם את מספר הנסים שהתרחשו בישראל מאז תום המבצע; מין עמודה גראפית המציגה, ממש כמו את הערימה המסודרת של הרקטות, גם ערימה מסודרת של נסים, זה על גבי זה. למען יראו כל שונאי ישראל עד כמה חזק הוא אדוני צבאות, ועם קצת מזל גם ייראו.

ומה הלאה?

ב"מעריב" מדווחים ירון ששון, אמיר בוחבוט ואורי בינדר כי לפי "קצינים בפיקוד דרום", "הסלמה ברצועת עזה היא רק עניין של זמן". "גורם בטחוני בכיר" מוסיף ואומר להם שכרגע התגובה מוגבלת כי יש ממשלת מעבר, אך "בעוד שבועיים הדברים ייראו אחרת". בעמוד שלאחר ידיעה זו מביא בן כספית דברי ביקורת חריפים מפי "בכירים במערכת הביטחון", המתלוננים כי משרד האוצר לא העביר להם את מיליארדי השקלים שנועדו לאפשר לצה"ל להצטייד מחדש, לקראת הסיבוב הבא, שכולם, מאחרון החיילים ועד עורכי העיתונים, יודעים שבוא יבוא.

ב"הארץ" מעלים הראל ויששכרוף את האפשרות כי בעקבות המשך ירי הרקטות, לא יסתפק חיל האוויר בתקיפת מנהרות בציר פילדלפי ויחל לתקוף גם בעומק הרצועה. ב"ידיעות אחרונות" מציע אלכס פישמן השבת אש, "סיכול ממוקד" ו"פעילות קרקעית מוגבלת".

הבנק של העיתון של המדינה של הבנק

למעלה משליש עמ' 14 בגליון "ידיעות אחרונות" מוקדש הבוקר לידיעה [יהודית יהב ועידן אבני] המדווחת על אירוע התרמה שאירגן בנק הפועלים. "אגב אכילת כריכונים וניהול שיחות מסדרון מנומסות רכשו המבקרים בתערוכת האמנות השנתית של בנק הפועלים למען הוועד למלחמה באיידס בסוף השבוע יצירות בסכום של יותר מ-950 אלף שקל". כך נכתב בפסקת הפתיחה של הידיעה, שלפי כל קריטריון עיתונאי הגיוני היתה אמורה להיות פסקת סיום בידיעה קצרצרה המופיעה בשולי מדור העסקים (אם בכלל).

אבל הידיעה הבוקר "בידיעות אחרונות" ממשיכה הלאה: אל תיאור התמונות התלויות בצפיפות; אל ציטוט מפי אמן שהשתתף בתערוכה ואומר: "בדרך כלל כשמדברים על איידס זה לא נושא פופולרי לשיחה. אבל ברגע שמוסד כמו בנק הפועלים מקיים תערוכה כזו, כל המי ומי של המשק בא, וזה נותן לגיטימציה לדבר על הנושא". למען הסר ספק, הידיעה אינה עוסקת באיידס, היא עוסקת בבנק הפועלים ובנדיבותו.

מעל הטקסט היחצני ומלא החנופה לבנק מופיע תצלום צבעוני וגדול למדי [סיוון פרג'] שבו נראים דני דנקנר, יו"ר דירקטוריון הבנק, וצבי זיו, המנכ"ל, לצד מנכ"ל הוועד למלחמה באיידס. דנקנר וזיו הם בני בית בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות". אף שהעיתון אינו ידוע כמי שחב לבנקים, קוראיו מכירים היטב את דיוקנם של השניים, ולאו דווקא מקריאת מוסף הכלכלה היומי. ההיכרות נובעת, בין היתר, מאירועי השקה לשיתופי פעולה גלויים בין הבנק לעיתון, כגון סדרת "עם הספר". פעילות פילנתרופית של בעלי הון היא גילוי מבורך, כמובן, אך חנופה גלויה של כלי תקשורת לפילנתרופים היא גילוי מטריד ביותר.

ב"הארץ", שלפי פרסומים חייב עשרות מיליוני שקלים לבנק הפועלים, הידיעה על האירוע מופיעה ב"דה-מרקר" [מורן הרפז]. אמנם היא מתפרסמת בעמ' 8, במדור החדשות של העיתון הכלכלי, אף שמהותה רכילות ולא חדשות, אבל לפחות קוראי קונטרס החדשות של "הארץ" פטורים ממנה.

ב"מעריב", שבימים אלה בנק הפועלים הוא אחד מבעליו, הסיפור כולו נדחק אל מוסף "עסקים" של העיתון [יהודה שרוני]. שם מופיעה הידיעה, כראוי לה, במסגרת מדור הרכילות (ותופסת את כולו). נראה שככל שהתלות בין עיתון לבנק גלויה יותר, כך הוא נוהג משנה זהירות בדיווח על אירוע יחצני שהבנק אירגן. יכול היה להיות גרוע יותר.

ענייני תקשורת

במדור הרכילות של "כלכליסט" מדווח רון גרנות כי מוזי ורטהיים, מבעלי הזכיינית קשת, "ניצל את קרבתו לעולם המדיה וגייס את אנשי חברת החדשות של ערוץ 2 לטובת הכנת סרט פרידה מאהוד אולמרט".

רז שכניק מדווח במוסף "ממון" כי סך ההקלות במחויבויות להפקות מז'אנר עליון שזכייניות הטלוויזיה מבקשות לקבל מהרשות השנייה מגיע ל-900 מיליון שקל.

אופיר בר-זהר מדווחת על כך ב"דה-מרקר", ומוסיפה טור פרשנות תחת הכותרת "המשבר הוא רק תירוץ". בר-זהר כותבת: "אין סיבה כי הזכייניות ובעלי ההון המחזיקים בהן יקבלו סיוע, בעוד שבעל המספרה או המכולת השכונתיים נשארים להתמודד מול הבנק בלי ששום גורם ממשלתי או רגולטורי יעזרו להם". את האצבע המאשימה מפנה בר-זהר אל מועצת הרשות השנייה, או כפי שהיא מנסחת זאת: "מועצה ציבורית המתגייסת לטובת הגופים שעליהם מונתה לפקח ואף מבלה חודשים ארוכים בניסיון להכשיר את השרץ".

ב"הארץ" מופיעה הבוקר ידיעה חדשותית קצרצרה על עלייתה לאוויר של העונה החדשה בסדרת המציאות "האח הגדול". ידיעת התצלום [גילי איזיקוביץ] מופיעה בעמודי חדשות התרבות ובידור, ואינה כוללת מבט ביקורתי או פרספקטיבה חברתית על התופעה, בניגוד לדברים שאמר בעבר עורך העיתון, על הימנעות משילוב ידיעות חדשותיות נטו על התוכנית.