פלסטינים מיידים אבנים לעבר מצעד אנשי הימין, אתמול באום אל-פחם (צילום: מתניה טאוסיג; פלאש 90)
העיתונים היום, כמו בכל הימים האחרונים, מקדישים את שעריהם לנעשה במפלגת העבודה. הפעם, בניגוד לימים הקודמים, יש לכך גם הצדקה: אתמול נפלה בישיבת ועידת המפלגה ההחלטה להצטרף לממשלת נתניהו.
העיתונים אינם מרוצים מההחלטה. "עשו לנתניהו את העבודה", מבשרת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "מעריב" מסתפק ב"יש ממשלה", אולם כותרת המשנה שלו מתריסה: "4 מיליארד שקל: זה הסכום ששילם בנימין נתניהו כדי להרכיב קואליציה". "הארץ" מנפק כותרת ראשית שמלמדת, על דרך השלילה, על הלך רוח דומה: "העבודה הצביעה בעד הצטרפות לממשלה; אהוד ברק: 'אני לא רודף אחרי שום כיסא'".
רוב המאמרים בעמודים הפנימיים חד-משמעיים: "חוגגים הלוויה" היא כותרת המאמר של בן כספית ב"מעריב" ("מפלגת העבודה חתמה אתמול על תעודת הפטירה של עצמה"). "הכל היה שם אישי ואינטרסנטי, לא טובת המדינה ולא בטיח", כותב שלום ירושלמי באותו עיתון על ישיבת הוועידה. "העבודה השלימה אתמול עוד שלב בהתאבדות שלה", סיכם עפר שלח. ב"ידיעות אחרונות" הטון תקיף פחות, אבל נחום ברנע חד-משמעי: מפלגת העבודה הולכת אל מותה. בעמודי הדעות של העיתון כותב סבר פלוצקר כי ימיה של שותפות ברק-נתניהו ספורים. גדי טאוב כותב על מפלגה טובעת.
ב"ישראל היום": מציאות אחרת. על השער: תצלום של שלי יחימוביץ', מראשי המתנגדים למהלך של ברק, כשעופר עיני, מראשי – אם לא ראש – המובילים של המהלך, מנשק את לחיה. הכותרת הראשית היא תרועת ניצחון: "העבודה בממשלה". כותרת הגג: "נתניהו לברק: הישג גדול". הפרשן הבכיר דן מרגלית מריע מן היציע.
עבודה בעיניים
האם דווקא המסגור של "ישראל היום" (ושל חנוך דאום ב"ידיעות אחרונות", המריע לנתניהו ולברק) את קורות אתמול הוא הנכון, ואילו העיתונים האחרים חוטאים בהטיה פוליטית? אולי. מה שבטוח, המהלכים האחרונים של העבודה והליכוד שברו משהו אצל הציניים שבעיתונאים.
"אין תרגיל מלוכלך שהאנשים האלה לא עשו", כתב אתמול העיתונאי רביב דרוקר בבלוג שלו על אנשי מפלגת העבודה שניהלו את המו"מ הקואליציוני עם הליכוד. "רמה כזאת של שרלטנות ונכלוליות לא ראינו שנים ארוכות", הוא כתב. "שמחון בהחלט ראוי למלה על שמו. 'שמחונות' – רדיפת שררה בכל מחיר, הפצת כזב ודברי שטות בפריים-טיים רדיופוני". אמש בערוץ הראשון אמר העיתונאי שלום ירושלמי דברים חריפים לא פחות. "אל תאמינו להם", הוא זעק. "הם שקרנים". 25 שנים אני משמש כתב ופרשן פוליטי, ומעולם לא נתקלתי בכמות כזו של שקרים כמו בחודש האחרון, הוא אמר. ירושלמי הזכיר את קצב, נתניהו, ובעיקר את אהוד ברק ובנימין בן-אליעזר. "תרבות שקר מסוכנת, אנטי-דמוקרטית, אפילו מפחידה".
היום ב"ידיעות אחרונות" פותחת סימה קדמון את טורה במשל מפיו של אהוד ברק, שעיקרו: "ההישג שאליו צריך לחתור הוא השגת היעד. הדרך – עקומה או ישרה – חסרת משמעות". קדמון העירה כי ברק אכן השיג את היעד (כניסה לקואליציה, התגברות על מתנגדיו בתוך המפלגה), אולם הדרך שבה השיג אותו תביא לכך שמפלגתו תתפורר, והוא יודח. "הזמן יגיד", מסכמת קדמון, "אם הניצחון הזה לא היה ניצחון פירוס, כזה שרק יאיץ את התהליך להדחתו". נראה שלא צריך לחכות כדי לקבוע שההתנהלות של הפוליטיקאים סביב המשא-ומתן המדובר הבאישה באופן מסוכן את ריחם, לפחות באפם של מתווכי המידע לציבור.
אתמול ב"ידיעות אחרונות" כתב הפרשן המשפטי בעז אוקון טור חריף תרתי משמע: גם שנון וגם בוטה. תחת הכותרת "ומה עם העקרונות?" הציע אוקון זווית ראייה חדשה על המשא-ומתן הקואליציוני: ראש עיריית חדרה הועמד לדין על שוחד, בין היתר משום שהבטיח לחבר מועצה תפקיד בשכר של עשרת אלפים שקלים בתמורה לתמיכה קואליציונית. נגזרו עליו שמונה חודשי מאסר בפועל. השופט, כתב אוקון, לא הוציא מכלל אפשרות שמאחורי העסקה של ראש העיר עמדה "טובת העיר חדרה". במה זה שונה, שואל אוקון, מהפיתויים של ברק את חברי מפלגתו להיכנס לקואליציה תמורת תיקי שרים?
אוקון המשיך: מדוע ד"ר ג'קי סרוב הולך לכלא משום שקיבל כמה אלפי שקלים תמורת טיפול, אבל זה בסדר "לדחוף לשבעה חברי-כנסת חמישה תפקידי שר, שהשכר והכבוד שנלווים להם גדולים בהרבה? [...] קשה יהיה לעבור לסדר היום על שחיתות מוסרית שנעשית באולם הכינוסים ולאור הזרקורים ולהמשיך לעשות מהומות במקרים אחרים", סיכם המשפטן. מאמר המערכת של "הארץ" היום, לאחר שהשחיתות המוסרית – לשיטתו של אוקון וכנראה של רוב הפרשנים – אכן באה לידי ביטוי לאור הזרקורים, הולך צעד אחד קדימה ומסיר את סימן השאלה מדבריו של אוקון. "קניית שלטון בכסף" היא כותרת המאמר, שקובע: "נתניהו הציע לחרדים יותר מלבני וכך קנה שלטון בכסף, תוך מכירת חיסול של הערכים שהוא עצמו מאמין בהם". עיקר הקצף יוצא על הגדלת קצבאות הילדים, המיטיבות עם הציבור החרדי והערבי.
אוהבים סיפור שנאה
מאמר המערכת הזה מצביע על מגמה מעניינת אחרת (לצד התיעוב מהפוליטיקאים), שניתן לכנותה "תהליך ההתנתקות". זו מגמה שניכרת רק ב"הארץ", והפעם אין מדובר בתהליך לגמרי חד-צדדי.
הכוונה להתנתקות של אנשי "הארץ" מבנימין נתניהו. מאז שתש כוחו של מנהיג הליכוד ודמותו הציבורית התדלדלה עד לכדי כך שכל אחד יכול היה לעצבה לפי זכרונותיו הסלקטיביים, ומאז שעלה כוחו של המוסף הכלכלי של "הארץ" עד שעיצב את העיתון בדמותו, הפך נתניהו לדמות חיובית. נכון, השנאה הטבעית של השמאל למנהיג הכריזמטי של הימין היתה מקל בגלגלי ההערצה, אבל דמותו (הפיקטיבית?) של נתניהו כשר אוצר אולטרה-ימני והישגיו הכלכליים (שפרס, שטרית, שלום ומי לא סבורים שהם רשומים בכלל על שמם) תאמו את האג'נדה של העיתון הכלכלי (וגם של עיתון האם, כפי שטורח המו"ל שוקן להזכיר מדי פעם).
אבל כעת, מששב נתניהו לאטו לשלטון, ואל האילוצים הכרוכים בפעילות במציאות (להבדיל מפעילות בעולם הזיכרון), מתחיל "הארץ" לבחון את עמדתו מחדש, ומאמר המערכת של היום מצטרף למאמר הבוטה ("תאוות השלטון מערפלת את מחשבתו והוא מאבד את הצפון") של נחמיה שטרסלר מאתמול. "ב-2003 זה היה נתניהו שונה לחלוטין", קונן שטרסלר. זה נכון. זה אפילו היה חלק מהקמפיין של הליכוד. "נתניהו התבגר ואני הזדקנתי", אמר בני בגין. ב"הארץ" מסרבים, כנראה, להזדקן.
עופרת יצוקה
ידיעה לא גדולה בעמ' 21 של "מעריב": "אחרי שבוע וחצי של שקט: קסאם בדרום". מצעד הימין באום אל-פחם מקבל עמוד שלם, עמ' 12. "במשטרה מרוצים: יחסית לתרחישים הקיצוניים, האירוע עבר בשלום". ב"ידיעות אחרונות": שלושת-רבעי עמ' 14.
כללית מושלם
כותרת בעמ' 16 ב"מעריב" מודיעה על פיטורים צפויים של 1,000 עובדים בקופת-חולים כללית. דליה מזורי ואפרת זמר מביאות קולות מהוועד ומההנהלה. ב"ידיעות אחרונות" כותב דוד רגב על אותו עניין. הכותרת: "פיטורים או תרגיל?". לפי "גורמים באוצר" שרגב מצטט, "האיום לפטר – ניסיון להפעיל לחץ על האוצר".
האוניברסיטאות טרם נסגרו
שלשום הוקדש מאמר המערכת של "הארץ" לדו"ח המבקר בעניין האוניברסיטאות. "האוניברסיטאות בסכנה", היתה הכותרת. זו היתה גלישה (או חזרה?) אל עמודי "הארץ" של הקמפיין שניהל בזמנו "דה-מרקר" נגד העדר הפיקוח (לתפיסתו) על האוניברסיטאות בישראל. היום בעמודי הדעות של "הארץ" מאמר של אבירמה גולן ממשיך במלחמה:
"חברי הסגל הבכיר חוטאים פעמיים: בהבנה לקויה של המושג 'חופש אקדמי', ובהתעלמות ממעמדם כעובדי ציבור. החטא השני חמור יותר. בתערובת של יבבנות ויהירות הם מסרבים לקשור את מאבקם עם עתיד ההשכלה הגבוהה ועם האקדמאים האחרים במשק – מורים, רופאים ועובדים סוציאליים (ובעיקר עם החוקרים והמרצים הצעירים, שעל גבם הם מטיילים בעולם) – ומפנים עורף לכל אפשרות של סולידריות".
ב"מעריב" מדווחת אפרת זמר על תוכנית חדשה של משרד האוצר לפיקוח על האוניברסיטאות. "התוכנית: הסוף לחגיגות השכר באוניברסיטאות", מבשרת כותרת הכתבה.
"גלריה – המגזין"
לעיתון "הארץ" מצורף היום הגיליון הראשון של מוסף חודשי חדש, "גלריה – המגזין" שמו. הגיליון מחזיק 218 עמודים, הכתבה הראשונה בגיליון מופיעה בעמ' 56: חוויותיו של הכותב (יוסי קליין) מבילוי של שלושה ימים בלובי של מלון דן תל-אביב. מעוררים עניין בתוכן העניינים: כתבה של גילי איזיקוביץ' על הסדרה "תמרות עשן", אורי קליין כותב על קולנוע. עמודים 207-206 מוקדשים לשרטוט דיוקנם של כמה מהכותבים בגיליון (תמונות ראש של העורכים מופיעות בעמ' 16, "מכתב מהעורכים").
עוד בגיליון: רן רזניק, הכתב הבכיר לענייני בריאות, מגיש כתבה על המוזיקה שבוחרים המנתחים להשמיע בחדר הניתוחים. כתבת הדגל של הגיליון, שהנראטיב שלו הוא דמותה של מרילין מונרו (תצלומה מעטר את השער ועמודים פנימיים רבים), מתורגמת מעיתון אמריקאי. כתבה אחרת עוסקת ב"נטוורק הישראלי" (קשרים חברתיים בין ישראלים לשעבר ובהווה ברחבי העולם המערבי).
אחד מעמודי התוכן מודפס על צדו, כך שכדי לקרוא אותו צריך לסובב את הגיליון (או את הראש). גם דבר העורכים (ליסה פרץ ושי גולדן) מסובב, גם חלק מהעיצוב, גם חלק גדול מהמדורים ורובן של הכתבות (מסובב: מגניב, מתאמץ לא להתאמץ, מחפש את הסיפור מתחת לפנס, מעדיף סגנון על תוכן וצורה על מהות).
המפרסמים: בעמודים הראשונים מכוניות יוקרה, מטבחי יוקרה, סיגריות של שוטרות, ככל שמדרימים משתנות הפרסומות והן מכריזות על סרטים חדשים ורבי-מכר חדשים. בין המודעות, מדורים מערכתיים רבים המשמשים לקידום מוצרים, אירועים, אנשים. מדורים בתשלום? פרסום סמוי (תוכן שיווקי)? מי יודע.
העורכים מבטיחים שאין עוד מוצר כזה: "'גלריה המגזין' הוא משהו אחר בעינינו [...] התנסות שלטעמנו אין לה כרגע תאומה בשוק העיתונות בישראל". האם מדובר במשהו "אחר"? בדיוק להפך. מדובר באותו הדבר, שמכוון מעט יותר גבוה; "לאשה" עם פחות מדורי קוסמטיקה ויותר כתבות תרבות. מקומון תל-אביבי משודרג. "טיים אאוט" עושה את זה טוב יותר (המו"ל של "טיים אאוט", יובל סיגלר, ניסה לעשות זאת גם עם "360 מעלות", אחרי ההשתלטות העוינת שלו על "42 מעלות". מי יודע, ייתכן שהמגזין עדיין יוצא לאור. "הארץ", כלומר רשת המקומונים שלו, ניסו לעשות זאת לפני שנה או שנתיים עם המגזין "דופק". כמדומני שהניסיון החזיק מעמד גיליון אחד בלבד).
"הארץ" היה פעם באמת משהו אחר, לטוב ולרע; לנאמנות העזה ולכעס היוקד שהוא עורר. "הארץ" היום משתדל להיות כמו כולם, כמו מה שיש, רק עם אף ומצח קצת יותר גבוהים.
תגובה
שלשום כתבתי כאן על השימוש המופרז שעושה העיתון "דה-מרקר" בשירותיו של אתר השוואת מחירים בשם "כמה זה" (Kamaze). הזכרתי את העניין גם בתוכנית הטלוויזיה "ביקורטיווי" בערוץ הראשון (אם אתר רשות השידור היה מאפשר נפלאות מהסוג הזה, הייתי מספק קישור), שם קישרתי את הדבר לנוהג הנפסד של העיתונות (הכלכלית בפרט) להסתמך על גורמים מסחריים ליצירה של תוכן מערכתי (הדוגמה הקשה יותר מאותו יום היתה ראיון מפרגן, ממש כתבת תדמית, של כתב העיתון עם מנהל של קרן השקעות, שהוא גם בעל טור שבועי לייעוץ בענייני השקעות ב"דה-מרקר"). אתמול שלח הכתב החתום על רוב הכתבות העושות שימוש בנתוני "כמה זה" מכתב תגובה. הנה הוא במלואו:
חוששני שפרסום האייטם במדור "סקירת עיתונות" מאתמול (23.3.2009) מקורו באי-הבנה. שוקי טאוסיג מציין ש"הכתב מביא סקירה שערך האתר Kamaze". במציאות, הנתונים לגבי התעריפים ותנאי המסלולים שב-11 החברות נאספו אמנם על-ידי Kamaze בשיטת הלקוח הסמוי (עבודה ממושכת וסיזיפית הראויה להערכה), אולם הניתוח והעצות מובאים על-ידי הכתב.
זהו אופי שיתוף הפעולה בכל הכתבות עם Kamaze, ולמעשה אין כתבה אחת מבין ה-30 שאוזכרו שנעשתה במתכונת של סקירה מוכנה מראש מאתר Kamaze. מובן שאפשר להטיל ספק באובייקטיביות של אתר Kamaze, אך אני מניח שהקוראים נוטים להאמין ש-TheMarker, או לפחות הכתב והעורכת האמונים על המדור, עומדים מאחורי אמינות הגופים שעימם הם משתפים פעולה. זה אכן כך, אגב.
אך מתעוררת שאלה מעניינת יותר: מדוע בכלל זקוק הכתב ל-Kamaze לצורך בירור תעריפים ותנאים אם יש לו סוללת דוברויות משומנת העומדת לרשותו? יכולתי, לכאורה, לקבל את כל מבוקשי במהירות בשליחת מייל אחד לכל החברות שנבדקו ולבקש את המידע. האם יכול להיות שהמידע שהיה מגיע אז לא היה מדויק, שלא לומר שקרי? הנורה האדומה, לדעתי, צריכה להידלק כשעיתונאי מביא למדור יומי כתבות הטומנות בחובן סקירות ובדיקות מקיפות בלי לתת קרדיט לגוף שסייע לו בכך. כיוון שאז עולה פלאים הסבירות ש"גורמים רשמיים" האכילו אותו לוקשים.
שלכם,
בר חיון
כתב TheMarker