נמצאה גופתה של רוז פיזם

"במזוודה אדומה ועצמות, במקום בשמלה אדומה ושתי צמות, הגיעה אתמול פרשת היעלמותה של הילדה רוז לסיומה המחריד". כך מסכם גדעון לוי בפתח טורו ב"הארץ" את החדשה המרעישה ביותר של עיתוני היום (לפחות מבחינת החשיבות שהם עצמם מעניקים לה): מציאת שרידי גופתה של רוז פיזם, שנמשו אתמול מנהר הירקון. הטון המקברי והלא נעים והתוכן הציני והחורק של המשפט הזה של לוי הם צדו השני של מטבע הסיקור של הפרשה, שהיה בדרך כלל גרוטסקי, ולא מקברי; רגשני להחליא, ולא ציני. כך או כך, טעם רע מלווה את סיקור הפרשה הזו מלכתחילה, מן הספקולציות והרמיזות המכוערות והפרנואידיות שבזמן צו איסור הפרסום (הלא מובן) של המשטרה, דרך הניצול והחפצון, ועד ללימנון הסופי.

מה זה לימנון? על משקל איתרוג: סחיטת סיפור עוד ועוד ועוד, הרבה מעבר לטיפת המיץ האחרונה, כדי לסחוט מהקוראים עוד ועוד תשומת לב, רגשות והתמסרות, בלי למלא אותם בכלום בתמורה. רק כי החיים נותנים לצהובונים לימונים, והם עושים מהם לימונדה, תפלה, מבעבעת וסכרינית.

"רוז, ילדה קטנה עם מבט עצוב בעיניים, ריתקה במשך חודש מדינה שלמה", כתב העורך בתחילת כותרת המשנה על שער "ידיעות אחרונות". האם קראתם את המשפט הזה ושום דבר לא נראה לכם מוזר? הוא בנוי כמו מלכודת קרח על נהר קפוא, הוא חלק ורציף ונראה דומה למשפט שלפניו ולזה שלאחריו, אבל מתחתיו מים שחורים וקרים של צביעות מצמיתה: רוז לא ריתקה מדינה שלמה, אפילו את הוריה לא ריתקה. רוז לא פעלה דבר, כל חייה היתה סבילה. כמו כל ילד פעוט. מי שריתק מדינה שלמה – בכוח, בחוזק יד, באוטם לב, בגסות הפרטים, באודם הכותרות ובגימיקים של קוראות בציורים – היתה התקשורת. "הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב" – אף עיתון לא ויתר על תמונות "רגע ההוצאה של המזוודה מהמים", לפני, אחרי ותוך כדי. איזו פורנוגרפיה מוזרה.

"אנחנו רוצים נקמה", זה הציטוט של אביה וסבתה של רוז פיזם שעורכי "הארץ" בחרו לכותרת המשנה על השער; "הם נבלות, בכל שנותי במשטרה לא ראיתי כזה רוע",  הוא הציטוט של "קצין משטרה בכיר" שעורכי "מעריב" בחרו לכותרת המשנה על השער. ניתן לחשוב, אולי בצדק, כי האיום שמעורר המפגש עם הרוע, השאיפה הטבעית שהוא מייצר לנקמה, הם שהניעו את הסיקור המוגזם של הפרשה: העיתונאים נלכדו בסיוט, נאחזו בסיפור המתועב בלית ברירה, החליפו את המכות ברוצח בנקישות על המקלדת; תירגמו את הרגשות הקמאיים של ההמון לעשרות אלפי מלים שיישברו על חוף האי-אנושיות של הרוצחים.

אלא שהעיתונות לא צריכה להיות ראי המשקף את רגשותיו של ההמון, שישתנו ברגע אחד מסלידה עמוקה מרצח נפשע לתאוות רצח נפשעת לא פחות. במקום להיות המבוגר האחראי, בחרה העיתונות לפשוט את בגדי ההיגיון, לעטות חיתול של אינפנטיליות ולהתגלגל בראש ערימת המצווחים והמייללים. היה צורך באנשים מבחוץ – פסיכיאטרים, פסיכולוגים, אפילו פוליטיקאים – שיבקשו ממנה, יתחננו: לעצור, לחדול מהעיוות הזה. זה לא עזר.

אפילו היסחפות לא היתה כאן: פעמים רבות נראה היה שהצווחות והיללות וההתלהמות וההתרגשנות אינן באות בחטף ובסער, אלא מאחוריהן יד מכוונת ובוטחת, קרה ומרושעת, האוחזת בלימון וסוחטת וסוחטת וסוחטת. סוחטת מאיתנו את שיקול הדעת וקור הרוח והטעם הטוב, גונבת לנו את הדמעות ואת האבל, כדי להותיר אותנו כמזוודות מרוקנות. ובשביל מה? בשביל 11 שקלים כולל מע"מ בסופי השבוע? בשביל הצ'ק הלא שמן בסוף החודש? בשביל להגדיל את תיק הנכסים של המו"ל?

נצמדים ללבני ולמופז

היכן שהעיתונות ממלאת את חובתה, ובמסירות ולהט (או לפחות קדחתנות) שנראה כאילו הציבור כלל אינו שותף להם, הוא בסיקור מערכת הבחירות המקדימות בקדימה, ובמיוחד כיסוי שני המתמודדים הראשיים: ציפי לבני ושאול מופז. על שער "ידיעות אחרונות" מבטיחה כותרת: "נחום ברנע, סימה קדמון, סבר פלוצקר. נבחרת הפרשנים של 'ידיעות אחרונות' עם ציפי לבני ושאול מופז". גם ב"מעריב" מנסים לפתות על השער עם ראיונות עם לבני ומופז במוסף השבת. גם שם מציגים "נבחרת" ואת תצלום הכותבים על השער. בשני העיתונים מופיעים סקרים. תוצאת שניהם זהה: 47% ללבני, 32%. כותרת המשנה של ידיעה של מרב דוד בעמ' 6 ב"מעריב": "לבני מובילה בסקרים, בשטח הקולות אחרים". גם מוסף "השבוע" של "הארץ" מפגיש על השער את המתמודדים בקדימה.

אולמרט מפסיק לנסות

העיתונים ממשיכים להיפרד מראש הממשלה אהוד אולמרט. כותרת עמ' 8 ב"ידיעות אחרונות" היא "אולמרט עשוי להתפטר כבר ביום חמישי". יובל קרני קובע זאת על סמך דברים שאמר אולמרט בטקס של מפלגת קדימה, ולפיהם יתפטר מיד לאחר הפריימריז ביום רביעי, ולא יחכה עד שהמועמד הנבחר ירכיב ממשלה (אם בכלל יצליח). ב"הארץ" זו כותרת על השער: "ראש הממשלה התחייב בנאום פרידה ערב הפריימריז בקדימה: 'אפרוש מיד, ללא מניפולציות'". ואגב אולמרט, במוסף "הארץ" מתהדרים על השער בכתבה של גידי וייץ על שולה זקן ו"השתלטותה על רשות המסים". ואגב מניפולציות, במוסף "ממון" מצליחים לשים רגל ל"הארץ", ומפרסמים במוסף "ממון" תמלילי חקירות בפרשת רשות המסים (ליטל דוברוביצקי).

דרעי ממשיך לנסות

יאיר אטינגר ותומר זרחין כותבים ב"הארץ" כי אריה דרעי לא יפנה לנשיא שיחון אותו מהקלון שדבק בו אחרי שהורשע בעבירות הפרת אמונים ושוחד, אלא יפנה "ככל הנראה" לבית-המשפט המחוזי בירושלים כדי שיוציא "פסק דין הצהרתי" שיאפשר לו להתמודד בבחירות על ראשות העיר ירושלים. מה זה פסק דין הצהרתי? לא ברור. "הליך שאינו מוכר מהעבר". אפשרות אחרת ששוקל דרעי היא לפנות לבג"ץ.

גם אבו-מאזן ממשיך לנסות

יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו-מאזן, מתראיין לעקיבא אלדר ואבי יששכרוף ב"הארץ". במקום במוסף הפוליטי, הראיון מובא בכפולת העמודים 16-17 בחלק החדשות. חציה התחתון של הכפולה מוקדש למודעת פרסומת למכונית פאר המצולמת כשהיא נוסעת הלאה מאיתנו, חלקה העליון מוכתר בכותרת: "בכל הסכם, נדרוש שחלק מהפליטים ישובו לישראל".

ענייני תקשורת

כותרת ידיעה של נורית פלתר וניסן שטראוכלר ב"ידיעות אחרונות": "המנצח הבטוח של הבחירות בירושלים: דודי זילברשלג". הפרסומאי החרדי הוא האסטרטג הראשי של המועמד מאיר פרוש, חבר הנהלה ודירקטור בעמותה של ניר ברקת, ויו"ר עמותת בית-החולים ביקור-חולים של ארקדי גאידמק.

נאוה צוריאל, שפוטרה מ"ידיעות אחרונות" אחרי שנפלה בפח של שקרן פתולוגי ופירסמה כתבה שגויה, החלה לכתוב ברשת המקומונים שוקן. במקומון הירושלמי של "מעריב", "כל הזמן", כותב יובל הימן על "כל העיר", המקומון הירושלמי של רשת שוקן, שכעת נערך מתל-אביב ושמו הוחלף ל"העיר כל העיר", במסגרת המיתוג והקיצוץ מחדש של הרשת (שהחליפה את שמה מ"שוקן" ל"העיר"). "מוסד ירושלמי", נקרא "כל העיר" על שער "כל הזמן". במוסף "גלריה" של "הארץ" מתפרסם ראיון של שירי לב-ארי עם אמנון דנקנר, עורך "מעריב" לשעבר, לרגל יציאת ספרו החדש.

"בימים שבהם החדשות עסקו בפרשת היעלמותה של הילדה רוז אחוזי הצפייה של מהדורות החדשות עלו בצורה משמעותית – כך עולה מנתוני ועדת המדרוג", כותבת גילי איזקוביץ ב"הארץ". מבקר הטלוויזיה של "הארץ" ירון פריד כותב היום: "אובססיית החלקיקים עברה ביעף מז'נבה לירקון. המראות, הריחות ושלום הגולגולת ומצב העצמות וכל רסיסי הפרטים שהופכים אולפני טלוויזיה למכונים פתולוגיים עם 'טאלנטים' מוודאי הריגה התחילו להתעופף באוויר במהירות שהפרוטונים השווייציים יכולים רק לחלום עליה בסיוטיהם. בואו להציץ! בואו לגעת! בואו להגעיל את עצמכם לדעת! רק היום! ומחר ומחרתיים ובעוד שבועיים, עד העונש הבא".