השבוע ביקשתי מחברי המערכת שלנו לחדול מלהשתמש בביטויים כמו "תפס צד", "הנ"ל", "לפיה", "אז", "כבר", "כנגד". טענתי שכמה מצירופי הלשון הללו הם תרגום מגושם לעברית של מטבעות לשון באנגלית, בעוד שיש להם ניבים עבריים מקוריים ומוצלחים, ואחרים הם שגרת דיבור מרושלת שמעלה על הכתב סלנג או אופנות ביטוי. הסברתי, למשל, ש"תפס צד" הוא תרגום מגוחך של הביטוי האנגלי took side, בעוד שבעברית יש לו חלופות מוכרות ומספקות כמו "נקט עמדה", "הזדהה עם", "צידד ב..."; שהמלה "כבר" – שכל-כך רווחת במשפטים מהסוג "הפעם כבר לא מדובר במקרה" – מיותרת; ושהמלה "אז" – בהקשר של משתמע מכך – נפוצה מאוד בגן ילדים, אבל מוטב להימנע ממנה בכתיבה עיתונאית (חלופות אפשריות: "אם כן", "אפוא").

לא שיערתי מה מצפה לי.

המייל ובו ההנחיות הלשוניות הצנועות האמורות מוען גם לעורכת הלשונית שלנו, רחל פרץ. פרץ היא עיתונאית, משכתבת ועורכת לשונית למעלה מעשרים שנה. מאחוריה קריירה עיתונאית ולשונאית עשירה במקומוני רשת שוקן ו"ידיעות אחרונות", ובעיתון "חדשות". היא אפוא בעלת ניסיון וסמכות מובהקת בתחום זה. להפתעתי, היו לפרץ השגות תקיפות על הערותי. 

וכך כתבה לי: 

"באתר שלנו כותבים שונים מאוד, שמביאים כל אחד מנעד לשוני שונה לגמרי, עם פערים ניכרים מאוד במשלבי השפה. עד כה השתדלתי לשמור ככל האפשר על קרבה למקור. תיקונים מהסוג שאתה דורש עלולים לצרום מאוד בטקסטים מסוימים, וזה חבל".

השבתי לה:

"עם כל הכבוד למנעד הלשוני הייחודי של כותבינו, אני מבקש לשמור על עברית תקנית. לי מאוד צורם כאשר מתרגמים מאנגלית לעברית ביטויים כמו 'תופס צד', 'זה עושה שכל' וכדומה. העברית מציעה חלופות טבעיות שערבות לאוזני לאין ערוך. הביטויים שהזכרתי [...] אינם מעידים על זהות לשונית אינדיבידואלית, אלא על שגרת כתיבה לקויה שמשותפת, כך אני נוכח, למספר לא קטן מכותבינו. כאילו כולם יצאו מבית-ספר אחד לכתיבה עיתונאית חפיפניקית".

רחל עמדה על שלה והציגה את התפיסה הבאה:

"הוויכוח בשאלה למי שייכת העברית – להיסטוריה, לאקדמיה או לדובריה הנוכחים – עתיק כימיה של העברית המחודשת. שאלת ה'נכון' ו'לא נכון' בעברית היא הטלית ששני הצדדים אוחזים בה, כל אחד מכיוונו. גם ה'טהרנים' עצמם נחלקים, מסורתית, בין אלה שאמונים על תקניות השפה (קרי, הלמדנים, שהפנימו את ה'חוקים' שאומצו על-ידי חוגי האקדמיה של דורם, וצריך להדגיש שהחוקים האלה מתעדכנים תמיד בהתאם לרוח הדור), ובין אלה ש'זה צורם להם', שה'חוש' הפנימי שלהם, שהוא פרי הקצב הפנימי של מחשבותיהם וסך כל הספרים והטקסטים שהפנימו ללקסיקון הפנימי שלהם עד כה, מזוהה אצלם עם ה'נכון'.

"פעם נהגו בתחום עריכת הלשון לדבר על 'האחדה'. הכוונה היתה לא רק להאחדות כתיב, אלא ל'האחדה סגנונית': בין אם בתוך טקסט מסוים, ובין אם בין כל הטקסטים שמתפרסמים באכסניה משותפת. בשנים הראשונות שלי ב'כל העיר' דיברו תמיד על 'השפה שלנו', הסגנון הכל-העירי, שאיש כמובן לא ידע לאפיין אותו במדויק, אבל כולם ידעו במה מדובר. לא ידענו מה הוא כן, אבל תמיד הזדקר מה הוא לא. יצאו מן הכלל בעלי הטורים. [...] ככל שחלפו השנים, הבחירה להיצמד לעברית של הכותב הלכה והקצינה, גם מטעמים אידיאולוגיים במחלקת העורכים הלשוניים עצמם (שאני עמדתי בראשה), וגם משום שהפערים גדלו והלכו והפכו את מאמצי ההאחדה לגוזלי זמן ולמסורבלים ולא פעם מביכים. ובעיקר, שאלת קהל היעד הלכה והזדקרה; את מי אנחנו משרתים ב'תיקונים', את 'המורשת הלשונית שלנו' או את 'רוח הזמן'. שאלת הגבולות היתה תמיד השאלה הבוערת (ולמעשה הסיבה העיקרית לכך שאני עדיין מתמידה להתפרנס במקצוע הזה)".

ועוד כתבה:

"נכון להיום, השאלה העקרונית הזאת מחודדת פי כמה: 'העין השביעית' כבר אינו כתב-עת בכרומו שמגיע לבתי המנויים הנבחרים כשהוא מנוילן, אחרי שעבר אינספור סבבים של עריכות ועיצובים. הוא עולה אונליין עוד לפני העריכה הלשונית, לא פעם שעות רבות לפניה [רחל מתייחסת כאן לטקסטים דחופים שלא תמיד מגיעים אליה לפני שהם מתפרסמים באתר; היא מתערבת בהם רק לאחר מכן]. הוא מתארח באכסניה חדשה, ענקית, פלורליסטית מעצם טיבה, מיום היוולדה. ובהתאמה, הוא מארח יותר ויותר כותבים מכל הקצוות – עיתונאים ובעלי טור מסורתיים וותיקים לצד אנשים שעיקר כתיבתם הוא בלוגרי, שזו שפה חדשה לגמרי. האתר שלנו מתפרסם עכשיו בתוך קהילה ענקית שכולם, כו-לם בה הם כותבים וקוראים בו בזמן.

"מדובר במהלך מדהים ומרתק שיש לי הרבה מה לומר עליו, אבל אני אסתפק בענייננו: נכון להיום האנדרגראונד ההולך וגדל של עולם הכתיבה הם ה'מגיבים'. אלה שמשתרשרים מתחת לפוסטים, טוקבקים, יצירות, צ'טים פרהסיים. הקוראים-מגיבים הם גם העורכים של הטקסט שהם נדרשים לו, העורכים הלשוניים שלו, בקרי האיכות שלו, ולא פעם הם מחוללים את הפוסט שתחתיו הם משתרשרים, שמשתנה בכל רגע בהתאם לדינמיקת התגובות. במובן הזה 'העין השביעית', בעומק קיומו, הוא אתר של 'מגיבים'. מבקרים, מתכתבים, מהרהרים – אבל לפני הכל מגיבים. לכן קריטי כל-כך בעיני לעקוב בתשומת לב אחרי השפה שהכותב מביא עימו, לתקן רק שגיאות שמשבשות את הבנת הנקרא, מתוך תפיסה שהכותבים דהיום אינם אותם כותבים של לפני עשר ועשרים שנה, ששלחו טקסטים מתוך ידיעה ברורה שהם עתידים לעבור עריכה מסיבית, אלא כותבים-מגיבים בתוך עולם עצום שבו גם קוראיהם הפוטנציאליים אינם שונים מהם".

הדיון הזה מרתק בעיני, ולכן אני משתף בו את הגולשים. האם אופיו של המדיום – האינטרנט – מצדיק גישה לשונית מתירנית, כמעט ללא גבולות, או שיש טעם בעמדה המצדדת בשמירת ההייררכיה של השפה. אני סבור, וכך כתבתי לרחל, שהשפה הכתובה, גם באינטרנט, מנחילה לקוראים הרגלים לשוניים. אם אנחנו מאמצים את התפיסה שהכל מותר – כל צירוף לשוני, כל סלנג, כל עילגות – אנחנו נכנעים להלך רוח השולל את קיומו של מדרג לשוני ואינו מבחין בין שפת דיבור לשפת כתיבה, בין שפה נכונה לשפה קלוקלת. לטעמי, אתר 'העין השביעית' קם במידה רבה כדי להציע לגולשים חומרי קריאה ברמה טובה. איכותם של הטקסטים נמדדת גם בטיבם הלשוני. כל טקסט שאנחנו מפרסמים עובר, בדרך כלל, מסננת עריכה בת ארבע שכבות, שאחת מהן היא התערבותה המיומנת של רחל פרץ.

הבדלי הגישה בין רחל פרץ וביני משקפים, מן הסתם, פער דורי וגם, כנראה, מזג אישי. היא הבטיחה להתחשב בעמדתי. כל חברי מערכת "העין השביעית" היו נמענים של ההתכתבות בינינו. ככל שאני מסוגל להתרשם, אותם לא הצלחתי לשכנע: כמה מהם מוסיפים לשלוח את הגיגיהם ודיווחיהם כשבתוכם העשבים השוטים הלשוניים החביבים עליהם, ואני שב ומשתדל לנכש אותם.

שבוע טוב

עוזי בנזימן

----------

להרשמה לניוזלטר של העין "השביעית" 

----------

השבוע שהיה 17-23.5

• כתבות

תגובה מאוחרת / אורן פרסיקו

תגובת זעם מוצדקת על התנהלות מקצועית בעייתית, או ניסיון להטיל טרור על עיתונאי העושה מלאכתו נאמנה? פרקליטות המדינה תוקפת את גיא פלג, הכתב לענייני משפט של ערוץ 2

צייר לי כבשה חשמלית / רפאל פוגל

מהי התכונה החשובה ביותר למאייר עיתונות? מה כדאי יותר, "מאיירי בית" או מאיירים מזדמנים? מה הסיכוי להתפרנס מאיור עיתונות? האם משבר העיתונות המודפסת יכחיד את המקצוע, או שהקו יצליח להגר אל המסך? המעצבים הראשיים של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מדברים

רש"י אוף דה-רקורד / אורן פרסיקו

בכנס על יחסי התקשורת והציונות הדתית שנערך באלקנה הסכימו הדוברים כי התקשורת המרכזית נטולת ערכים, אולם נחלקו בשאלה אם יש להשתלט עליה, להשתלב בה, או שמא כולנו, ממילא, בשר מבשרה

החשוב עם המעניין / רפי מן

דוד גלעדי, שנפטר השבוע בגיל 100, היה אחד הנציגים האחרונים של דור הכתבים והעורכים של פעם, כשעיתונות היתה בעיקר דפים גדולים וצבע דפוס שחור, ואנשים ראו בכתיבה ובעריכה שליחות ומקצוע, לא תחנה קצרה בדרך ללימודי משפטים או לעיסוק ביחסי-ציבור

• מאמרים

השתולבקיסטים של חברת החשמל / עידו קינן

טוקבקים שתולים אינם בגדר חדשות. העובדה שגוף כמו חברת החשמל מתהדר בקמפיין של התחזות וכזב היא בכל זאת חידוש. אולי גילוי הנכלוליות הזה יעודד את האתרים לסתום את הפרצה

שתיקת ההיפופוטמים / יובל דרור

התקשורת היתה כל-כך מבסוטה מהסיקור של יום כדור הארץ, עד ששכחה שהאוויר מזוהם גם בימים אחרים, ובמיוחד ביום אחד, ל"ג בעומר, ושיש דבר או שניים שהיא יכולה לעשות בנידון

קשת מצומצמת מאוד של אפשרויות / תומר ליכטש

טוב שפורמטים אינטרנטיים מבריקים וחדשניים זולגים מהרשת לעולם. השאלה היא למה זה צריך לקרות כל-כך מהר, ולמה כאן אצלנו נראה כאילו זו הדרך היחידה שלהם להתקיים. הפרומו של קותימן ל"כוכב נולד" כמשל

אסתמת התקציב / כרמית גיא

מטח העגבניות שזרקה התקשורת על הנושאים ונותנים בדיונים על התקציב התחלף פתאום בחיבוק אוהד עם העברתו בממשלה. הבעיות היו רק עניין של נהלים, אומרים לנו, לכו לישון