כך נראה עמודו הראשון של ה"לוס-אנג'לס טיימס" מה-10 באוגוסט 1969, בבוקר שאחרי הרצח שחרץ צלקת עמוקה בתודעה האמריקאית. בלילה הקודם נערך אחד משני מסעות הטבח האלימים של כנופיית צ'רלס מנסון, ובו נרצחה בביתה שבבוורלי הילס השחקנית הכוכבת שרון טייט (בת 26, בהריון מתקדם) ועימה ארבעה ידידים.
עמודו הראשון של אותו גיליון מביא ארבעה דיווחים אופייניים ל"ימי הקיץ האפופים והמוטרפים": כתבת דיוקן על פקחי טיסה, דיווח על מעברו הזמני של הנשיא ניקסון מוושינגטון למעון הקיץ הקליפורני שלו, רפורמת מס שנדחתה בגלל פגרת המחוקקים, והכותרת הרביעית, גם אם הבולטת ביותר, "רצח פולחני: שרון טייט וארבעה נוספים נרצחו". כותרת אינפורמטיבית, חסרת השראה, שנכנסה להיסטוריה.
לא שעורכי העיתון וכתביו היו בעלי מנת משכל דלה בהשוואה לאלה של היום, ולא שקוראי העיתונים של אז היו אינטליגנטים מאלה של היום. אבל מערכת היחסים היתה ברורה: העיתון מדווח על-פי כללי שפה והייררכיה ידועים, והקורא מפנים ומשלים את החסר בדמיונו, בעזרת מגזינים, ספרים וסרטי תעודה.
ארבעים שנה חלפו מאז. העולם השתנה, אמריקה השתנתה, וגם הברודשיט העירוני, ה"לוס-אנג'לס טיימס", משתנה בתוכה. הדיווח החדשותי ההוא היה אמנם רזה וענייני ככל שניתן, אבל פרשת הרצח שאליה התייחס נשארה מיתית ונוראה כשהיתה. גם נהרות הדם שזרמו מאז בעיתונות לא טישטשו את עובדת היותה אבן דרך בדברי ימי אמריקה של המאה שעברה – ואולי גרמו דווקא להעצמתה.
העמוד הראשון ההוא הובא כדי להמחיש את האופן שבו תפס עצמו עיתון שמסע הרצח התרחש בתחום כיסויו המובהק. הוא בא להראות כי גם דיווח עיתונאי קורקטי, כתוב ומעומד על-פי ספר הכללים לכתיבה עיתונאית נכונה, יכול היה להכיל את המקרה הנורא או החשוב ביותר.
ראשיתו של השינוי המשמעותי ביותר שחל בעיתונות טמון עוד בימים שבטרם מהפכת הרשת. בימים שבהם עיתונים החלו להיאבק על מעמדם מול היתרון ההולך וגדל שביססו חדשות הטלוויזיה. ככל שחדשות הטלוויזיה הצליחו לרתק למסכים, כך התאימו העיתונים את עצמם לנסיבות וביקשו להקנות לציבור חוויית קריאה דומיננטית ומרגשת, השואפת להיות דומה בעוצמתה לחוויית הצפייה במהדורות החדשות המשודרות.
העיתונות המודפסת החלה לחקות את הטלוויזיה תוך שימוש בשלושה יתרונות שעמדו לרשותה: טיפוגרפיה אקספרסיבית, צילום פונקציונלי ומניפולציה גרפית. נוסף לכך הגדילה דרמטית את השטח המוקצה לסיפור מוביל ואת מספר וסוג הכותבים האמורים לכסותו. הדיווח היבש, הרזה, הפך חסר תוחלת. מה גם שבתחום הדיווח צצו למערכות החדשות בעיתונים מתחרים חדשים. אתרי החדשות באינטרנט למדו לייצר דיווח עדכני, המתפתח לנגד עיניו של הקורא, שלעומתו נראתה הידיעה בעיתון המודפס תוצר נוקשה ומיושן.
את הערך המוסף של העיתונות המודפסת מספקים אפוא עורכי העימוד, ביצירת סביבה דרמטית לדיווח החדשותי, ועורכי התוכן, שפיתחו מאוד את הכתיבה החווייתית והפרשנית, המבקשות ליצור אחווה בין הכותבים לקוראיהם: אחווה של לימוד משותף וחווייתי של הכרוניקה המתפתחת. שלא כבימים ההם, כשהעיתונאי דיבר בשם - ולמען - קוראיו, מתוך ריחוק אתי ומקצועי, היום הכתב והעורך הפכו לבעלי בריתו האינטימיים של הקורא, אֶחָיו ליציע. העיתון נסחף, מתרגש, מתלהב, נאנח, נרגן, רוטן, קובל, סופק כפיים לשמים – ביחד עם קוראיו.
את ההתפתחות הזאת אפשר לראות כתהליך מתבקש, אלא שתהליך ה"חווייתיזציה" של הדיווח העיתונאי הגיע לרוויה כבר לפני עשור, ובימים אלה, בהעדר אפיקים חדשים, עולה הכתיבה הנרגשת על גדותיה ומאיימת לפרוץ את הסכר.
דוגמה לכך אפשר למצוא בהתפתחות הלוגו החדשותי, זה שנדרש כדי לאגד תחת מכנה משותף את סוגי הביטוי השונים הקשורים לנושא חדשותי מסוים ("פרשה"). אם בשעתו די היה במידור נושאִי (חדשות פנים, חוץ, כלכלה, תרבות, ספורט), הרי שהיום המידור הוא על-פי פרשה (מסע הרצח של כנופיית מנסון, פרשת האם המרעיבה, הגופה המבותרת, הפגה שחזרה לחיים). מעל כל עמוד הקשור לפרשה מופיע הלוגו, המלווה לעתים בהמחשה גרפית הולמת.
אלא שבכך אין די. "מעריב", שכבר התמחה בשעתו בקמפיין יזום, נואש במקצת, בענייני השעה ("איפה הבושה?"), ממשיך לפתח את התחום. עכשיו, עם גל האלימות הקיצי, צץ פרויקט "די לאלימות", שבינתיים אינו מחזיק יותר מאשר את הלוגו של עצמו (הדומה בחוסר התכליתיות שבו ל"רון ארד לחופש נולד" הוותיק).
אבל שלא כמו הקמפיינים הממוקדים בעניינו של ארד (וכיום של גלעד שליט), "די לאלימות" היא מדבקה שניתן להרכיבה מעל כל ידיעת פלילים. מדבקה שיוצרת מרחב הסכמה והזדהות כה רחב עם הקורא – הרי כולנו נגד אלימות – עד שהוא פוטר עצמו מכל צורך בחיפוש תשובה לשאלה איך מתמודדים עם זה.
ובינתיים, למדבקת "די לאלימות" קורה מה שקורה לשוטרים שלנו: היא עצמה הופכת אלימה ויוצרת אלימות. ראו את כף היד המוכתמת בדם, על רקע שחור, לצד הלוגו הגס, המשדר אלימות – כמעט מתענג עליה. אלימות בעוצמת הקול, במסר הפשטני, הפסקני, במאמץ לעורר רגש. של מי היד האדומה מדם? של הרוצח? של הקורבן? או של העיתונאי שרודף אחרי הסיפור ומוצא עצמו משתכשך בו? אולי של הקורא שנשאב לתוכו.
ליתר ביטחון, כדי שלא נחמיץ את המסר המעודן, מביא "מעריב" לעמודיו את מוטיב היד האוחזת סכין. מוטיב שפוּתַח לעטיפות ספרי פשע או כרזות לסרטי אימה. יד של רוצח מסתורי, מרושע, מיתי. יד שתתאים לכל ידיעת חדשות שעולה ממנה זדון מרושע ואפל. היום זכה לה הדייר הנקמני מרחוב פיינשטיין, שרצח בדקירות את בעלת הבית שלו. איש אלים, שמונצח בלוגו אלים לא פחות.
וכאן ההבדל המהותי בין לוגו היד עם הסכין לדיווחים בסגנון הישן, כפי שהשתקפו ב"לוס-אנג'לס טיימס" על רצח שרון טייט (ב-16 דקירות סכין). העיתונות השמרנית מעולם לא חצתה את הגבול שבין מציאות לדמיון ובין דוקו לפיקשן, שכן באושיותיה הוטמע הצורך לבנות סיפור מעובדות בלבד. הסמלים – היד אוחזת הסכין, כף היד הטובלת בדם – שויכו לבדיון, כסגנוּן של המציאות, לספרי פטרישיה קורנוול או לסרטי היצ'קוק.
גם הבדיון התפתח, ועל קומת הקרקע שלו צצה קומה חדשה של סרטי אימה – גרזינים, אנקולים, קלשונים, משורים וגלונים של דם. אבל בז'אנר הזה ההגזמה היא מבורכת. ככל שהיא איומה יותר, היא מנחמת יותר. קורא העיתונים נדרש ליותר דמיון: עליו לדמיין את הזירה המדממת, את הטירוף של הרוצח ואת חרדות הנרצחים. קורא ספרות או סרטי הפשע יוכל לספוג את מלוא החוויה המדממת – והמזככת. זה ההבדל ההכרחי בין החיים לספרות.
לוגו היד עם הסכין אינו קצה הדרך, אלא רק ראשיתה. הלוגו הפרימיטיבי הזה יתיישן מהר, ומחר יידרש משהו מזעזע יותר. אולי היד שמנענעת את העריסה, במקרה שבו מצלמה קלטה גננת מכה. אולי הגווייה שעולה מן הנהר כדי לנקום את מותה, כפי שעלתה בת הים הקטנה ממימי הקריות באחד מימי הקיץ האחרונים.