באמצע פברואר 1948 עזבו את "ידיעות אחרונות" כמעט כל עורכיו, כתביו, עובדי הדפוס והמינהלה שלו, כמו גם חברת ההפצה, כדי להקים עיתון מתחרה, שייקרא לימים "מעריב".
"ידיעות אחרונות", בבעלותו של יהודה מוזס ובעריכת עזריאל קרליבך, זכה אז לפופולריות רבה ולהצלחה כלכלית. קרליבך היה עיתונאי מוערך, שרבים ציפו למאמריו היומיים ולדיווחיו המפורטים מחוץ-לארץ, ובמיוחד למאמרו השבועי, שהופיע בימי שישי בחתימת "ר' איפכא מסתברא". לצדו של קרליבך פעלו העיתונאים הבכירים שלום רוזנפלד, שמואל שניצר, ד"ר דוד לאזר ודוד גלעדי. קבוצה זו התמרמרה על כך שהמו"ל נהג, לדבריהם, להתערב בתוכני העיתון, בעיקר בכל הקשור לידיעות כלכליות. בעדותו מן ה-19 בפברואר 1948 בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, במשפט "ידיעות אחרונות" נגד הפורשים, אמר העיתונאי דוד גלעדי: "אנחנו קיבלנו הוראות על מה לכתוב ועל מה לא לכתוב [...]. היתה הוראה מתמדת לא להזכיר לטובה את שמותיהם של אישים ידועים ביישוב כגון מ. שנקר [הבעלים של מפעל לודז'יה ונשיא התאחדות בעלי התעשייה] ושל מר [אליעזר] הופיין [מנכ"ל בנק אפ"ק, קודמו של בנק לאומי], מפני שהיו למר מוזס חיכוכים אישיים עימהם".
מחלוקת אחרת בין העורך למו"ל היתה קשורה לדיווחיו של קרליבך מעצרת האו"ם בתקופה שקדמה להחלטת כ"ט בנובמבר 1947. קרליבך, ששלח מדי פעם את דיווחיו במברקים בתעריף "בהול", קיבל אז ממוזס מברק בזו הלשון: "Stop cabling urgent" (הפסק לטלגרף בהול). קרליבך ראה במברקו של מוזס קטנוניות, עלבון ופגיעה במוסר העיתונאי. במלאות חמישים שנה לייסוד "מעריב" כתב שמואל שניצר: "מברק בן שלוש מלים שנשלח [...] לד"ר עזריאל קרליבך המנוח בלייק טאכסס שבארה"ב הוא שהיה, לפי הערכתי, הגורם המכריע בהחלטה לפרוש מ'ידיעות אחרונות'".
את הפרישה הנהיג קרליבך, שערך את העיתון בשמונה השנים שקדמו לה, יחד עם בכירי העיתונאים ב"ידיעות אחרונות", שאליהם הצטרף אריה דיסנצ'יק מעיתון "הבוקר". ראשי הפורשים התכנסו בעיקר בביתו של קרליבך שברח' יהודה הלוי 88, וגם בקפה פליץ שעל שפת ימה של תל-אביב. כמו כן היו שותפים להתארגנות עשרות עיתונאים בכירים וזוטרים, עובדי דפוס ומינהלה, ואף מפיצי "ידיעות אחרונות", חברת דוד טופל ובניו. באופן מפתיע, נראה כי מוזס לא היה ער להתארגנות.
קרליבך ודיסנצ'יק פנו אל עו"ד יצחק ברמן (לימים יו"ר הכנסת ושר האנרגיה) וביקשו ממנו שיסייע בארגון הצד המשפטי של הפרישה. בין היתר הציע ברמן לקרליבך לא להסתפק ב"ידיעות" כשם העיתון, וקרליבך החליט על הצירוף "ידיעות מעריב". הפורשים החלו בחיפוש אחר משקיעים שיסכימו לממן את העיתון החדש בלי להתערב בתכנים. המשימה לא היתה קלה. הימים היו ימי מלחמת העצמאות, והעתיד הפוליטי והכלכלי לא היה ברור. דיסנצ'יק נענה בשלילה על-ידי אנשי עסקים תל-אביבים רבים, עד שלבסוף הצליח לשכנע איש ציבור אמיד מנתניה, עובד בן-עמ"י, שהביא עימו גם את משפחת שמואל חפץ, והללו הסכימו לתנאים.
כדי להוציא עיתון דרוש היה רישיון מממשלת המנדט. קרליבך העיד בבית-המשפט שאכן יש לו רישיון. מעדותו עולה עוד כי מוזס ידע על כך. לפי עדותם של הפורשים, בשבועות שקדמו לפוטש הם פנו למוזס ותבעו ממנו לשנות את דרכי העבודה בעיתון. כשבוע לפני הפרישה שיגרה הקבוצה מכתב למו"ל ובו תבעה רפורמה בסדרי העבודה. מוזס לא הגיב, וגם דחה את תביעתו של מרדכי טופל מחברת ההפצה להעלות את שכרם של הנערים מוכרי העיתונים, שהיה נמוך משכרם של מוכרי יתר העיתונים.
לא כל הפורשים היו שלמים עם הדרך שבה התבצעה הפרישה. בראיון שנערך עם שלום רוזנפלד ב-2001 הוא הסביר כי מה שהכריע את הכף היה השיקול העסקי: "החשש היה, ופה כבר דיבר המוח העסקי [...], ש'ידיעות אחרונות' ימשיך להופיע. המשך ההופעה [...] עלול לטרפד את הצלחת העיתון החדש שלנו".
במוצאי-שבת, ה-14 בפברואר (ולפי גרסה אחרת, ביום שישי שלפני כן), שיגר קרליבך מכתב למוזס: "אתה צריך [..] (להסתלק) עד מחר בבוקר, עד שייצא העיתון החדש 'מעריב ידיעות' [...] אני מוכן להעמיד פנים כאילו כל מה שנעשה – איתך נעשה.... שוב, אין אתה יכול לשנות דבר. מה שאתה יכול לעשות הוא להציל שארית של הכנסה וכבוד".
עם קבלת המכתב התקשר מוזס לבנו נוח, שנסע יחד עם קרליבך לעצרת האו"ם ונשאר לסיור מקצועי (קרליבך, ככל הנראה, היה זה שהמליץ לנוח להאריך את שהותו בארצות-הברית, ונוח נטר לו על כך). נוח השיב לאביו: "תחזיק מעמד, אני חוזר מיד". בארץ נפגש מוזס האב עם עורך-דינם של הפורשים והודיע כי הוא אינו מקבל את האולטימטום. כל אותו לילה, ובמשך הימים הבאים, עמל מוזס בן ה-62 על הקמת מערכת חלופית, כשהוא נעזר בבני משפחתו ובכמה מן הפורשים שהצליח לשכנעם לחזור בהם. בצהרי יום ראשון, ה-15 בפברואר 1948, שלושה חודשים לפני הקמת המדינה, פשטו על מרכזי היישוב היהודי נערים מוכרי עיתונים שקראו בקול גדול: "'ידיעות' מהדורה ראשונה!". העיתון החדש נראה כמו זה הוותיק והידוע, אלא שמתחת לכותרת הגדולה, "ידיעות", היתה כותרת קטנה: "מעריב". עורכי העיתון החדש הסתמכו על הרגלו של הציבור לרכוש מדי יום אחר-הצהריים את עיתון הערב. בעמוד האחרון של העיתון החדש הופיעה הצהרת כוונות: מדובר בעיתון ייחודי, שבו תהיה "אי-תלות גמורה מהשפעת בעלי הון פרטיים ומן האינטרסים של מפלגות וזרמים".
להפתעת הפורשים, גם העיתון הוותיק "ידיעות אחרונות" יצא באותו היום, אם כי קשה היה להשיגו. השמועות סיפרו כי בני משפחת מוזס עומדים בקרנות הרחוב ובצמתים ומוכרים בעצמם את העיתון לעוברים ושבים. הוצאת "ידיעות אחרונות" ב-15 בפברואר 1948 היתה על גבול הבלתי אפשרי. הפורשים לקחו עימם את רוב אנשי המערכת, המינהלה וההפצה, כמו גם ציוד משרדי, גלופות, חומר עיתונאי ואפילו את הרומן בהמשכים ("יולה יוצאת מהמחנה"), שביום שישי (13.2.48) עוד הופיע ב"ידיעות אחרונות", ובראשון ב"ידיעות מעריב". ב"ידיעות אחרונות" של ה-15 בפברואר לא היה כל אזכור לדרמה הגדולה שאירעה. רק שם העורך הראשי נמחק, וכל שם אחר לא הופיע במקומו.
ב-16 בפברואר 1948 פנה עורך-דינו של מוזס, י. הייק, לשופט בית-המשפט המחוזי מקס קנטרוביץ' וביקש להוציא צו מניעה זמני לעיתון הפורשים. למחרת בבוקר התייצבו קרליבך, עורך-דינו, ברמן, ועוזרו אבניאל מטלון בפני השופט וביקשו לבטל את הצו. השופט נענה לבקשה וקבע כי עד הדיון ביום למחרת (18 בפברואר, 1948) יופיע "ידיעות מעריב" כך שגודלה של המלה "ידיעות" יהיה כשליש מגודלה של המלה "מעריב".
ב-18 בפברואר הופיעו בפני השופט קנטרוביץ' יהודה מוזס ועזריאל קרליבך. ראשון העיד מוזס, שטען כי ערב הפרישה ההמונית "הרגיש סבוטז'ה בעיתון". רוב זמן הדיון הוקדש לקרליבך ולחקירה נגדית ממושכת שלו על-ידי עורך-הדין של "ידיעות אחרונות". עו"ד הייק ניסה להוכיח כי הפורשים היטו את קהל הקוראים בנסותם לשוות לעיתונם את צורתו ואף את שמו של העיתון שעזבו.
ביום חמישי, ה-19 בפברואר, העיד בין השאר גם חיים קוכמן, מנהל הדפוס שנמנה עם הפורשים. קוכמן העיד כי מוזס נהג להתערב בתכנים וכי היה אוסר לתקוף נותני מודעות גדולים כדוגמת בנק דיסקונט ותה ויסוצקי.
ב-25 בפברואר ניתן פסק-הדין. השופט קבע כי הפורשים ערכו "התקפה על דעת הקהל" שהיה בכוחה להטעות את הקוראים, מכמה סיבות: הקוראים לא ידעו שמדובר בעיתון חדש ובבעלים חדשים משום שאותם עיתונאים כתבו בעיתון החדש; השם "ידיעות" הובלט, בעוד התוספת "מעריב" הוצנעה; מדורי העיתון החדש עוצבו באותה צורה שבה התפרסמו ב"ידיעות אחרונות"; "ידיעות אחרונות" לא הופץ כראוי, עקב הסתלקותו הפתאומית של המפיץ הקבוע שלו. למרות זאת, ובניגוד לעמדתו של מוזס, קבע השופט קנטרוביץ' כי המלה "ידיעות" כשלעצמה אינה קניינו של בעל העיתון, אולם הוציא צו מניעה ארעי להדפסת העיתון החדש כפי שהודפס ב-15 בפברואר 1948, קרי כשהשם "ידיעות" מודפס בגדול והשם "מעריב" כנספח לתאריך. שני העיתונים יצאו עוד באותו היום ואף למחרת בכותרות ענק. ב"ידיעות אחרונות" היתה הכותרת: "קרליבך וחבריו נתחייבו לשלם הוצאות משפט", ואילו ב"מעריב": "אין מונופולין לאיש על השם 'ידיעות'".
ציבור הקוראים נתן את אישורו למהלך, ותוך כמה שבועות הפך "ידיעות מעריב" ליומון הנפוץ ביותר ביישוב היהודי. לפי מרדכי נאור, הגיע מספר העותקים ל–32,475. לפי הדו"ח הפנימי של קרליבך, החל העיתון להופיע בתפוצה של 25 אלף גליונות, הגיע לשיא של 32 אלף גליונות בנובמבר, זמן הדיונים בעצרת האו"ם, ובדצמבר ירד מספר העותקים. "ידיעות אחרונות" המשיך להופיע מדי יום, אך היה זה עיתון שאיבד את כל עולמו הרוחני והחומרי. העיתונאי אביעזר גולן התכוון להצטרף לפורשים, אך לא היה יכול לעזוב את ירושלים, שהיתה נתונה במצור (הימים היו ימי מלחמת 1948). גולן אף גויס לצבא, ומוזס הבטיח לתמוך במשפחתו. "מוזס אסף את כל החלכאים והנדכאים שקראו לעצמם עיתונאים... ופשוט עשינו עיתון רע", העיד שנים מאוחר יותר.
העיתונאי זאב גלילי פירסם את הקטע הבא מן הדו"ח הפנימי של עזריאל קרליבך, שנכתב במלאות שנה לפוטש: "'ידיעות אחרונות' לא המריא מן ה-15 בפברואר 1948 [...] מתחילה היה מחוסר עובדים, מנגנון וקוראים גם יחד, ותפוצתו ירדה עד אפס [...] כל שאנחנו עושים הוא מחקה בנאמנות של תוכי [...] אם כי החיקוי הזה נעשה בסגנון גרוע, בתוכן דל ובטעם מפוקפק ביותר, הרי בשטח האינפורמטיבי מעולם לא פיגר אחרי 'מעריב' [...] וכך העלה את תפוצתו מאפס ממש ל-15 אלף עותקים".
לעורכו של "ידיעות אחרונות" לאחר הפוטש התמנה ד"ר הרצל רוזנבלום, פובליציסט בעל טור קבוע ב"הבוקר". רוזנבלום התמיד בתפקידו במשך 38 שנה.
מאמצע שנות השבעים ואילך חזר "ידיעות אחרונות" ותפס את הבכורה בשדה עיתונות הערב, שממנה נושל ב-1948.
ביביליוגרפיה
"הפוטש הגדול", מלחמת 'ידיעות אחרונות'–'מעריב': ההתחלה", מרדכי נאור, "קשר", מאי 2003
"פרקי קרליבך והקמת 'מעריב'", שלום רוזנפלד, "קשר", נובמבר 2001
"המדינה זה אני", רן אדליסט, "מוניטין", גיליון מס' 4, 1984, עמ' 34–35, 170–172